האזינו לטור המלא של בן כספית

1. תעלת החוצפה
"דווקא בימים אלה שבהם ירדן מהדקת את יחסיה עם איראן, בנט הכפיל היום את כמות המים שישראל מעבירה לירדן, מבלי לקבל שום תמורה מדינית לישראל". הציוץ הזה שצייץ בנימין נתניהו ביום שלישי השבוע, הוא ההדגמה הטובה ביותר למושג "שפל המדרגה". מלאך החבלה הנ"ל (כך כינה אותו יצחק שמיר ז"ל) לא מסתפק בהרס נפשע של מערכת היחסים השנייה בחשיבותה לביטחון הלאומי הישראלי (הראשונה היא היחסים עם ארה"ב, וגם בהם הוא חיבל ככל יכולתו), הוא מנסה להפריע עכשיו למאמצי השיקום שמנהלים בנט ולפיד לאחד הנכסים הביטחוניים החשובים שלנו. הנושא הזה ראוי לדיון מעמיק.

בעוד הציוץ פורח בשמי הטוויטר, הפציע אחד, גלעד שרון, ברדיו 103FM, אצלנו (חברי ינון מגל ואני). שרון, הנערך לניסיון מיוזע נוסף להתברג ברשימת הליכוד בכנסת, תכנן לרכוב על הגל העכור שהרים לו נתניהו בעניין הירדני. איך אפשר לפספס הנחתה כזו? אז ככה: כשנשאל מה יש לו נגד ההסכם החדש עם הירדנים על תוספת מים שיקבלו מישראל, אמר: "אין לי בעיה לעזור לירדנים, אבל לא בחינם. אנחנו לא צריכים להיות פראיירים, אנחנו בעצם מחזיקים בחיים את המלך ואת אבא שלו, הוא יודע את זה, אבא שלו ידע את זה, כל מה שאנחנו מקבלים מהם זה גינויים".

כשהתבקש להתייחס לחשיבות הביטחונית העצומה של היחסים עם ירדן אמר: "מה שבסתר, בסתר, אבל במה שיוצא החוצה הם הכי גרועים, בגינויים בינלאומיים, ואנחנו? שום דבר. איזה הישג הם נתנו לממשלה תמורת המים? צריך להודות להם שהסכימו לקבל עוד 50 מיליון קוב?".

הנסיבות זימנו לנו באותו בוקר רגע קומי נדיר ומזוקק: באותו זמן ממש שבו ליהג שרון ג'וניור את ההבלים האלה ברדיו, עלה אחד, אפרים הלוי, לראיון בתחנה מתחרה (גלי צה"ל, אצל רזי ברקאי). מבלי שהוא יודע מה קורה אצל המתחרים, סיפר הלוי, שהיה ראש המוסד ואחד האדריכלים של היחסים ההיסטוריים עם ירדן (חוסיין ועבדאללה כאחד) את הסיפור הבא: "זמן קצר אחרי שנתניהו נבחר לראשונה לתפקידו, במאי 1997, הוא נפגש עם המלך חוסיין בעקבה". כאן צריך להדגיש שבאותם ימים היה הסכם השלום עם ירדן, שהביא יצחק רבין, צעיר ושברירי מאוד.

"הדבר הראשון שחוסיין ביקש מנתניהו היה מים", ממשיך הלוי, "הוא היה בטוח שנתניהו ייענה בחיוב. אבל נתניהו לא התרצה. באותו ערב", המשיך הלוי, "הגיע לחוסיין עוד מבקר ישראלי. שר התשתיות אריאל שרון. במקור, הוא רצה להצטרף לטיסתו של נתניהו לעקבה במסוק, אבל ביבי לא הסכים, אז שרון נסע דרומה ברכב והגיע לפגישה עם המלך אחרי שנתניהו עזב. המלך סיפר לו על תדהמתו כשנתניהו סירב לבקשתו לאספקת מים מישראל. על כך השיב שרון: 'אני רוצה שתדע, הוד מלכותו, אני איכר, אני חקלאי, אני מבין את צורכי המים, אתה תקבל את כל המים שאתה צריך'. כשהוא חזר, נתניהו כעס עליו מאוד וניסה למנוע ממנו לתת את המים, אבל שרון עמד בדיבורו. הירדנים קיבלו מים".

