לפעמים הדברים הפשוטים ביותר הם אלה שעובדים הכי טוב, ואחרי שרואים אותם בפעולה לא מבינים איך לא המציאו אותם קודם. כך בדיוק הרגשתי כאשר ראיתי לראשונה את ההמצאה של ג'ון סמרוי, ישראלי יליד אנגליה, שעשויה להציל את חייהם של אלפי ילדים ופעוטות ברחבי העולם.
כמי שמסקר את תחום הרכב לא מעט שנים, וגם הסיע את שני ילדיו במגוון מושבי בטיחות ובוסטרים, אני נדהם כמעט בכל יום מחדש למראה הורים שלא מרסנים את ילדיהם בהתקני בטיחות מתאימים במכונית. רוב ההורים האלה, אני בטוח, באמת אוהבים את הילדים שלהם, וחלקם אפילו משקיעים בהם בחינוך, בבריאות, בתשומת לב ואפילו בהגנה. אבל איכשהו, דווקא כשהם נכנסים למכונית, הם מניחים אותם להתרוצץ על המושבים, או במקרה הטוב מרסנים אותם בחגורות בטיחות רק סביב הבטן (היות שהחגורה הצולבת מגיעה לגובה הפנים שלהם).
אותם הורים אולי סומכים על ההשגחה העליונה, או על מר יהיה בסדר, אבל לרוע מזלם של מאות ילדים בישראל, זה לא תמיד נגמר בסדר, והם נפגעים פגיעות קשות גם בתאונות שיכולות היו להסתיים ללא כל פציעה.
עיקר הבעיה לא נוגעת לתינוקות או לפעוטות: אלה בדרך כלל מרוסנים בסל־קל או במושב בטיחות מתאים. הבעיה מתחילה סביב גיל 4, כאשר חלק מהילדים גדולים מדי עבור מושב הבטיחות או שהם חסרי סבלנות ולא מוכנים להיחגר בתוכו.
סביב גיל זה, ולמעשה עד גיל 10־12 (בהתאם לגודל הילד), מחייב החוק להושיב ילדים על מגבהה – בוסטר, שכל תפקידו הוא להרים את הילד כדי להתאים את מיקומו לחגורת הבטיחות שתוכננה עבור נוסעים מבוגרים.
אבל יש בעיה: בוסטרים – בעיקר האיכותיים והטובים שבהם – תופסים הרבה מקום במכונית, וכאשר יש מספר מכוניות במשפחה (למשל לכל אחד מההורים ולסבים ולסבתות), לא תמיד יש בוסטרים בכולן. אחרי הכל, קשה לצפות שסביב ילד אחד יעמדו ארבעה בוסטרים בכוננות ויתפסו מקום במספר מכוניות, גם כאשר הם לא בשימוש.
ויש עוד בעיה: מה עושים כאשר רוצים לקחת חבר או חברה של הילד מן הגן או מבית הספר, או לבצע הסעות משותפות כך שבכל יום תסיע את הילדים משפחה אחרת?
האם לקשור את הילד שלי ולתת לילד האורח להיטלטל לא חגור במושב האחורי? אולי להפך? האם לקחת מההורה האחר את הבוסטר שלו ולהיסחב איתו במכונית לאורך כל היום?
בשורה התחתונה, ועם כל הכעס שלי כלפי הורים שנוהגים כשהם חגורים בחגורות בטיחות עת ילדיהם מתגלגלים במושב האחורי – לפעמים מדובר במצבים של כמעט חוסר ברירה, ולכן האמפתיה כלפי ההורים האלה כמעט מתבקשת.
כמה פשוט, ככה קל
ג'ון סמרוי נתקל בדיוק בבעיה הזאת עוד לפני שנולדה ילדתו הרביעית, כאשר חי עם אשתו ושלושת בניו בניו ג'רזי, ארצות הברית.שם, כמו במדינות אחרות שמעריכות את החוק, אם שוטר עוצר נהג שבמכוניתו מיטלטל ילד שאינו מרוסן במתקן ריסון מתאים, נפרד הנהג מ־150 דולרים (ובמפגש הבא מאותו סוג גדל גובה הקנס).
ביטחון הילדים, וגם אימת החוק (והקנסות), אילצו את סמרוי ואת משפחתו לג'נגל סביב ערימת הבוסטרים במכוניותיהם, והוא חשב לעצמו שאין מצב שלא יהיה פתרון חכם ונוח יותר למטרד הזה.
העניין שרובנו לא לגמרי קולטים כשמדובר בבוסטרים הוא שהתפקיד הפיזי שהם ממלאים הוא בעצם די פשוט: בסך הכל להגביה את הילד אל חגורת הבטיחות כדי למקם את הראש ואת החזה שלו במיקום שתוכנן מלכתחילה כדי להתאים לגובה של מבוגר ממוצע.
