חיליק גורפינקל חולץ בקבוק אחד בכל שבוע, והפעם: מורגון, גפנים צעירות, Raisins Gaulois 2013, מרסל לפייר...

בשבועות האחרונים מתחזק את אצלי הרושם שיש סיכוי שאחזור לזירת הפשע. כלומר, מעולם לא באמת עזבתי אותה, אבל איכשהו, בתור חוקר זיהוי פלילי ותיק, פיתחתי קצת עמידות. פתאום אני נזכר בסצנה ההיא עם רוברט דה נירו בסרט ההוא עם אומה ת'ורמן, שאת שמו כמובן שכחתי, שבו מגלם דה נירו, באחת מההבלחות הנדירות שלו בשנים האחרונות, כלומר, סרט שבו הוא זוכר איך באמת משחקים ולא סתם עושים העוויות, ובכן, דה נירו מגלם חוקר מקרי מוות שבאחת הסצנות, אולי סצנת הפתיחה, הוא שר את 'ג'אסט א ג'יגולו' מעל גופתו החמה של הנרצח.
יין צעיר, אבל לא מאד, המגלם את כל שמחת החיים של הבוז'ולה מבלי לוותר על הרצינות הקלאסית של בורגון... (צלם: חיליק גורפינקל)יין צעיר, אבל לא מאד, המגלם את כל שמחת החיים של הבוז'ולה מבלי לוותר על הרצינות הקלאסית של בורגון... (צלם: חיליק גורפינקל)
יין צעיר המגלם את כל שמחת החיים של הבוז'ולה בלי לוותר על הרצינות הקלאסית של בורגון... (צלם: חיליק גורפינקל) אולם גם חוקר מקרי המוות העמיד ביותר, או במקרה שלי, כתב היין, מגלה מדי פעם מחדש ניצוצות של רגש וותיק ומוכר. איני יודע אם יש גופות הגורמות לפתולוג או חוקר לשמוח, לא כל שכן להתרגש )אולי גופת מאפיונר בכיר...) אבל לכתב יין, שבע קרבות וחובב בירה ככל שיהיה, נכונו עדיין עלילות, לא משנה עד כמה נדמה לו שלא. במקרה שלי, מחכות ההפתעות הגדולות ביותר, תמיד, במחלקת היינות הפשוטים. או פשוטים לכאורה לפחות. שהרי, אין שום דבר פשוט ביינות בורגון. אלא אם כן, הם מגיעים מבוז'ולה. אזור בוז'ולה הוא חלק מאזור בורגון, לפחות רשמית. אלא שבפועל, אף חובב בורגון רציני לא טורח לזכור זאת. ונדמה לי שפרנסיה של בורגון עצמה, כלומר החלק הקלאסי שבו מגדלים בעיקר ענבי פינו נואר ושרדונה, לא ממש טורחים להזכיר זאת לאיש. ועדיין, אין בעולם יין שמח יותר מיינות בוז'ולה. אם אתם חושבים עכשיו על יינות הנובו הידועים לשמצה, שעכשיו בדיוק יוצאת לשוק מהדורת 2015 שלהם, ובכן תשכחו מהם. אני מדבר על יינות הווילאז', או ה'קרו' המפורסמים, הלא הם עשרת הכפרים הזכאים לציין את שמם המפורש על הבקבוק. מורגון, מולן-א-ואן, פלרי, ואחרים. המוכר שבהם, הלא הוא הכפר מורגון, מתגאה לאחרונה בקבוצת יצרנים בעלי מצפון המנסים להחזיר עטרה ליושנה ולייצר יינות 'רציניים'. כלומר, עד כמה שיין מענבי גאמיי יכול להיות כזה. זה לא נאמר בזלזול אלא להפך. הכיף הגדול שביינות בוז'ולה הוא בראש ובראשונה חוסר הרצינות שבהם. אלא שקבוצת היצרנים הללו מוכיחה כבר לא מעט שנים, שהקביעה הזו היא קצת לא אחראית. בשיאם מזכירים כמה מטובי יינותיהם, ובכן, יינות בורגון אדומים קלאסיים מענבי פינו נואר. אלו הם יינות טבעיים, ללא חומרי הדברה ולפעמים אפילו ללא גופרית דו-חמצנית. בקיצור, יינות אורגניים פלוס. מרסל לפייר המנוח נחשב לאבי התנועה הזו. והנה, דווקא מהיקב הנחשב שלו מגיע היין השמח הזה, שמוגדר, לא רשמית, כיין מגפנים צעירות. כלומר, ההפך מתווית הייחוס הנחשבת של יין מגפנים בוגרות שלא מעט יינות בעולם מבקשים להתהדר בו. ככה זה כשגפנים בוגרות הוא הסטנדרט ולא היוצא מן הכלל. היין ה'פשוט' הזה של לפייר מציית לכל כללי הטקס. לא מרוסס בכימיקלים, לא מדושן בזבל לא טבעי, לא עושה שימוש בשמרים מתורבתים ואפילו לא בגופרית דו-חמצנית שבלעדיה, לכאורה, אין חיים ליין מעבר לחצי שנה בערך, שגם בשימוש בה התוצאות שנויות במחלוקת. היינות של לפייר מוכיחים שאפשר גם אחרת. היין שלפנינו הוא שמחה מבוקבקת. יין צעיר, אבל לא מאד, המגלם את כל שמחת החיים של הבוז'ולה מבלי לוותר, למרות שאיש לא ציפה לכך, על הרצינות הקלאסית של בורגון. הוא קצת תוסס בשלוקים הראשונים, וזה לגמרי בסדר, ואחר-כך מתנהג כמו ילד כבד ראש או קשיש ילדותי. שמח ועצוב. רציני ושטותניק. עליז ועצוב גם יחד. ובעיקר, צעיר ומבוגר בו זמנית. מין נס או פלא שכזה. יין מקסים במיוחד המצליח באורח פלא להיות גם מעניין ומורכב. שירי קצב מבר היין 'אלקלעי' במתחם בזל, מוזגת אותו עכשיו בקצב לכוסות, כך שכדאי לכם להזדרז. הוא הגיע לארץ לכבוד מסעדה אופנתית שלא ידעה איך להתנהג אתו והרווח בכך שהיין עבר לידיה הרציניות של שירי הוא כולו שלנו. זה הזמן לגלות מחדש את חגיגות הבוז'ולה הלא נובו בכלל. חג שמח.