חיליק גורפינקל חולץ בקבוק יין אחד בכל שבוע, והפעם: שאסאן, מונרשה 2012, שאטו דה פוליני מונרשה...

בימים אלה מקדמים כמה יקבים מקומיים, ולצידם כמה יבואנים, את שנתו השנייה של הקמפיין 'לבן בחורף' המעודד צריכת יין לבן דווקא בחורף. אז החלטתי להצטרף לקמפיין המבורך שלהם בדרכי העקומה ולשתות גם אני קצת לבן בשיא הקור. טוב, נו. בערך...

במקום שבו גם כשהטמפרטורות מגרדות את הארבעים, יש עדיין לא מעט אנשים, בעצם הרבה מאד המתעקשים ללגום דווקא אדום... (צילומים: יח"צ)
במקום שבו גם כשהטמפרטורות מגרדות את הארבעים, יש עדיין לא מעט אנשים, בעצם הרבה מאד המתעקשים ללגום דווקא אדום... (צילומים: יח"צ)
גם כשהטמפרטורות מגרדות את הארבעים, לא מעט אנשים מתעקשים ללגום פה דווקא אדום... (צילומים: יח"צ) כי יצא שהיום בו שתינו שירי ואני את השאסאן-מונרשה המופלא של שאטו דה פוליני מונרשה, היה, איך לא, אחד מאותם ימי אביב מופזים באמצע החורף. ועדיין. לא מופרך לעשות קמפיין ליין לבן בחורף במדינה שבה רוב ימות החורף הם בכלל סוג של קיץ רק בלי האיכס הנלווה לקיץ עצמו, ובמקום שבו גם כשהטמפרטורות מגרדות את הארבעים יש עדיין לא מעט אנשים, בעצם הרבה מאד, הרבה יותר מדי, המתעקשים ללגום דווקא אדום. אלא מאי? מכיוון שהטור הזה עוסק (עדיין. אתם עוד שם בכלל?) ביינות בורגון, אודה ולא אכחיש שבניגוד לאדומים של מחוז החפץ הזה, מעולם לא הצלחתי להתחבר ללבנים שלו. התירוץ שלי לכך כולל משהו בדבר חמאתיותם הבלתי נסבלת, עלי לפחות, של יינות המופקים מענבי שרדונה (שהם רוב היינות הלבנים של בורגון, ובטח כל הגדולים שבהם), חמאתיות שמעולם לא חיבבתי.
יינות מונרשה - סליידר - צילום חיליק גורפינק
יינות מונרשה - סליידר - צילום חיליק גורפינק
שירי טענה כנגדי שכנראה מעולם לא שתיתי לבן טוב באמת מבורגון. ואחרי השאסאן ששלפה מהמקרר (ואחיו הפוליני שגם אותו כבר טעמתי עם שירי) לא נותר לי אלא לסתום קצת את הפה. אבל מכיוון ש'משלמים' לי כאן בשביל לכתוב, אוכל לכם את הראש עוד קצת ואומר שנכון, אמנם יש כאן לא מעט חמאתיות, אלא שהיא מלווה במינרליות נהדרת, חמיצות טובה ובעיקר איזה בת טעם שקשה להגדיר, אבל קל מאד לאהוב. לפחות לי. משהו אגוזי שכזה עם בת טעם ירוקה מקסימה. יינות השאסאן מונרשה (Chassane Montrachet) מגיעים מכפר הנושא את אותו שם. לא רבים יודעים, אך הכפר הזה המפורסם ביינותיו הלבנים כאמור, מייצר גם לא מעט אדומים מצוינים. בעצם לא ממש מעט. בין שליש למחצית מהיין כאן (תלוי מתי) הוא אדום. פינו נואר כמובן. לא זו בלבד, אלא שבעצם אדמת הכפר מתאימה יותר לגידול ענבי יין אדום. אלא מה? כשהכפר שלך נושא שם כמו מונרשה, שם שהוסף לו אגב, כמו לכפרי יין רבים אחרים, בעקבות הצלחת היין שהגיע ממנו, לא מעט כורמים מוחלים על כבודה האבוד של האדמה ומייצרים את היין ה'לא נכון' . ובינינו, כשהוא יוצא כמו שהוא יוצא, אפשר להבין ולסלוח. בין כרמי הכפר כלולים גם חלקים מכמה מחלקות הגרנד קרו הלבנות הכי מפורסמות – חלקת המונרשה, כרם הבאטאר-מונרשה (Batard-Montrachet) וכן, כל חלקת ה-Criotsbatard Montrachet, ולצדם יותר מחמישים (!) חלקות מדרגת פרמייר קרו. אבל עזבו אתכם מכל האינפורמציה הטכנית הזו. מדובר ביין ענק. כזה שמצליח גם לעניין אותך, ברצותך, וגם לשמח, ברצותי. אפשר גם בו זמנית. שהרי לפעמים מעניין זה שמח. ולהפך.