שתייה כהלכה: על יהדות ואלכוהול / חלק ב'

נועה גולנדסקי במסע רווי אלכוהול בעקבות אבותינו השתיינים מתקופת המקרא ועד לעידן המגה-ברים של ימינו...

מתחילת הכיבוש המוסלמי בראשית המאה ה-8 ועד אקט גירוש המלכים הקתולים בסוף המאה ה-15, היו היהודים של חצי האי האיברי חלק בלתי-נפרד מן המציאות החברתית, הכלכלית, והתרבותית הכללית. תחת הכיבוש המוסלמי זכו היהודים ליחס סובלני ושילבו חיי רוח עם חילוניות תוך שמירה על צביון יהודי ייחודי. בימי הביניים שימשו היין והשכר כמשקאות קלים וכתחליף למים.

"... אמוץ שפתה וייני / אשתה, ואעיר חלילי, אריק ואשת רוק ועסיס / עד כי ארווה צימאוני." טדרוס בן-יהודה אבולעאפיה, "בת-כנען".

"בכוס מנת חלקי וכוסי, והוא / דודי אשר חפץ אני בו והוא בי". שמואל הנגיד, "קח מצבי הכוס".

הכיבוש המוסלמי הקיף לא רק את היישוב היהודי בספרד, אלא גם את היישוב היהודי בבבל, בצפון-אפריקה ובמזרח-התיכון. במאה ה-8 בבגדד, ששמשה כבירת החליפות העבאסית שהיתה אז בשיא פריחתה, חי לו אבו-נוואס, משורר מוסלמי הולל שאהב אהבת נפש את החיים הבוהמיים, אהב נערים לא פחות מנשים, והרבה לבלות בבתי מרזח ובשתיית יין. האווירה בבגדד של אותם ימים היתה קוסמופוליטית, חילונית באופן יחסי, ואפיינה אותה פריחה תרבותית-ספרותית. מתנאים אלו נהנו גם היהודים ושאר המיעוטים כמו הנוצרים והזרואסטרים. ההלכה המוסלמית אסרה לא רק את שתיית היין אלא גם את הכנתו ומכירתו ומכאן שתפקיד זה הופקד בידיהם של אהל אל-ד'מה - בני החסות הלא מוסלמים, ביניהם היו היהודים שדמויותיהם מאכלסות כמה וכמה שירים ומסבאות אותם פקד אבו-נוואס, כמו את בעלת המסבאה בשיר שלפנינו, אותה כנראה הטיב המשורר להכיר:

"השתייה בצלו של המסבאן יש בה תענוגות ידידי, בייחוד אצל יהודיה, שחורת עין כלבנה נעה; תשקך מכף ידה הרעננה כאילו היא ניצן לשד התמרה; וכשהשיכרון נמסך בדמה, הריהי מתהוללת בגבור אונה."

במרוקו ואלג'יר התפתחה שירה שנקראת שירת המטרוז - שירה שהיתה משלבת פיוטים בעברית על גלות, גאולה וקדושה, עם ורסיה ערבית/יהודית באותו משקל, אך עם תכנים של זימה ויין. למשל שיר מן המאה ה-18:

"חסר בו מספר הן הנה חבולות / ביד איש תם עד בא קץ גאולות."

והתרגום החופשי של הוורסיה בערבית: בואי לביתי, את הבליינית, תשתי יין ישר מתחת לכד. והנה קטע משיר נוסף שנכתב בשנות ה-70 על-ידי יליד אלג'יר ומבוסס על שירת המטרוז:

"... התכבדו במעקוד, / בזיתים חריפים / לשבור את העראק / בקינמון חלה, בצווחות הנשים נה נה נה. ...ואתה יעיש, הרי אומרים עליך שאתה שותה את העראק ישר מן החבית ואתה רק מביט,/ תני לאנשים לשתות, אישה! / שלא יאמרו: יכלה דרהום (יחרב ביתך)."

