סיפור האהבה של אלעד מרון ואורן רזניק עם הווספה, רכב דו־גלגלי עתיר יצרים, התחיל בשנות ה־90 כשמרון (40) ורזניק (41) החליטו לקחת את אהבת הילדות שלהם צעד אחד קדימה ולהקים אתר אינטרנט שילווה את פעילות המועדון שלהם, שמנה באותה תקופה את שניהם בלבד. אז עוד חשבו שהם המשוגעים היחידים לעניין. מרון העניק לעצמו את תואר הכבוד "נשיא", ורזניק הצטייד בתואר "יו"ר". שנים לאחר מכן, ב־2007, עבר האתר הקיקיוני שהקימו מתיחת פנים וזכה לשם "מועדון הווספות הישראלי". הם הדפיסו סטיקרים עם הסלוגן "אם אין לך שפם אתה לא שם" והקימו פורום. מיד הגיעו כאלה ששאלו איפה קונים חלקים, איך מתקנים אגזוז שנשר וכן הלאה. זמן קצר לאחר מכן פנתה אליהם חברת "עופר אבניר", ומאז ועד היום היא מספקת עזרה בלוגיסטיקה.



באוקטובר 2007 פרסמו מרון ורזניק בפורום האתר הודעה על מפגש הווספות הראשון. 40 רוכבים התייצבו ברחבה הסמוכה לבית הכנסת הגדול בתל אביב. תנאי הקבלה היחיד למועדון הוא אהבה ללא תנאים לווספה. ומה עם שאר האופנועים? "אנחנו משתדלים מאוד שהקבוצה תהיה כמה שיותר ממוקדת־וספות", אומר רזניק. "מי שמעלה שאלה על קוריאני טייוואני מפלסטיק, אנחנו לא כל כך יכולים לעזור לו. זה כלי מודרני חדש, ואנחנו בכלל מדברים על וספה ישנה שמתקנים במברג, חוט ברזל ומסטיק. קטנוע זה משהו אחר".



יש לזה שוק?
"המחירים רק הולכים ועולים. את הדגמים הישנים של הווספות, כידוע, כבר לא מייצרים, אז הם הופכים להיות יותר נדירים. על כל אחד שמוציא מהחצר וספה שהייתה של סבא שלו, יש עשרות קופצים. זה השתנה מאוד בשנים האחרונות. היום, וספה עד שנת 86' במצב נסיעה תעלה 5,000 שקל. גם הדגמים הישנים מבוקשים מאוד. כמו יין, זה משתבח עם הזמן, והערך לא יורד. אני מאמין שהוא גם לא ירד. שרק ימשיך כך".



וספה משתבחת כמו יין. יו"ר מועדון הווספות הישראלי, אורן רזניק. צילום: רונן טופלברג ועופר אבנירוספה משתבחת כמו יין. יו"ר מועדון הווספות הישראלי, אורן רזניק. צילום: רונן טופלברג ועופר אבניר



עוקצת כמו צרעה


וספה הוא שם המותג של משפחת קטנועים המיוצרת על ידי חברת פיאג'ו האיטלקית. דגם הווספה הראשון הוצג בשנת 1946. מאפייניה הבולטים של הווספה הם שלדה אחודה ומבנה המגן על רגלי הרוכב, מנוע מכוסה הצמוד לגלגל, העברת הילוכים בידית הכידון וגלגל רזרבי. יותר מ־16 מיליון יחידות וספה נמכרו מאז הוצג הדגם - והן הפכו אותו לאחד מדגמי האופנועים הנמכרים ביותר אי־פעם.



שורשי הווספה נעוצים במלחמת העולם השנייה, שהשאירה את איטליה חרבה עם מפעלי תעשייה הזקוקים לשיקום. המצב הכלכלי הגרוע והכבישים ההרוסים הביאו את פיאג'ו לחשוב על פיתוח כלי תחבורה זול ועמיד. עיצובה של הווספה, שהזכירה ליצרניה את המראה של צרעה, זיכתה אותה בשמה (וספה באיטלקית = צרעה). הפופולריות של הווספה באירופה בשנות ה־50 הביאה להקמת מועדוני וספה במקומות רבים בעולם. בשלהי שנות ה־50 עלתה הווספה ארצה. בתחילת שנות ה־90 ירדו מכירות דגמי הווספה לשפל עקב התיישנות המוצר ובגלל המוצרים המודרניים של המתחרים.



במלאת 70 שנה לווספה, בימים שלישי־חמישי, 13־15 בספטמבר, בשעות 17:30־22:30, יתקיים בכיכר מוזיאון יהדות איטליה בירושלים פסטיבל "פיאצה, פסטה ווספה". הפסטיבל - בהפקת מוזיאון יהדות איטליה, בשיתוף עיריית ירושלים וחברת עדן - מציע חוויה קולינרית תרבותית איטלקית, המשלבת דוכנים של מבחר מסעדות ירושלמיות המציעות מנות איטלקיות מסורתיות. חלק מרכזי בפסטיבל יוקצה לתערוכת המחווה לרגל 70 שנה לייצור הווספה הראשונה.