מבין שני בני שרון, גלעד הוא זה שמזכיר יותר את אביו מבחינת הדמיון הפיזי וחיתוך הדיבור. למרבה הצער, מדובר בפאטה מורגנה. התעלה היחידה שגלעד שרון צלח, היא תעלת החוצפה. אביו התרכז במעשים והוא, בעיקר, בדיבורים. מגוחכת במיוחד היא דרישתו לקבל מהירדנים תמורה. "פה לא נותנים דברים סתם ככה", הזדעק שומר הסף שרון, "לא צריך להיות פראיירים, הרי חשובות לנו אדמות צופר, אדמות נהריים, הם רוצים מים, שיחזירו את האדמות".

אין, אין לתאר. גלעד שרון נחשב לאבי ההתנתקות מעזה וצפון השומרון. הוא זה שישב כמכבש דרכים על אביו ושכנע אותו לפנות את רצועת עזה ועוד ארבעה יישובים בשומרון, כבונוס מיוחד. גילוי נאות: הייתי מתומכי ההתנתקות, אבל חשבתי, גם בזמן אמת, שצריך לעשות את זה בהסכם מול הרשות הפלסטינית ולא באופן שיתפרש כבריחה תחת אש. למרבה הצער, שרון בחר באפשרות השנייה. ישראל פינתה עשרות התנחלויות סתם ככה, בחינם. את מפתחות עזה זרקנו לים וסללנו את עליית חמאס לשלטון ואת עיגון התפיסה שישראל מבינה רק כוח. אבי האירוע הזה, הפראייר האולטימטיבי של כל הזמנים, היה גלעד שרון. עכשיו הוא בא בטענות שישראל מעבירה מים לירדן "ללא תמורה".

גלעד שרון (צילום: יוסי אלוני)
גלעד שרון (צילום: יוסי אלוני)

2. להפיל את המלך
אריאל שרון, בניגוד לבנו ולבנימין נתניהו, הכיר מצוין את החשיבות העצומה של מערכת היחסים הביטחונית עם ירדן. הוא הבין את החשיבות העליונה לכך שהגבול המזרחי של ישראל עובר בין ירדן לעיראק ולא על נהר הירדן. הוא ידע שהחיילים הירדנים המוצבים בגבול עם ישראל עומדים בגבם אלינו ופניהם מזרחה, כי הם נמצאים שם למנוע חדירות לישראל. הוא הכיר מקרוב את רמת שיתוף הפעולה הביטחוני, את הנכסים הביטחוניים הרגישים כל כך שישראל מקבלת הודות להסכם השלום עם ירדן, שלא הצריך פינוי שטחים (למעט מובלעות צופר ונהריים שנתניהו הפסיד עכשיו, רק בגלל התנהגותו השחצנית).

נחזור רגע לאפרים הלוי. כשהוא ראה את הציוץ המופקר של נתניהו השבוע, בעניין הירדני, הוא הרים טלפון לכמה מבכירי מערכת הביטחון הישראלית, בעבר ובהווה (כלומר, מכהנים). "הם נדהמו כמוני", סיפר השבוע, "הרי נתניהו יודע ידיעה אישית שיום־יום, שעה־שעה, התרומה הירדנית לביטחון ישראל היא לא רק חיונית, אלא ניתנת בלי חשבונאות. הגבול המזרחי שלנו חיוני, עברו דרכו מחבלים, היום הוא הכי שקט. רק החיסכון מדי שנה של כוחות שלא צריכים לפטרל לאורך הגבול הזה שווה פי כמה וכמה. העובדה שיש לנו עם הירדנים כר נרחב מאוד של שת"פ ביטחוני בתחומים שהשתיקה יפה להם, ערכה לא יסולא בפז. את כל זה יודע נתניהו".

