אני אב לבן בכור בן שנה וחצי שזקוק להצבת גבולות. הוא תמיד רוצה את מה שהוא לא יכול לקבל. כשאנחנו מתיישבים לאכול, הוא מסתכל רק על הצלחות שמסביב ומתעקש לאכול מהן, ולא מהצלחת שלו. יש לו המון צעצועים, והוא עדיין בוחר לשחק בחפצי הנוי בבית ולעתים אף משתמש במטאטא או במגב. ניסינו לדבר איתו לא פעם, אבל ללא הצלחה. כיצד לדעתך נוכל לגרום לו להסתפק במה שיש לו?


“ילדים לא לומדים מדיבורים, הם לומדים ממעשים ומחוויות. מנגד, אני חושבת שיש לדעת מתי להגיד להם לא, כי לילדים בגיל שנה וחצי אין יכולת להבין לעומק את משמעות ההתנהגות שלהם. הם נמצאים בגיל שבו הם רוצים להיות ילדים גדולים, ומנסים להתנהג כמו ההורים שלהם, ולכן לא משנה כמה צעצועים תביאו להם, חפצי הנוי בבית יקרצו להם יותר.



אתם, כהוריו של הילד, נדרשים לעשות כל שביכולתכם להרחיק אותו מהסכנה, ועל כן בכל פעם שאתם רואים שהוא נוגע במשהו שמסוכן לו עליכם לקום, להרחיק אותו, ולומר לו באופן אסרטיבי שזה מסוכן. בהתחלה הוא עלול להגיב בצחוק, וימשיך לעשות את מה שאסור לעשות כדי לראות את תגובת ההורים שלו. יכול מאוד להיות שהוא יגיב בבכי, מתוך תסכול, אבל אחרי כמה פעמים הוא יבין שאין טעם להתקרב לסכנה.



אם הילד רוצה להסתובב עם מטאטא בבית, והמטאטא הקיים גבוה ומסוכן מדי בשבילו, הייתי ממליצה לכם מיד לקנות לו מטאטא שיתאים למידותיו. תסבירו לו שרק במטאטא הזה הוא יכול להשתמש. אם הוא בכל זאת ירצה לקחת את המטאטא הגדול, המלצתי היא להחביא אותו. כשאתם יושבים לארוחה והילד מעוניין לאכול את המזון שלכם, תוכלו לחתוך לו אותו לחתיכות קטנות יותר, שיהיה לו קל לעכל אותו. אפשרות נוספת היא שתימנעו מלאכול לידו בינתיים, עד שהשלב הזה יעבור.



לסיום, חשוב לי לציין כי ידוע שילדים בכורים זוכים לתשומת לב רבה ובו־זמנית חווים את חוסר הניסיון של ההורים, ולכן כדאי מאוד שתעשירו את הידע שלכם בהורות על ידי קריאת ספרים בתחום, ובהדרגה גם תתחילו לסמוך על האינטואיציות שלכם”.



אני אמא לילד חכם ומבריק בן שנתיים, שהפך בתקופה האחרונה לתלותי מאוד ומתעקש להיות צמוד אלי כל הזמן. אמי נפטרה כשמלאו לי עשר שנים, ומתוך החסך העצום שלי בדמות אם, אני מרגישה צורך לרצות אותו ולהעניק לו את כל מה שהוא מבקש. כשהוא נמצא במעון הוא מסתדר נהדר, אבל כשאנחנו יחד אני רוקדת לפי החליל שלו. מה דעתך?


“מאוד הגיוני שבעקבות החסך שלך בדמות אם, מערכת היחסים שלך עם הילד מתנהלת בצורה כזו. ברגע שיש לך מודעות בנושא זה כבר מאוד משמח אותי, כבר עשית חצי עבודה, ומה שנשאר לך זה להפוך את המודעות שלך להתנהלות פרקטית נכונה במהלך היומיום. עד היום את לא לימדת את הילד שלאמא שלו יש עוד רצונות, שהיא לא יכולה להסתובב סביבו. לא גרמת לו להבין שאמא שלו היא ישות אוטונומית. הדבר הוביל לכך שהוא בטוח שאת שם כדי למלא את כל הצרכים שלו. הרגלת אותו שאת דמות משמעותית בחייו, ולכן עלייך לייצר מצבים שבהם הוא ירצה להתמודד לבד. יכול להיות שהוא יבכה ויכעס על השינוי, אבל זה כמו חיסון - כואב אך לטובתו. כדי שזה יקרה, חשוב שתיעזרי בהדרכת הורים שתעניק לך כוח להתמודד עם הסיטואציה - לטובתך, ולטובת הילד”.



בני בן השנה וחצי היה חולה לאורך תקופה ממושכת, ומתקשה לחזור לשגרה. בכניסה למעון הוא לא מוכן לעזוב אותנו, וכשאנו משאירים אותו שם, אפילו לכמה שעות, הוא מפסיק לאכול ולשתות. אנחנו מודאגים ותוהים איך נוכל להתמודד עם התנהגותו ולסייע לו לחזור לעצמו.


“חזרת ילדים לשגרה לאחר מחלה עלולה להיות תקופה לא קלה לכולם. הילד עבר שבועות מורכבים, אבל אם אתם כהורים יודעים שהוא בעל מסוגלות ויכולת לשתף פעולה, חשוב שתחבקו אותו, תעטפו אותו באהבה, ומנגד - אל תרחמו עליו. רחמים נובעים מנקודת מוצא שלילד אין יכולת להתמודד, וזה מאט את חזרתו לשגרת חייו. על כן אתם יכולים להתגמש איתו ולוותר לו בשעת הצורך עד שתרגישו שהוא חוזר לעצמו בהדרגה.



כשהוא צורח בכניסה למעון, תגידו לו ‘ילדים הולכים לגן והורים הולכים לעבודה. אנחנו יודעים שעוד מעט אתה תתרגל לזה, ילד יקר שלנו’, תחבקו אותו כל הדרך עד הכניסה, ולאחר כמה דקות תעבירו אותו לידה של המטפלת ותלכו. כשאתם חוזרים, תחבקו אותו ותגידו לו כמה שהתגעגעתם. ההמלצה היא לא לנהל שיחות עם המטפלות לידו. אם הן רוצות לספר לכם איך הוא התנהג, הן יכולות לשלוח הודעה או להתקשר מאוחר יותר". 



ערכו ב-103FM: עדן בן ארי ואיתמר זיגלמן