מועדון הווספות הישראלי יציג ברחבי המוזיאון 15 דגמי אספנים ייחודיים של וספות שיוצרו בשנות ה־60־80 של המאה הקודמת, וכן תערוכת תמונות של מסע מיתולוגי שערך מועדון הווספות שפעל בשנות ה־50 בישראל.



"אנחנו רוצים להראות שיש תרבות וספות בארץ". כינוס מועדון הווספה בשנה שעברה. צילום: רונן טופלברג ועופר אבניר"אנחנו רוצים להראות שיש תרבות וספות בארץ". כינוס מועדון הווספה בשנה שעברה. צילום: רונן טופלברג ועופר אבניר



בצד האמנותי יוקרנו סרטים העוסקים באיטליה, באוכל ובחיים הטובים. בכיכר עצמה יסתובבו שחקני קומדיה דל ארטה, ובמרפסת המוזיאון ישירו זמרי אופרה אריות ודואטים איטלקיים ויתקיימו סדנאות יצירה בנושאים הקשורים לאיטליה.



משנת 2012 נתמך המועדון הישראלי, שבו חברים כמה מאות ישראלים, על ידי פיאג'ו. תכתובת ענפה הניבה מעמד של מועדון רשמי מטעם היצרן. "זה פתח בפנינו דברים שלא היו קודם: אירוע שנתי באירופה, עם כ־10,000 חובבי וספות שמתכנסים לטיולים ורכיבות משותפות", מספר רזניק. "גילינו שמה שאנחנו עושים פה עם המועדון הוא משחק ילדים, כי הרי באירופה יש מועדונים של 50 ו־60 שנה".



למה כל כך מעט נשים חברות במועדון?
"בשנות ה־60 ואילך, עם הסירות, זה נחשב רכב משפחתי. הווספה נחשבה עד לפני כמה שנים כלי עבודה בעיקר. בשנים האחרונות הכלים החדשים מעוצבים יותר, מודרניים יותר. אנחנו מאחרים אחרי העולם; הרי בעולם לא חסרים מועדוני נשים ובחורות שרוכבות על קטנועים משוחזרים ישנים. נדמה לי שגברים מתעסקים יותר בכלים הישנים, ומי שקונה וספה מחוברת יותר לעניין האופנתי".



מבוגרים, צעירים, מתחילים, מתקדמים - כולם שם. בפגישות הגדולות מתייצבים עשרות כלים ומאות אנשים, רובם המכריע גברים. הם באים לצלם, להתעניין, לראות השקות של וספות אחרי שיפוץ ולקבל תעודה חתומה על ידי הנשיא והיו"ר. ומה עם כבוד הנשיא והיו"ר? השניים מחזיקים בבעלות משותפת על וספה PX200 מודל 1988, על ראלי 200 משנת 1969 ועל ראלי 200 מאותה שנה המצויה מאז קנו אותה במצב הצבירה "תקוע". את האחרונה קנו כשהיו מושבניקים בני 16. רזניק מחזיק גם ריקשה של וספה על שלושה גלגלים משנת 1979 ווספה שנת 1985 שמלווה אותו עוד מסיום שירותו הצבאי. ויש גם וספה נוספת, מודל 1960, ולמברטה Li סדרה 3 מודל 1964. ביומיום, תודה על ההתעניינות, הוא רוכב על 200PX משנת 1985.



שריטה משפחתית


אני בת של וספאי בהפסקה. בשום אופן לא וספאי לשעבר. הוא היה דוהר איתי על הווספה SS לגן הילדים וידעתי לשנן שלווספה שלו, החמודה, יש מבנה מלא ובטוח, גוף שהוא יחידת חישול שלמה, חוסן בלי תחרות - ושהיא זריזה ונעימה, אמינה ולא תובענית. אה, היא גם סקסית. בחיי, כך אמר לי. לא רק וספאים מכורים נרגשים כשהיא עוברת לידם. צפירות חיבה, נפנופי ידיים ושאלת השאלות: "מוכר?" הם חלק מהיומיום של כל רוכב וספה, גם בשנת 2016, ואולי יותר מאי־פעם.



בין הרוכבים המיתולוגיים: אורסולה אנדרס, ז'אן פול בלמונדו, מרלון ברנדו, גארי קופר, לצד לאונרדו דיקפריו, רוברט דה נירו, ג'יימי אוליבר וג'יי לנו. כולם שועטים (טוב, רוכבים בנחת) על דגמי וינטג', וכך גם אוון וילסון ונטלי ווד. נשים? כאמור, לא בבית ספרנו הישראלי. מעטות.