נכון, אפרים. הוא יודע, ולמרות זאת הוא מנסה לחבל במאמץ השיקום שמובילים עכשיו בנט ולפיד, כי הוא חשוב לעצמו יותר מהמדינה. הטריגר שלו הוא "ירדן מהדקת יחסים עם איראן". על מה הוא מתבסס? על כלום, כמובן. המלך הירדני, לדורותיו, תמיד מנהל ריקוד זהיר בין השחקנים השונים במזרח התיכון. אין לו ברירה. רוב תושביו פלסטינים, הממלכה תלויה על בלימה, הוא צריך להיות בסדר עם כולם. השאלה היא, כפי שניסח גלעד שרון, "מה שבסתר, בסתר". ומה שבסתר, אלה תשומות שישראל לא מקבלת מאף אחד אחר. הגבול בין ישראל לירדן הוא הארוך ביותר.

ישראל מנהלת מגעים דיסקרטיים בעלי חשיבות עליונה עם ירדן מאז בן־גוריון, ועוד הרבה קודם. סבו של המלך הנוכחי דיבר איתנו, אביו חתם איתנו על הסכם שלום. זה החל בהסכם פייסל־ויצמן ב־1919, אבל עכשיו זה לא לגמרי מתאים לבנימין נתניהו וגלעד שרון, אז בואו נבעט בכל זה.
לפעמים נדמה שהחברים האלה רוצים פשוט להפיל את מלך ירדן. הם שואפים שעל הגבול הזה, המשתרע מרמת הגולן ומזרח הכנרת עד ים סוף, יישבו חיזבאללה וחמאס. זוהי משאת נפשם המעוותת. ומי נבעת עכשיו מהעובדה ש"המלך מהדק את יחסיו עם איראן"? האיש שניהל רומנים לוהטים עם פוטין הרוסי ושי הסיני, בעלי הברית הבולטים ביותר של איראן. האיש שאישר לגרמנים (בלי ליידע את ראשי זרועות הביטחון) למכור צוללות למצרים, האיש שאישר (בלי להיוועץ באיש) למכור מפציצי חמקן לאמירויות, האיש שבתקופתו התירה ישראל להעביר עשרות מיליוני דולרים לחמאס מדי חודש, האיש שנתן עשרות מיליוני דולרים לטורקים כפיצוי על משט הטרור, האיש שהעביר לפוטין נדל"ן יקר בירושלים, האיש שקשה למצוא דיקטטור או פשיסט כלשהו שלא ינהל איתו רומן מדיני לוהט.

ובעניין המים: השופרות הביביסטיים צווחים עכשיו שאנחנו מעבירים את המים לירדנים "ללא תמורה", או "בחינם". הגדיל לעשות חברי מגל, שבאותו שידור רדיו טען שאנחנו מעבירים את המים במחירי עלות, על חשבון משלם המסים הישראלי. ובכן, נאמר זאת כך: אם אלה מחירי עלות, הרי שזה לא עולה לנו כסף. זאת ועוד: המחיר שאנו גובים מהירדנים על המים גדל מאוד, מאגורות ספורות למ"ק (בתקופת נתניהו) לכמה שקלים למ"ק עכשיו. זה עדיין זול מהמחיר שנגבה על צריכה ביתית, אבל זה יותר ממה שעולה להפיק את המים האלה. כלומר, אין לסיפור הזה עלות כלכלית. אין לו גם עלות אסטרטגית, מכיוון שמפעלי ההתפלה הרבים של ישראל שחררו אותה ממצוקת מים כלשהי.

במילים אחרות: יש לנו מים. העובדה שאנחנו משתמשים בהם כדי לסייע לייצב את בעלת הברית החשובה ביותר שלנו (למעט ארה"ב), היא מחויבת המציאות. נתניהו, שהחריב את היחסים עם המלך ורק בגלל זה לא קיבלנו את האופציה להאריך את משך חכירת מובלעות צופר ונהריים לעוד 25 שנה, מוכיח שוב שהכינוי מלאך חבלה שהעניק לו בזמנו יצחק שמיר, קטן עליו.