בסלוניקי התקיימה, עד לערב מלחמת העולם השנייה, קהילה יהודית מפוארת. חיי היהודים שהיו כולם שומרי מסורת סבבו בעיקר סביב טקסי החיים: לידות, בריתות, בר-מצווה, חתונות וכדומה. בספר 'חיים יהודיים בסלוניקי' נכתב:

"כשאנחנו מדברים על חתונה, אין אנו מתכוונים לחתונות העלובות של ימינו. כל חתונה נמשכה 'שמונת ימי משתה', נשכרו במיוחד מסעדנים, מלצרים, נגנים ובדחנים, שנמצאו לעתים קרובות שיכורים כלוט בסוף האירוע. עד לפני מלחמת העולם ה-2 עוד נראו ברחובות העיר המוסיקאים המסורתיים (ג'אלגיג'יס), בדרנים ונגנים (שאקאג'יס, אורגאנוס), ומוכרי הבירה ובעלי בתי-המרזח (ביראג'יס, מיאניג'יס)".

בדברי ביקורת שהתפרסמו ב-1869 בלאדינו על-ידי אחד הרבנים נאמר:

"כמה בזוי ונתעב הוא מנהגם של אנשים, גברים ונשים כאחד, אשר מתאספים יחדיו בערבים למסיבות הכוללות אוכל, שתייה, נגינה, שירי אהבים וריקודים".

ברשימותיו של ברוך עוזיאל הוא מתאר את ערב שבועות:

"אז יקדש האיש על כוסית הראקי והם שתו את משקה הלהבים מכוסותיהם ויאכלו את רבע ביצתם בעדנה".

ועוד מוסיפים ב'קולות מסלוניקי' כי:

"ההנאה מארוחה טובה לא היתה שלמה ללא שתיית ראקי, עראק, בירה או מבחר יינות".

במאות ה-18 וה-19 היו נתונים מרבית יהודי מזרח-אירופה בעוני מחפיר ובאיום מתמיד של פוגרומים ועריצות מצד הפריצים ובעלי האחוזות הנוצרים. הם הסתגרו בעיירותיהם הקטנות- השטעטלס, בהן שררה בורות ואמונה במיני אמונות תפלות. חלקם של היהודים עסקו בהכנה ומכירה של יין ובניהול בתי-מרזח קטנים, וכפי שמתאר חיים נחמן ביאליק בשירו "אבי" את טראומת ילדותו המוקדמת בבית-המרזח של אביו:

"במערת חזירי אדם ובטומאת בית מרזח..., המו שיכורים מסביב וסבואים ספקו בקיאם...".

על אף האווירה הקשה מקושטים סיפוריהם של שלום עליכם ובשביס זינגר באירועי שתייה רבים ובדמויות משעשעות השרויות בגילופין. בספר "הנחלה" של בשביס זינגר מזמין קלמן, גביר העיירה יאמפול, את כל המתפללים לפונדקו ופותח:

"כוב של בירה, חבית יין וגרב של מי דבש".

בין העיירות נדד ה"שפילמאן" - נווד בוהמי להוט אחר הטיפה המרה, שהיה מזמר את יצירותיו תמורת תשלום או כוסית. מי שעוד שוטט בדרכים בחיפוש אחר פרנסה היה יחזקאל קוטיק - יהודי שחי מאמצע המאה ה-19 ותעד את חייו וזיכרונותיו. אחת מעבודותיו היתה ניהול בית-מרזח בו מכר מוצרי חלב ויינות לאיכרים והאצילים המקומיים. קוטיק קנה את שמו בכך שהכין יין צימוקים שזכה להצלחה, ובהמשך השתקע בוורשה ופתח שם בית- קפה/ בית-מרזח בו ניתן היה למצוא את כל העיתונים העבריים כגון "המליץ" ו"המגיד" - דבר שמשך סופרים כותבי יידיש ואינטלקטואלים יהודים רבים ועד מהרה הפך המקום למועדון חברתי תוסס. ממקום משכבו בבית-החולים שלח שלום עליכם גלויה לקוטיק וכתב לו:

"זהו יום רע עבורי אבל אל תצטער. אם אחיה בוודאי אבוא לבקרך בבית הקפה ונשתכר קצת!"