לפני שנה נכנס לתוקף החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה. החוק, המכונה (בטעות) חוק גישור חובה, הוביל למהפכה בתחום הגירושין בישראל. במהלך השנה האחרונה נערכו דיונים רבים באינספור פורומים על החוק, משמעותו, יתרונותיו וחסרונותיו. באופן אישי אני מאמין שהחוק הזה הוא לא פחות מחוק מציל חיים. חוק שמהרגע שנכנס לתוקף הצליח להפחית בצורה דרמטית את גובה הלהבות בתהליכי גירושין. חוק שעזר להורים להתגבר על הקשיים הרגשיים, הכלכליים והפרקטיים ולהמשיך ולתפקד להורים לילדיהם גם בזמן המשבר הגדול וגם אחריו.



כדי להבין את חשיבותו הגדולה של החוק צריך להיזכר במציאות ששררה לפני כניסתו לתוקף. עד לכניסתו של החוק לתוקף, הייתה תפיסה רווחת שגירושין שווים מלחמה ושלמלחמה נערכים זמן רב מראש. מתוך תפיסה זו, החלו בני זוג שרצו להתגרש לאסוף מידע וראיות שיעזרו להם במלחמת הגירושין שלבטח תבוא. לאחר שנאספו מספיק ראיות היו עורכי הדין מנסחים כתבי תביעה המתארים את ההורה האחר כשטן בהתגלמותו, כהורה בלתי אחראי וכבאופן כללי כבן זוג נוראי. כתבי התביעה היו מוגשים במפתיע וללא הכנה רגשית לצד השני שהיה מגלה, ברגע אחד כיצד עולמו חרב עליו. מתוך השבר הגדול היה פונה הצד שהופתע לעורך דין משל עצמו, שיעזור לו להתגונן ולתקוף בחזרה. בשלב זה המלחמה כבר הייתה מובטחת והיכולת למנוע אותה הייתה קטנה וכמעט בלתי אפשרית.



מציאות משפטית זו בה אנשים יצאו למלחמות חורמה באמא ואבא של ילדיהם, הובילה את חברי הכנסת לחוקק את החוק שמטרתו העיקרית פשוטה - למנוע הגשת תביעות כצעד ראשון ולפני שנוסו דרכים אחרות לפתרון המחלוקות. פשוט כך. מטרה פשוטה והגיונית שעד שעבר החוק נתפסה כבלתי אפשרית וכחלום באספמיה. בעולם מתוקן היינו מצפים מאלו שמלווים בני זוג בהליכי גירושין לעזור להם ככל האפשר למנוע את המלחמה. אך אנו חיים בעולם בו הכסף מדבר והשיקולים הכלכליים הובילו פעמים רבות ליצירת מלחמה במקומות בהן היא כלל לא הייתה נחוצה.


החלטה לא מתוך ייאוש או פחד

אז מה בעצם אומר החוק? החוק קובע שבמידה ובני הזוג לא הצליחו להגיע להסכמות ביניהם באופן בגישור אצל מגשר נייטרלי שנבחר על ידי שניהם באופן חופשי. רגע לפני ששני הצדדים או אחד מהם מחליטים מתוך ייאוש ופחד, שהפתרון הטוב ביותר הוא ששופט או דיין יחליט בעצמו מה נכון להם ולילדיהם, חייבים בני הזוג להיפגש יחדיו עם עובדת סוציאלית ביחידות הסיוע. תפקידה של העובדת הסוציאלית הוא לעזור לבני הזוג להנמיך את הלהבות ולהסביר להם שמשפחה אינה אירוע משפטי, שמקומם הטבעי של הורים אינו בין כותלי בית המשפט ושבהליך המשפטי יודעים כיצד נכנסים אך לא יודעים כיצד יוצאים. לפגישה הראשונה עם העובדת הסוציאלית אסור לבוא עם עורכי דין. זאת מתוך מטרה לאפשר דיאלוג שאינו משפטי ולהביא את בני הזוג למצב בו הם מצליחים לדבר זה עם זו ולהגיע יחדיו להסכמות.



בדרך כלל, לאחר המפגש הראשון, נשלחים בני הזוג למצוא מגשר באופן פרטי. במקרים בהם לעובדת הסוציאלית יש חשש שמדובר במקרה שעלול להתדרדר, היא יכולה להמשיך עם בני הזוג לשלושה מפגשים נוספים לכל היותר. בתום המפגשים יוכלו בני הזוג להגיע להסכמות לבדם או במידה ולא הצליחו לייצר דיאלוג, לפנות לבית המשפט או לבית הדין הרבני לפתוח במלחמה משפטית.



על פי נתונים רשמיים שפרסמו יחידות הסיוע, מאז נכנס החוק לתוקף, כמות תיקי הגירושין שמגיעים לדיונים משפטיים נמצאת בירידה מתמדת. כמי שחי את השיח סביב תהליך הגירושין בישראל, אני יכול לשתף שגם אני רואה כיצד החוק הביא לשיפור משמעותי בתהליכים העוברים על כל בני המשפחה בהליכי גירושין.



ובכל זאת, רבים הם המתנגדים לחוק. לרוב המתנגדים אינטרסים כלכליים ברורים בכישלון החוק ועל כך אין עוד צורך להרחיב. ובכל זאת ישנן גם טענות לגיטימיות הגורסות שיחידות הסיוע אינן מתנהלות כפי שנדרש מהם. גם אלי הגיעו תלונות של בני זוג שביקרו ביחידות הסיוע ונתקלו בהתנהלות שגויה שגרמה לעיתים לכישלון הגישור.



ובכל זאת אני מאמין שלאחר שיחלפו חבלי הלידה (בכל זאת עברה רק שנה) ולאחר שיוסדרו תקנות המגשרים והכללים על פיהם מועברים תיקים למגשרים תחת פיקוח (עד כה אין פיקוח), בטוחני שהמצב ישתפר ואחוזי ההצלחה יגדלו משמעותית. בכל מקרה אין לי ספק שהמצב הנוכחי טוב לאין שיעור מהמצב ששרר בטרם כניסת החוק.



נדב נישרי, מגשר מומחה בגישור גירושין, מחבר הספר "להתגרש בשלום" (הוצאת סטימצקי) ומנהל מקצועי של מרכז הגישור הדדין.