המלך חוסיין (צילום: רויטרס)
המלך חוסיין (צילום: רויטרס)

3. דברי טעם
מהירדנים, בואו נעבור לפלסטינים. ראש השב"כ נדב ארגמן סיים השבוע, בשעה טובה, את הקדנציה הארוכה והמאוד מוצלחת שלו. במקומו נכנס לתפקיד רונן בר (ברזובסקי). בהצלחה. נאומו של ארגמן בטקס החילופים הכיל טקסט נפיץ שעבר מתחת לרדאר: "היעדר השיח בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית ומהלכים שביצע אבו מאזן, הביאו לכך שהרשות נחלשה, גם כלכלית וגם תודעתית־ציבורית.

המציאות הנוכחית היא חמאס חזק ורשות פלסטינית חלשה. השקט היחסי שאנו חווים בשנים האחרונות מכיוון יהודה ושומרון הוא שקט מתעתע... הוא נובע מאיכות הסיכול, ולא מהיעדר הניסיונות. ישראל חייבת למצוא את הדרך לשיתופי פעולה עם הרשות הפלסטינית ולקדם פרויקטים כלכליים בסיוע בינלאומי".

יהודי מנומס, ארגמן. מה שהוא התכוון להגיד, במילים שלי, זה שההשתלחות נטולת הרסן של אינטרסנטים פוליטיים, בהשראת נתניהו, בכל מי שמעז לפגוש את אבו מאזן, אינה במקומה. ארגמן מתריע על זה זמן רב, בכל פורום אפשרי. המדיניות של נתניהו מעצימה את חמאס ומחלישה את הרשות, החתומה איתנו על הסכמים ומקיימת איתנו שיתוף פעולה ביטחוני חיוני ונרחב. ולסיכום: המופקרות בנושא הירדני חוזרת על עצמה גם בתחום הפלסטיני. למה? כדי לגזור קופון ורבע כשגנץ או ניצן הורוביץ פוגשים את אבו מאזן. זה הרבה יותר חשוב מהביטחון הלאומי. זה הרבה יותר חשוב מהאינטרסים הביטחוניים האמיתיים.

4. דעת מיעוט
נמשיך עם העניין האיראני. שר החוץ יאיר לפיד סיים אתמול ביקור מדיני בוושינגטון. בראשית הייתה האמירה של הנשיא ג'ו ביידן שאיראן לא תגיע ליכולת גרעינית "במשמרת שלו". במהלך ביקור בנט שדרג ביידן את האמירה הזו, לבקשת ישראל, והצהיר שהוא מחויב לכך שאיראן לא תגיע לנשק גרעיני, נקודה. ההמשך היה בהצהרה האמריקאית שאם המסלול הדיפלומטי לא יצליח, ארה"ב תבחן "עוד אופציות". גם זה לא באמת מספיק, אז לפיד הביא עכשיו אמירה מדויקת יותר מפיו של שר החוץ טוני בלינקן: "אם המסלול הדיפלומטי ייכשל, ארה"ב תבחן את כל האופציות".

נכון, "כל האופציות" עדיף על "עוד אופציות", כי כל האופציות משמעותו שגם האופציה הצבאית אפשרית. יחד עם זאת, לכל מי שמבין משהו בתחום ברור שזה לאט מדי, מאוחר מדי, מהוסס מדי. ישראל שואפת להצהרה אמריקאית ברורה על "אופציה צבאית אמינה וממשית" נגד הגרעין האיראני. אנחנו עוד רחוקים משם, אם כי התקדמנו. הבעיה היא שאיראן מתקדמת לגרעין הרבה יותר מהר.

ראש המוסד לשעבר יוסי כהן השתתף השבוע בוועידת הג'רוזלם פוסט ואמר כי איראן לא קרובה היום לגרעין יותר מאשר הייתה בעבר. ככל הידוע, כהן הוא היחיד שמחזיק בדעה הזו. היא סותרת את המציאות ואת העובדות הניתנות למדידה פשוטה: כשהסכם הגרעין היה בתוקף, החזיקה איראן עשרות בודדות של קילוגרמים של אורניום מועשר לדרגה של 3.75%. היום היא מחזיקה מאות קילוגרמים של אורניום מועשר לדרגה של 60%. בכל הקשור ליכולת גרעינית "נטו" (מספיק חומר בקיע להרכבת פצצה), איראן נמצאת היום במרחק נגיעה מהמטרה. היא לא הייתה במצב הזה מעולם. כהן יודע את זה מצוין.

