חיליק גורפינקל חולץ בקבוק אחד בכל שבוע, והפעם שניים: נואי סן ז'ורז' של הנרי גוז'...

עמדנו רחוק מהקבר הטרי. גם שירי לא התקרבה. היא לא התקרבה גם באולם ההוא שממנו יוצאות ההלוויות בכניסה לבית-העלמין של רחובות, נתנה לאחיה לומר קדיש ולנהל את העניינים. זה לא בשבילי, אמרה. שתיתי חצי בקבוק וויסקי עם שני ואבן ואני מסטולה רצח...

יש משהו יפה במנהגים המכוערים האלה. והם אכן מכוערים. אני יודע... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)יש משהו יפה במנהגים המכוערים האלה. והם אכן מכוערים. אני יודע... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ)
דווקא יש משהו יפה במנהגים המכוערים האלה. והם אכן מכוערים. אני יודע... (צילומים: חיליק גורפינקל, יח"צ) צהריים חמימים של אמצע ינואר. יום שמש יפה להפליא. שירי מביאה למנוחת עולם את אביה מרדכי. לא הכרתי אותו, למרות שראיתי אותו אינספור פעמים בעשרים השנים האחרונות בבית-הקפה של שירי. לא רק שירי, גם תמיר מ'מו ומו', מסעדת הסטייקים הנהדרת ברחובות (מכורתם של שירי ותמיר), טוענן שהוא זה שלימד אותו לשתות. "וגם לשתות הרבה מים עם האלכוהול", צוחק תמיר בטלפון, "גם את זה הוא לימד אותי. שיעור חשוב". הנה גם תמיר עם ויקי אשתו, ודסי ותומר יבואני היינות מבורגון, ויוסי חולו שפעם עשה את הסושי הכי טוב בתל-אביב ועכשיו יש לו מפעל לאריזות בבת-ים. ואלדד אורפלי שמביא יינות נהדרים מספרד וצרפת. ופתאום, בלי שאני מבין איך בדיוק ולמה, אני מרגיש שהם קצת משפחה שלי. לפחות תמיר ושירי. לא גדלתי עם אף אחד משניהם וההיכרות בינינו היא בכל זאת חצי מקצועית. וקטועה. ועדיין. קשה להסביר למה. אולי מפני שהם, לפחות בעיני, אנשים אמיתיים, נטולי פוזה תל-אביבית. בייחוד תמיר, כמובן, שאינו תל-אביבי כלל, אבל גם שירי, עם כל הכאילו פוזה שלה – יינות בורגון וכל זה – גם בה יש משהו אמיתי מאד. לא רק משהו, הרבה מאד. ובעצם מדוע אני מוצא בכלל צורך להסביר. אני אוהב את תמיר ושירי וזה כל מה שמשנה.
נואי סן זורז - אווירה א.jpgנואי סן זורז - אווירה א.jpg
החזן גומר למלמל את פסוקי התפילה המתבקשים, אל מלא רחמים, עוד קדיש אחד עם שחר אח של שירי, סליחה מהמנוח וכל הג'אז הזה. לא יודע למה, אבל אני מאד אוהב הלוויות יהודיות. כאילו שאי-פעם הייתי באיזושהי הלוויה שאינה יהודית. איכשהו זה נותן לי הרגשה מוזרה, טובה. שאני עדיין בחיים. שיש בכל זאת פרופורציות לדברים, אפילו אצל היסטרי כמוני. הנה, עובדה, אני עוד חי והם כבר לא. לא שזה שמח שמישהו מת. אף פעם לא. גם אם היה מבוגר. גם אם נגאל מייסוריו. לא משנה. אבל זה לא רק זה. יש משהו יפה במנהגים המכוערים האלה. והם אכן מכוערים. אני יודע. הרי אנשי החברה קדישא הם סוג של ציפורים דורסות, אוכלי נבלות שאין להם שום רגש, בדרך כלל לפחות, בהספדים הדתיים שלהם. ועדיין, אני מוצא בזה משהו. לא באמת יודע מה. פועל מוסלמי גומר להתפלל בשקט בקצה חלקת קברים ענקיים שאף אחד עדיין לא קבור בה. כולם מניחים אבן, או זר, ובשקט מתפזרים. הלוויה שקטה, מכובדת כמו שאומרים. למי זה עוזר. לא יודע. למחרת אני מתקשר לשירי, אומר לה שאני אוהב אותה. "גם אני אותך", היא עונה. בשבוע הבא נפגש שוב לשתות, היא מבטיחה, כאילו שאכפת לי. מה אספר עכשיו? על שני הנואי סן ז'ורז' של הנרי גוז' ששתינו יחד לפני שמרדכי, אבא של שירי, מת? זה משנה משהו? לאחד היה ריח וטעם של יער אפל ולשני של מוות. בחיי.