הם שוב הרגו את אבו מאזן. בשבת בצהריים החלו השמועות לחלחל לרשתות החברתיות. אלמונים ציטטו "מקור בכיר המקורב לצמרת הרשות הפלסטינית", בלי לציין את שמו כמובן, שאמר כי מחמוד עבאס חולה. בערב דיווח כלי תקשורת מהימן למדי, BBC בערבית, כי הנשיא הפלסטיני העביר כמה מסמכויותיו לידי אחד מאנשיו. עיתונאים שפנו למוקאטעה בבקשה לדעת אם אמת בדבר, זכו להכחשה גורפת. השמועה מתה, אבל קמה לתחייה ביום שלישי בערב, הפעם במלוא עוצמתה: כבודו, כך נאמר, הלך לעולמו ואיננו עוד.

כל הזמן הזה ישב אבו מאזן בלשכתו ובביתו, ונהנה ממנעמי העולם הזה. לפרקים עדכנו אותו אנשיו על הידיעות שנפוצו בקבוצות הוואטסאפ והטלגרם, מחשש שיגיעו אליו בדרך עקיפה. השמועה העיקשת לא הייתה מעשה קונדס של נערים פוחזים, אלא יוזמה של חמאס. אנשיה השכילו להקים לעצמם בשנים האחרונות נוכחות משמעותית ובעלת תוקף ברשתות החברתיות. אתרי חדשות מובילים פועלים מטעמם או למענם, ויחד עם תומכיהם הרבים, מובטח כי ידיעה חשובה שתתפרסם בבימות הללו תפרוש כנפיים מהר וגבוה.

בשבוע שעבר כתבתי כאן כי מטרתה העליונה של חמאס בימים אלה איננה ישראל דווקא, אלא הרשות. לתקוף אותה, לחשוף את חולשותיה, להתישה. כל זאת כדי להגיע ליום שאחרי אבו מאזן במלוא הכוחות והתמיכה הציבורית. כבר שנים פועלת חמאס ברוח זו, לרכוש אהדה בציבור ולהתנחל בלבבות, אבל לאחרונה החליטה לפעול גבוה וחזק יותר. במסגרת הפעילות הזו, איחדו ראשי חמאס שורות עם אחיהם בחזית העממית לשחרור פלסטין, והם פועלים כגוש אחד, פוליטי, כדי לדחוק את הרשות ולשמש גורם מרכזי בקרב החברה האזרחית.

לפני שבוע, למשל, ניצחה רשימה משותפת של חמאס והחזית העממית בבחירות לאיגוד הרוקחים הפלסטיני. נוסף על כך, הם פעילים מאוד בקמפוסים ובהפגנות מחאה. בהליכתן יחד, מייחלת חמאס לפצות על נוכחותה הדלה בגדה ובמזרח ירושלים.

אז מה הועילה הפצת השמועה על אבו מאזן? כלל ראשון בלוחמה פסיכולוגית אומר: כדי להנחיל מסרים לציבור ולעצב את דעתו כרצונך, אין לפעול בערוץ אחד בלבד, אלא בשלל ערוצים ובהתמדה עיקשת. כבר שנים הם תוקפים את אבו מאזן על כך שהוא משתף פעולה עם ישראל, שהרשות על מוסדותיה נרפית ומושחתת, שהיא הפקירה את מזרח ירושלים ליהודים. עתה הם הזכירו לכל מיהו העומד בראשה: מנהיג קשיש שאינו ראוי לתפקידו. אף שהשמועה הוכחשה והתבררה כשקר, מטרתה הושגה. ההמונים קיבלו תזכורת לכך שבראש הרשות עומד סבא בן 86.

שלשום יצא אבו מאזן לציבור כדי להזים את השמועה הזדונית. הוא היה הנואם המרכזי בוועידה שעסקה בתיעוד ההיסטורי של המקומות הקדושים בירושלים, וטען כי לפי כל הסימנים, המקומות הללו שייכים לנוצרים ולמוסלמים. אחר כך עקץ בעדינות את חמאס, שמנהיגיה מתעקשים לעטוף את המאבק על ירושלים בכיסוי דתי. "הסכסוך באל־אקצא", קבע, "הוא מעיקרו מדיני, ואין בו דבר נגד הדת היהודית".