אז למה אמר מה שאמר? משתי סיבות מצטברות. הראשונה פשוטה: הוא אינטרסנט. הרי הוא זה שהיה מופקד על הרחקת איראן מהגרעין עד לאחרונה. השנייה, מורכבת. הוא השתמש במונח "גרעין צבאי". הוא יודע למה. חיים תומר, לשעבר ראש אגף המודיעין במוסד, עלה השבוע אצלנו ברדיו והסביר את זה: כדי להגיע ליכולת גרעינית צבאית, צריך כמות מסוימת של אורניום מועשר, צריך לדעת איך להפוך את החומר הזה לראש קרבי, וצריך לדעת להרכיב את הראש הקרבי הזה על טיל שיידע להביא אותו למטרה במרחק אלפי קילומטרים.

בשני המסלולים הנוספים שהוזכרו כאן, איראן לא התקדמה בשנים האחרונות. זה ידוע לכל שירותי הביון בעולם. במסלול העיקרי, הראשוני, של החומר הבקיע, האורניום המועשר, היא התקדמה באופן מסחרר. מהבחינה הזו, איראן היא כבר "מדינת סף" גרעינית. זאת ועוד: גם מבחינת מספר הצנטריפוגות שהיא מפעילה, גם מבחינת איכותן של הצנטריפוגות הללו, איראן עשתה כברת דרך ניכרת מאז יציאתה של ארה"ב מהסכם הגרעין. כל הנתונים הללו מאשרים את מה שנכתב כאן פעמים רבות ומה שנאמר והוצהר על ידי כל מנהיגי העולם, בהם ראש הממשלה בנט, שר הביטחון גנץ, מקבלי ההחלטות האמריקאים ורבים נוספים בעולם: היציאה של ארה"ב מהסכם הגרעין הזניקה את איראן קדימה.

גם חיים תומר אישר את זה השבוע, באותו ראיון רדיו. במילים אחרות, כפי שכבר קראתם כאן פעמים רבות: הקונספציה של נתניהו בנושא הגרעין של איראן קרסה בקול רעש על הראש של כולנו. האיראנים רצים קדימה, טראמפ איננו, הוא לא תקף אותם, משטר האייתוללות לא קרס, והם לא זחלו להסכם גרעין משופר. שום דבר מהתרחישים הללו, שעליהם בנה נתניהו, לא התגשם. במקומם, התגשם תרחיש הבלהות.

הרצל שפיר ז''ל (צילום: קלאודיו פיימבלט)
הרצל שפיר ז''ל (צילום: קלאודיו פיימבלט)

5. שלום לגיבור
לפני כשבועיים נפטר האלוף במילואים ומפכ"ל המשטרה לשעבר, הרצל שפיר, בגיל 92. מותו של שפיר, מטובי בניה של הארץ הזו, עבר בדממה דקה. אייטמים לקוניים באתרים ובכמה מהעיתונים, וזהו. כך חולפת תהילת עולם של מי שלחם בגדוד השלישי של הפלמ"ח, הוביל את ההסתערות על משטרת נבי יושע, בצה"ל היה מפקד חטיבה 7 ומפקד פיקוד הדרום. את התקופה הקשה בחייו עבר שפיר דווקא בתפקיד מטה עורפי, במהלך מלחמת יום הכיפורים, כשהיה ראש אגף כוח אדם של צה"ל.