מור רזניק (30) היא סטודנטית שנה שלישית לחינוך מיוחד במכללת בית ברל ומתגוררת שם. היא מושבניקית במקור, ממושב משמר השבעה, ואחותו של יו"ר המועדון. רזניק עובדת כפקידת קבלה במרכז הווטרינרי רעננה וביתר הזמן מטפלת בילדים. לווספה היא שומרת מקום של כבוד. זה שבע שנים היא רוכבת, רק על וספה כמובן, פרימוורה אדומה, שנת 2016. "התחדשתי ביום ההולדת האחרון במתנה מרגשת לגיל 30 מההורים שלי", היא אומרת. ברשותה וספה נוספת, LX שנת 2009, שחורה, שעליה רכבה עד לפני כמה חודשים. גם אותה קיבלה מההורים ליום הולדתה בהפתעה, כשהיא מחכה בתוך הסלון מקושטת בסרטים אדומים. "לצערי הגיע הרגע להיפרד ממנה, להעביר אותה לבעלים חדשים ומסורים. אני לא יודעת אם אפשר לומר מתי זה התחיל. מה שכן - מדובר במעין שריטה משפחתית כנראה. אורן אחי עם הווספות והלמברטה שלו, אני עם שלי, אחותי אומנם ללא וספה אך בעלת רישיון והצטרפה בעבר לאחד הטיולים. גם ההורים שלנו".



וספה היא לכאורה אהבה על־זמנית וודאי שאל־מגדרית. איך את מסבירה שיש רק מעט נשים חברות במועדון?
"אני משערת שרוב הנשים בימינו רוכבות על קטנועים חדשים, פחות מתעסקות בכלי שהוא אספנות, אולי זו הסיבה. בכל זאת, אני מאמינה שעם הזמן יצטרפו אלינו עוד. החשיפה למועדון שלנו הולכת וגדלה, וכך גם החברים בו".



"הווספה הוגדרה כל השנים ככלי שמיועד לגבר. בשנים האחרונות העיצוב השתנה וגם נשים החלו לרכוש", מסכימה סברינה סבריגו (48). סבריגו, אם לשלושה ילדים העובדת בתחום היצוא בעמילות מכס בחברה בתל אביב, מחזיקה בווספה GTS בצבע שמפניה. "אני חולה עליה. וספה זו אהבה, תשוקה, התלהבות, צבעים, סטייל איטלקי, אינסוף אפשרויות יצירתיות", היא מתוודה. "את האהבה לווספה ירשתי מהורַי, שהגיעו ממצרים בשנות ה־70 המאוחרות. לאבי ז"ל היה מוסך במצרים, וכשהגיע עולה חדש לישראל, רכש וספה עם סירה. את רוב ילדותי בילינו בנסיעה בווספה עם הסירה. להיות חברה במועדון הווספות הישראלי זה עונג גדול, כבוד גדול, מפגש חברתי שופע אנרגיות אשר נוגע בכל החתך החברתי של החברה הישראלית".



"וספה זו אהבה, תשוקה, התלהבות, סטייל איטלקי". סברינה סבריגו. צילום: אלבום פרטי"וספה זו אהבה, תשוקה, התלהבות, סטייל איטלקי". סברינה סבריגו. צילום: אלבום פרטי



חופית דביר, בת 36 מקיבוץ בית ניר, מנהלת תוכן באתר אינטרנט משפטי, היא בזמנה הפנוי בסיסטית בהרכב "חוף השנהב" וחברה טרייה במועדון. "קניתי את הווספה שלי לפני כחודשיים, LX125 שנת 2010 לבנה, והצטרפתי למועדון. המועדון מאגד את כל מי שיש לו את החיידק הזה של הווספה. אי אפשר להסביר את האהבה הזאת במילים. אני רואה וספה ומתלהבת כמו ילדה קטנה", היא מספרת.



"הוצאתי רישיון נהיגה על אופנוע כדי לקנות וספה. יש לי פטיש לווספות ובכלל לאופנועים ורכבי אספנות. אני אוהבת את תרבות הווינטג'. זה קלאסי. כשהייתי בברצלונה, הכבישים היו מלאים בווספות מדהימות, וכשחזרתי החלטתי שאני קונה".



ומה עם מיעוט הנשים?
"כל העניין של דו־גלגלי בארץ הוא בעייתי. אין ממש תרבות נהיגה בארץ, והמדינה מקשה בכל הנושא הזה וחבל. אני מאמינה שרק מי שפריקית ממש של הכלי ויכולה להרשות לעצמה - תקנה. הייתי בהולנד ובברצלונה, ראיתי ערימות של נשים עם וספות, בכל הצבעים ובכל הסוגים. בארץ לא רואים את זה".



שקלת להציע סלוגן חלופי לסלוגן הנוכחי "אם אין לך שפם אתה לא שם"?
"על שם חלופי לא חשבתי, אבל חשבתי אולי לגדל שפם במקום זה".


"איסוף וספות הוא שריטה", מסכם רזניק. "מה שקורה בארץ זה לא־כלום בהשוואה לאספנים ולמועדונים בחו"ל. הרבה חברה נכנסים לעניין האיסוף, כי זה יותר קל מלשפץ מכונית. אבל יש כאלה שמגיל קטן אבא שלהם לקח אותם בסירה של הווספה, ומאז הם מכורים. אנחנו רוצים להראות לקהל הישראלי שיש תרבות וספות בארץ".