יוסי בוזנח מספר על הזן המתוק, הדבשי והמרגש הנקרא רוסאן ועל הדרך האיטית שעשה עד שהפך פופולרי
יוסי בוזנחמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
יוסי בוזנח מספר על הזן המתוק, הדבשי והמרגש הנקרא רוסאן ועל הדרך האיטית שעשה עד שהפך פופולרי
עולם היין עובר מהפיכות רבות, חלקן מתוקשרות ומתוזמרות וחלקן נטמעות ומחלחלות בעדינות לתודעה. לפני כ-20 שנה, זמן לא רב במושגי יין, כמעט שהיה בלתי אפשרי למכור יין מענבי רוסאן - בזמנו הבאתי לארץ הרמיטאג' לבן ולא קל היה למכור אותם - ואילו היום הפך הענב לאחד הסקסיים והאופנתיים בזנים הלבנים. נכון שהוא לא הולך להחליף את השרדונה, אבל הוא בלי ספק זן נישתי מרתק ומסקרן.
רוסאן רוחב
הרוסאן הוא זן לבן שמקורו בצפון עמק הרון והוא מוזכר לראשונה כחלק מהבלנד של יינות הרמיטאג' בסוף המאה ה-18. יחד עם מרסאן הם מהווים את הזוג המלכותי של צפון עמק הרון והם הבסיס הבלעדי לבלנד של כמעט כל יינות האזור: הרמיטאג', קרוז הרמיטאג', סאן ג'וזף וסאן פריי הלבן והמבעבע.
להבדיל מהמרסאן, רוסאן מותר לשימוש גם בדרום עמק הרון ביינות שאטונף דו פאפ. אעז ואומר שהיין שהביא לו את ההכרה הבינלאומית הגיע דווקא מדרום ולא מצפון עמק הרון, כאשר שאטו בוקסטל הוציא את השאטונף הלבן שלו מגפנים זקנות, המבוסס כל כולו על זן הרוסאן. עד היום זהו אחד הלבנים המרשימים ביותר שאי פעם טעמתי.
שמו נובע מהצבע שמקבלות קליפותיו בעת שהוא מבשיל - מעין חום חלודה. הוא מאד אוהב שמש ומסתדר מצוין במזג האוויר הים תיכוני שלנו שכולל הרבה שמש וחום ולחות נמוכה. כך הוא מגיע לצבעו המפורסם ולארומה הדיבשית פרחונית המשכרת שלו. כשנוטעים אותו באזורים קרים יותר, הוא מתקשה ומפתח טאניניות גבוהה, חוסר אחידות בהבשלה, ורקבונות (בדיוק הפוך ממני).
הרוסאן מאופיין בגוף שמנמן ובמרקם רך ועגלגל, עם ארומות תה ירוק פרחוניות, חמיצות נעימה אך לא שתלטנית, וטעמי פרי אפרסקיים-תפוחיים קיציים.
הרוסאן נפוץ בעיקר בצרפת מולדתו, ובה נטוע כשישים אחוז משטח הכרמים העולמי שלו. הוא מתפרש בעיקר לאורך רצועת הים התיכון הצרפתי, ומייצרים ממנו יינות מרתקים בלונדוק ורוסיון, כאשר הוא משולב בבלנד עם מרסאן, שרדונה, ורמנטינו וגרנאש לבן. אזור נוסף ומפתיע בו נמצא הרוסאן בצרפת הוא סבואה. נתקלתי בו לראשונה רק לפני שלוש שנים כשהתברר לי שהוא הזן הבלעדי ביינות שיניין–ברג'רו שהם דקים, חמצמצים ומועטי אלכוהול וקסמו לי מאוד.
מחוץ לצרפת תפוצתו קטנה יחסית, לקליפורניה הוא לכאורה הגיע במזוודה בתחילת שנות השמונים, ליקב בוני דון, אך מזוודה וקוץ בה. הייחורים שהוברחו וייוצר מהם רוסאן בגאווה גדולה, התבררו לאחר שנים כוויונייה ולא רוסאן. למעשה כל הרוסאן שבוקבק בקליפורניה עד שנת 1998 היה ויונייה, עד שבדיקות DNA בדייויס הוכיחו את הטעות. כיום שטח הכרמים של רוסאן בארה"ב שני בגודלו לצרפת והוא מהווה כשליש מהשטח הנטוע בעולם. גם הרוסאן היקר בעולם מגיע מקליפורניה, מאחד היקבים ההזויים שאי פעם נתקלתי בהם, יקב sine qua non, שתרגום שמו מלטינית הוא "תנאי חובה מקדמי" או בשפת בני אדם, "ייהרג ובל יעבור".
גם אוסטרליה אוהבת את הרוסאן, שם הוא מופיע לרוב בשילוב אחיו הרוני מרסאן. בשאר העולם תפוצתו קטנה עד מאד והגעתו לאיטליה מעניינת, שם הוא מותר תחת אזור הגידול של יינות מונטקרלו - לא, לא מונטה קרלו הנסיכות, אלא אזור יין כמעט ולא מוכר במערב טוסקנה לשם הוא הגיע בזכות שגעון מקומי. בסוף המאה ה-19 יצא ג'וליו מאניאני ללמוד יינות בצרפת וכשחזר הביא איתו את כל המפורסמים והחשובים בזני הענבים הצרפתים בהם נתקל: קברנה סוביניון, מרלו, פינו נואר, סירה, סוביניון בלאן, פינו ביאנקו, פינו גריג'ו ורוסאן. כאשר הוגדרו אזורי היין באמצע המאה ה-20, הם הותרו לשימוש כזנים משלימים. ניתן לומר שמר מאיאני הצעיר הקדים את החשיבה של העולם החדש בכמעט מאה שנים ומאז יינות מונטקרלו מהווים פינה ייחודית ומאוד מעניינת בתוך הסבך הטוסקני.
בארץ נתקלתי לראשונה באדון רוסאן כשטעמתי את הגשם הלבן של אורי חץ משאטו גולן, שם הוא השתלב באלגנטיות מרשימה עם ויונייה וגרנאש לבן, הראשון מעולם לא היה מחביביו של אורי והועף מהבלנד סופית החל מבציר 2012. אחר כך היה זה מסע ישראלי של ויתקין שאימץ את הרוסאן לתוך הבלנד, רקנאטי שבצעד מרשים וים תיכוני הכריזו על יין הדגל הלבן שלהם, הספיישל רזרב, כעל בלנד רוני מובהק, המכיל רוסאן ומרסאן עם רוב קטן לרוסאן. ליבו של הלהט הלבן של איתי להט היקר הוא רוסאן כשבקצוות יש מעט מהוויונייה האהוב עליו כל כך. מבין היקבים הגדולים יותר, תבור העדכני והדינאמי בחר ברוסאן לסדרת אדמה שלו, מעין אלטרנטיבה מרשימה ומשמחת לשרדונה הנדוש.
יישר כוח והמשיכו ביצירתכם המשמחת יקיריי, אנחנו מחכים כבר לורמנטינו הראשון, למנסנג ולפלומינו.