מושב הגבהה לילדים. צילום: אינגאימג'
"ומה אם...", שאל את עצמו סמרוי, "במקום להגביה את הילד אל חגורת הבטיחות, ננמיך את חגורת הבטיחות אל הילד?".שם בארצות הברית, אחרי עבודה בחברת הייטק ולפני חזרה ארצה לניהול חברה אחרת, המציא סמרוי רתמה קטנה ופשוטה שמשכה את התקן חגורת הבטיחות כלפי מטה, אל הילד, במקום להרים את הילד אל חגורת הבטיחות.
סמרוי לקח את ההמצאה שלו אל מעבדת הבדיקה הבריטית TRL אשר מבצעת מבחני ריסוק ובדיקות למושבי בטיחות, ושם הגיבו כלפיו בצחוק אשר מהר מאוד הפך לתדהמה כאשר הרתמה עברה בהצלחה את המבחן. הרעיון עבד.
לא הרבה זמן לאחר מכן, ועוד בטרם הספיק לעשות משהו עם ההמצאה, נקרא סמרוי למנכ"ל את הפעילות של חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון בישראל, כך שהרעיון נזנח למשך מספר שנים.
קשה להחליט אם החלק המלהיב בסיפור של סמרוי הוא ההמצאה המחודשת של התקן הבטיחות לילדים ברכב – מעתה כבר אי אפשר לקרוא לו מושב מגביה, אלא להפך, מושב מנמיך – או דווקא ההתנהלות העסקית סביב הפיתוח המהיר שלה.
לכן נלך כמה צעדים אחורה, לשלב שבו הוא החליט לזנוח קריירה מבטיחה כרוקח באנגליה ("שנאתי את העבודה הזאת") ולעלות לישראל, כדי לנהל כאן את הפעילות של חברת יוניליבר בתחילת דרכה בארץ.
"תוך חמש שנים", מספר סמרוי, "קנינו כל מיני חברות בישראל, אבל ככל שהחברה גדלה, כך קטן התפקיד שלי בתוך המערכת, והחלטתי לעבור הלאה".
התחנה הבאה, בשיא בועת האינטרנט של סוף שנות ה־90, הייתה חברת הייטק שפיתחה טכנולוגיית וידיאו לאינטרנט (לפני עידן יוטיוב) וקרסה עם התפוצצות הבועה בשנת 2000. מיד לאחר מכן יצא עם כל המשפחה למסע התעוררות ברחבי ארצות הברית בקראוון, ורגע לפני סיומו הוא נשלף בחזרה לישראל אל התפקיד בג'ונסון אנד ג'ונסון.
לאחר כמה שנים מיצה סמרוי גם את התפקיד הזה, עבר לעבוד כסמנכ"ל שיווק בחברת אינטרנט ("לא נהניתי מהעבודה הזאת"), ואז, בשנת 2012 הוא נתקל במאמר בעיתון רפואה מקצועי שבו הוצגו נתונים מדאיגים לגבי חגירת ילדים ברכב.
אפילו בארצות הברית, למרות החקיקה המחמירה, מסתבר שכמחצית מן הילדים, שאמורים להיות מרוסנים בבוסטרים, נוסעים בלעדיהם כאשר הם מוסעים בהסעות משותפות.
המאמר הזה האיר את עיניו של סמרוי לגבי הפוטנציאל העסקי של ההמצאה שלו, ושלח אותו לממש את החזון. סמרוי יצר קשר עם מעצב המוצר יואב טיקוצ'נסקי מחברת העיצוב טיקו, והנחה אותו להפוך את הרתמה המקורית למוצר בעל כוח משיכה "בסגנון של מוצרי חברת אפל".
כעבור כשלושה חודשים כבר היה לשניים אב־טיפוס מוכן, מודפס במדפסת תלת ממד, שבו החליף בסיס קשיח קטן ומתקפל את הבד של הרתמה המקורית.
התוצאה מרשימה: התקן הריסון החדש, שנושא כעת את השם (שעוד נצטרך להתרגל אליו) מיפולד (mifold), הוא בעצם פלטה קטנה, קלה ומתקפלת, שממנה משתרכת רצועה שנתפסת בחגורת החזה - וכל זה מתקפל לתוך תיק בד קטן בגודל של קלמר גדול. את הערכה כולה אפשר להטמין בקלות בתיק הגב שהילד נושא איתו לבית הספר או לגן, או בתא הכפפות של המכונית.