הוא קיבל את הפיקוד על אכ"א כשנה לפני המלחמה ולא הספיק להכין את האגף לזוועותיה. כשהיא פרצה, הוא מצא את עצמו עומד, כמעט לבד, מול האימה: גיוס רבע מיליון אנשי מילואים תוך 48 שעות, פינוי אלפי פצועים, מאות הרוגים ביום, מספר לא ידוע של שבויים ונעדרים. כל זה נפל, בבת אחת, על האגף ובעצם על כתפיו של האלוף שפיר. העומס היה עצום. אלפים צבאו על הקריה בתל אביב במאמץ לגלות מה עלה בגורל יקיריהם. נבואות הזעם התחרו זו בזו ובראשן האמירה "שהאחרון יכבה את האור".

לשפיר לא הייתה הפריבילגיה לכבות את האור. הוא שמע את הדיבורים על "חורבן הבית השלישי" והמשיך לעבוד כמו מטורף כדי לסתור אותם. היה צריך לקלוט אלפי מילואימניקים שזרמו מחו"ל, היה צריך לצוות את כולם ליחידות השונות, תוך כדי מאמץ לקבור אלפי חללים ולטפל באלפי פצועים. במקביל, היה צריך להקים יחידות חדשות יש מאין, לקלוט אמצעי לחימה, כולל טנקים, מארה"ב, להכשיר צוותי טנקים טריים, הכל תחת אש, להבות, שמועות ומלחמה שריסקה בבת אחת את השחץ הישראלי והזיות האימפריה.

צביקה, בנו של שפיר, עלה אף הוא על טנק כאיש מילואים וירד דרומה. הוא נפצע באורח קשה מאוד ונפטר בגיל 45, לפני כ־25 שנה. את הכאוס של אותם ימים קשה לתאר במילים. היה צריך לספק תשובות לכ־15 אלף משפחות, לזהות חללים, לעסוק בכאלף נעדרים, להעניק טיפול פסיכולוגי, להקים יחידות קליטה בנתב"ג ולנסות לייצב את שורותיו של צבא שנתפס לא מוכן במלחמה שאמורה הייתה להיות טיול אחר צהריים קליל, והפכה למלחמת קיום של ממש.

אותות המלחמה ההיא מעולם לא עזבו את שפיר. במשך 13 שנה הוא כתב וערך את ספרו "מלחמת יום הכיפורים, מבט שונה", שיצא לאור לפני ארבע שנים. הספר הזה, על פי קרוביו, התיש אותו וקירב את מותו מדום לב. אבל היה עוד משהו, שהופך את שפיר למיוחד עוד יותר: אחרי שהשתחרר מצה"ל מונה למפכ"ל המשטרה. מינויו עורר תקוות גדולות בארגון האפרפר והחבוט, ושפיר פרע שטרות רבים בשנת כהונתו היחידה.

הוא העביר תוכנית רב־שנתית מיוחדת, גייס כוח אדם ותקציבים, ניער את הפיקוד ואת שיטת ההדרכה ודומה היה שיוביל את המשטרה לעידן מוצלח במיוחד.

אלא שאז נפתח תיק החקירה שכונה "אפרסק". את הכינוי הזה הגה שפיר עצמו, בזכות הדמיון של פניו של שר החוץ דאז, יוסף בורג, לאפרסק. התיק הכיל מידע מודיעיני על חשדות למעשי שחיתות בדרג הממשלתי הבכיר. כשהעניין דלף, פרצה מהומה רבתי. שפיר לא הכחיש את קיומה של החקירה, שהייתה בחיתוליה, וזה עלה לו בראשו. שר הפנים בורג שכנע את שרי הממשלה ששפיר מחזיק תיק חקירה על כל אחד מהם (לא היה ולא נברא) והממשלה הדיחה אותו.

יחסית למה שעבר עליו, שפיר נפטר בשיבה טובה, שבע עלילות ומעשים. בלוויה שלו נכח עמר בר־לב, השר לביטחון הפנים. "אני מייצג את השכונה", אמר בר־לב לאלמנה. בואו נניח שבר־לב ייצג שם גם את הממשלה. כי הרצל שפיר ראוי להכרה רבה בהרבה מכפי שזכה לה בימיו. הוא היה גיבור מלחמה בשדה הקרב, וגיבור במלחמה בשחיתות במסדרונות השלטון.