מדינה בורחת מבשורה

השבוע מלאו 55 שנים למלחמת ששת הימים. לכבוד המאורע עיינתי קצת בכתובים, ומצאתי נבואה שלא זכתה למקום הראוי לה. הייתה זו סדרת התרעות ששיגר אחד מאנשי מפא"י, שר בממשלות ישראל, לראש הממשלה לוי אשכול. את הראשונה שלח במלאת שבוע בלבד לניצחון, ואחר כך התמיד והתריע בכתובים במשך יותר משנה. מדובר באליהו ששון, יהודי סורי, איש מודיעין, דיפלומט, פוליטיקאי ושר. לאחרונה התפרסמה בהוצאת מכון בן־צבי ביוגרפיה חדשה על אודותיו, שכתב ד"ר ירון רן, ובה מסופר כיצד חזה את המציאות המדינית המסובכת בזמן שכולם עוד היו שרויים באופוריה.

ששון היה הערביסט של בן־גוריון בימי טרום הקמת המדינה. הוא נולד בדמשק, שימש כתב עיתון "הארץ" בסוריה בשנים 1919־1920, והיה אחד היהודים הבודדים בתנועה הלאומית הערבית בסוריה ובלבנון. התנועה, שקראה לאחדות נטולת הבדלי דת ועדה, הגיעה לשיאה בשנים ההן, ועד שהשתלבו בה פלסטינים, היא גילתה הבנה אפילו לתנועה הציונית.

כתביו, ובהם יותר מעשרה מסמכים ששיגר לבן־גוריון, נשמרו בארכיונו והתגלו לימים בידי ד"ר רות קמחי. ב־16 ביולי 67' כתב ששון לאשכול כי הפלסטינים הפכו לגורם חשוב בפוליטיקה האזורית, ואין להתעלם מהם לטוב ולרע. בכוחם, הוא כתב, "להחריף את הסכסוך הערבי־ישראלי וגם לרככו. גם להאריך את תקופת הסכסוך הזה וגם לקצרה. גם להתיר מגע ישיר ומו"מ ישיר בין הצדדים הנוגעים בדבר – למשל ירדן וישראל – וגם להתנגד לכך. שכן הם הקלף הראשי והעיקרי בכל עניין".

ששון המשיך וכתב: "מן הראוי להכיר, שעה אחת קודם, במעמדם החשוב של הפלסטינים ולהשתדל לטפח קשרים טובים בינם לבין שלטונות ישראל, בייחוד אחרי שאנו עדים לגישה מציאותית בקרב חלק ממנהיגיהם לנושא העיקרי והמרכזי של דו־קיום בשלום".

ששון קבע כי פתרון בעיית הפליטים הוא אינטרס ישיר של מדינת ישראל, וכינה אותו "פצע פתוח השותת מוגלה", ועלול להוות סכנה עתידית. הוא תקף את עמדת הממשלה, ולפיה בעיית הפליטים היא בעייתם של אחרים, וטען כי היא נוגעת לישראל במישרין. על כן, קרא לנצל את עמדת הכוח בעקבות הניצחון ב־67' ולחתור לפתור אותה. "מחובתנו לא להסתפק יותר בהכרזות על רצוננו הכן בשלום אלא לכבוש את יצרנו. לא להיות שיכורי ניצחון, אלא לפעול לחיסול בעיית הפליטים, שיהרוס את חומת השנאה הערבית שהקיפה אותנו".

לנבואותיו של אליהו ששון יש מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה, ביחד עם אלה של שותפו לדברי הזעם, פרופ' ישעיהו לייבוביץ. יותר מחמישה עשורים חלפו, וכיום, אף לו רצתה ממשלת ישראל להשיב את הגלגל לאחור, ספק אם יכלה לפתור את בעיית הפליטים ולכונן שלום אמת עם הפלסטינים. אפשר כי חזון ישעיהו ונבואת אליהו הוחמצו לעד, שהרי שני העמים, הפלסטינים והישראלים, פוסעים בבטחה לכיוון של מדינה אחת לשניהם מן הים לנהר.

במחשבה שנייה, מדוע לומר כי אנו בדרך לשם. הרי בפועל, המדינה הזו כבר קיימת. פדרציה ישראלית־פלסטינית שבירתה ירושלים, אבל היא טרם הוכרזה ככזו מבחינה משפטית ולא הוכרה על ידי האומות. בעשורים הבאים יתנהל מאבק על דמותה. האם יהיו בה שני סוגי אזרחים, סוג א' וסוג ב', או כולם יהיו שווים. האם תהיה דמוקרטיה, ומנהיגיו של איזה עם יעמדו בראשה.

דבר מפליא הוא כי מציאות המדינה האחת, שמאיימת על המפעל הציוני ותעצב את אופי החיים כאן בתוך שנים לא רבות, איננה מעניינת איש בימים אלה. לא את חשובי הפוליטיקאים, לא את התקשורת ומעצבי דעת הקהל, ודאי לא את מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות בירושלים. לפנינו מדינה (דו־לאומית) הבורחת מבשורה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il