אחד היתרונות הגדולים של המערכת הוא שגם כאשר היא בשימוש, היא תופסת פחות מקום מאשר מושב מגביה רגיל, ולכן לא מצופפת את המבוגרים שיושבים במושבים הסמוכים. יתרון חשוב נוסף, עבור הילד שחגור בה, הוא שהיא מאפשרת שימוש בחגורת הבטיחות הרגילה וישיבה על המושב המקורי של המכונית, כך שהילד לא חש מוקטן ביחס לנוסעים האחרים.
כאן נכנס לפעולה הניסיון העסקי של סמרוי: בסוף 2013 הוא גייס קבוצת "אנג'לים" – משקיעים פרטיים שמאמינים במוצר ובממציא – והצליח לגייס 600 אלף דולר להמשך פיתוח.
תאונת אופנוע באמצע שנת 2014 עיכבה את ההתקדמות היות שסמרוי הושבת למספר חודשים, אבל שנה לאחר מכן הוא ביצע סבב גיוס נוסף, הפעם של 1.2 מיליון דולר, כדי להכניס את המוצר לתהליך ייצור. במהלך התקופה בוצעו מבחני ריסוק נוספים במספר מעבדות, וכתוצאה מהם הוכנסו שיפורים שנועדו לחזק את המערכת – כמו אינסרט אלומיניום המוטמן בתוך הבסיס שלה. במקביל רשם סמרוי פטנטים על ההמצאה, החלה ההכנה של חומרים שיווקיים (בין השאר הופק, בישראל, סרטון הדגמה מדליק ומקצועי ביותר) ונכרתו הסכמים עם מפעל ייצור בסין, בבעלות ישראלית, שבו ייוצר התקן הריסון.
בחן את עומק המים
כאן, רגע לפני תחילת הייצור, כאשר כל ההון שנדרש לצורך ההפקה כבר נמצא בקופה, התרחש עוד טוויסט חביב בעלילה. סמרוי החליט להציב את ההתקן החדש באתר גיוס ההמונים "אינדיגוגו", לדבריו לא מפני שהיה זקוק לכסף אלא כדי "לבחון את עומק המים" ולקבל החלטה לגבי היקף הייצור בשלב ההתחלתי, ועל הדרך גם לזכות בפרסום זול. התוצאות היו מפתיעות, ולמרות מחיר השקה לא זול של 31־39 דולר ("המוצר לא כל כך פשוט כמו שהוא נראה, החומרים איכותיים ויקרים ויש בו הרבה שכל", לדבריו של סמרוי), ההתלהבות ממנו הייתה עצומה.
יעד הגיוס המקורי, של כ־1,000 יחידות ו־40 אלף דולר, נחצה כבר שעתיים וחצי מרגע שריקת הפתיחה, ומאז כבר גויסו יותר מ־782 אלף דולר (!) והוזמנו יותר מ־25 אלף יחידות(!).
המוצר מוצע ביחידה בודדת, בשלשות, בשישיות, בעשיריות ואפילו בחבילה של 1,000 יחידות, וגם בסדרות מיוחדות לנהגי מוניות או בעיצובים ייחודיים.
"אנשים לא קונים יחידה אחת אלא בשלשות", מספר סמרוי, "אחד לתיק של הילד, אחד לתא הכפפות למקרה שיסיעו חבר ואחד למכונית של הסבתא, וזאת רק תחילת הדרך, עוד לפני שמכירים אותנו".
אף שמוצרים ראשונים צפויים להישלח מהמפעל בסין רק בחודש מרץ 2016 (והובטחו ללקוחות לא לפני מאי 2016), עד עתה כבר נרשמו הזמנות מ־89 מדינות ברחבי העולם, והחברה מגייסת מפיצים בכל מדינה אפשרית.
גם בהערכה זהירה, אם התקן הריסון הזה ייקח רק 5% משוק הבוסטרים העולמי, מדובר בפוטנציאל מכירות שנתי של 1.5 מיליון יחידות, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון פלחי שוק שעד היום היו פטורים מחובת הריסון של ילדים כמו שוק המוניות העולמי.
ההצלחה המסחרית, כך זה נראה כעת, לא תיפול מהצלחותיהן של חברות הייטק ישראליות ידועות (אם לא בהיקף הרווח, לכל הפחות בהד התקשורתי שהמוצר יחולל), אבל לטעמי זהו החלק הפחות מרגש בסיפור הזה.
התקן ריסון פשוט, קומפקטי וקל לנשיאה מעלים את התירוץ היחיד של הורים שלא לרסן את ילדיהם במכונית. אם הוא באמת יצליח להגדיל משמעותית את שיעור הילדים שזוכים להגנה בעת שהם מוסעים במכוניות, ברור מאליו שהוא יציל חיים וימנע המון סבל והוצאות רפואיות מיותרות בכל רחבי העולם.