גאולה אבן סער (צילום: ארכיון פלאש 90)
גאולה אבן סער (צילום: ארכיון פלאש 90)

6. לינץ' ממושך
על הלינץ' שעבר האלוף במילואים ושר המודיעין אלעזר שטרן השבוע, נכתב כבר הכל. תופעה מחרידה, מיותרת, של ביטול והשמדה מיידית של מי שאפילו לא נחשד בעבירה כלשהי. שטרן חפר את הבור הזה בכוחות עצמו, באותו ראיון שהעניק לעמיתינו ענת דוידוב וגולן יוכפז ברדיו 103FM.

אני רוצה להתייחס כאן ללינץ' אחר, ממושך יותר, שעובר על קולגה בשם גאולה אבן־סער. נדמה לי שאני כמעט היחיד שחושב שהיא צריכה, יכולה וחייבת להמשיך בתפקידה כעיתונאית. את ההתנפלות עליה מובילים לא רק הביביסטים. הם משקרים בלי בושה, וזה שגרתי. כמעט שום דבר ממה שמטיחים בה לא נכון. אני עוקב אחריה שנים ארוכות ולטעמי היא המראיינת החדה ביותר בטלוויזיה וכזו שעושה את המוות לכולם, ללא יוצא מן הכלל, באופן שווה לחלוטין.

השאלה היא איפה היו הביביסטים כשסער היה שר בליכוד, או ח"כ בליכוד, עד לא מזמן. גם אז, אבן־סער עבדה בטלוויזיה, אבל אז לא שמענו אפילו צפצוף מכיוונם של השופרות. פתאום, כשסער עזב את הליכוד וסייע להפלת נתניהו, הפכה גם גאולה לסכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה, סכנה שצריך לבער תכף ומיד למען שלום הציבור.

להפתעתי, גם חלק מחבריי הליברלים סבורים שאבן־סער צריכה לפרוש. כן, שתפרוש. למה? כי בעלה פוליטיקאי. היא עיתונאית הרבה לפני שהוא היה בפוליטיקה, אבל מי סופר. זה המקצוע שלה, זו הקריירה שלה, זה מה שהיא יודעת לעשות, אבל למי אכפת. כמו במקומות מסוימים בעולם, שבהם שורפים למוות את אלמנתו של הגבר שהולך לעולמו, כך גם אצלנו. מה עם הזכויות שלה? מה עם הקריירה שלה? מה עם החיים שלה? זה לא מטריד אף אחד.

למרבה הגיחוך, גאולה אבן־סער אפילו לא צריכה לעשות גילוי נאות כשהיא מראיינת בטלוויזיה. גילוי נאות, כשמו, הוא לגלות את הקשר בין המרואיין למראיין, אם קיים. במקרה של גאולה, הקשר גלוי וברור לכולם. הקוף יושב לה על הכתף, ולכן כל מילה שלה נמדדת בקפידה, ואין שום סכנה ש"תנצל" את מעמדה לקידומו של בעלה, כי זה מיד יהפוך לאייטם ויזעק השמיימה. זה יגרום לסער יותר נזק מתועלת.

איפה הפמיניסטיות? איפה אבירי זכויות האדם, זכות האדם לפרנסה ועיסוק וכל שאר הערכים שאנחנו מנסים להנחיל כאן? האם העובדה שגדעון סער פוליטיקאי צריכה לגזור עונש מוות על הקריירה המפוארת של אשתו? הם אפילו לא מסתפקים בחל"ת של גאולה אבן־סער בתקופת בחירות.

לא. הם רוצים שתפרוש. שתיעלם. שתוותר על מה שהיא עושה טוב כל כך כל חייה. גילוי נאות: לא דיברתי עם גאולה אבן־סער על הנושא הזה ואני לא נמנה עם חוג ידידיה. אז אחרי כל זה, מה שנותר לי זה להפציר בה: גאולה, תישארי. את עיתונאית מצוינת, ואין שום סיבה שתוותרי על המקצוע ועל החלום בגלל עיסוקו של בעלך. תודה.