לפני כמה שנים, לאחר חורפים גשומים ושפע של מים, עוד לגלגו בתקשורת ואמרו שהממשלה עשתה מקח טעות בכך שהקימה באמצעות ה"טייקונים" השנואים חמישה מפעלים להתפלת מים שכמעט ואין צורך בהם. בדוח רשות המים לשנת 2014 נאמר כי בעשור הקרוב, כלומר עד 2025 - לא יהיה צורך במפעלי התפלה נוספים פרט למפעל קטן בגליל המערבי, כדי לענות על צרכים מקומיים.

אומנם, על פי החלטת הממשלה, יש להגיע לכושר הפקה של 750 מיליון קוב עד 2020, אבל הרשות אמרה כי תבחן את הסוגיה בעוד חמש שנים, כלומר ב־2020. כעת מתברר, כי בכלל לא היה מזיק אם היו בונים עוד מפעלי התפלה. עכשיו רשות המים קוראת לנו לחסוך במים, ובצדק מבחינתה.

כיום, כאשר חלקים גדולים בעולם מצויים במחסור חריף במים, ישראל נמצאת במצב טוב בגלל חמשת מפעלי ההתפלה שהקימה, שלא רק מביאים לכך שכאשר פותחים את הברז יש מים, עניין לא מובן מאליו במטרופולינים גדולים בעולם, אלא גם פותרים מלחמות מיותרות עם שכנינו, כפי שהיה ערב מלחמת ששת הימים.

יכולת ההפקה של מתקני ההתפלה בישראל מגיעה ל־660 מיליון מטר קוב, מתוך צריכה לכל השימושים של 2.35 מיליארד מטר קוב. מחצית מהמים בישראל באים מיוזמה אקטיבית של ישראל - 25% מים מותפלים ועוד 25% מים מושבים. חלקה של הצריכה הביתית עולה בגלל הגידול האדיר באוכלוסייה, הנוטלת 34% מהצריכה. חלקה של החקלאות הוא 55%, של התעשייה 5% ושל ירדן והרשות הפלסטינית 6%.

מתקן התפלת מים. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90מתקן התפלת מים. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90


כ־60% מהצריכה החקלאית הם מים לא שפירים. כלומר, הסקטור החקלאי שנלחץ לפינה בשל העלאת מחיר המים בעשור האחרון, עושה שימוש במי קולחין בצורה המיטבית. בישראל כ־70% ממי הביוב עוברים טיהור. בשנים האחרונות שיעור הטיהור המתקדם בעלייה, כך שכ־60% משדות הנגב כבר מושקים במי קולחין שעברו השבה. אין מדינה בעולם שמתקרבת לשיעורי ההתפלה וההשבה של מים ברמה של ישראל.

על פי דוח של האו"ם מהשנה, חמישה מיליארד איש ברחבי העולם עלולים להרגיש מחסור במים מתוקים עד שנת 2050, לעומת 3.6 מיליארד היום. ההערכה היא כי מחסור כה אדיר עלול לגרור למלחמות או במדינות שלא יוכלו להתמודד עם המחסור באמצעות המתקת מי ים או אגירה נאותה של מי גשמים.

האו"ם מדווח כי שינוי מזג האוויר, התחממות כדור הארץ, דרישה גוברת למים מתוקים וזיהום אגמים, נחלים, נהרות ומי תהום, הם מהגורמים המובילים כבר כיום למשבר הבא. הדוח מציין כי ניהול משק המים חשוב. במאה השנים האחרונות, העלייה בתוחלת החיים וברמת החיים הביאו לזינוק בצריכת המים. כיום כל שנה הביקוש העולמי עולה ב־1%. האוכלוסייה בעולם תעלה בשנת 2050 ל־9.4 מיליארד איש לפחות, אולי 10.2 מיליארד, לעומת 7.7 מיליארד איש כיום. שני שלישים יגורו בערים, שבהן נוהגים לצרוך הרבה מים.

המערב השבע אינו מתרגש מהתחזיות, אך בעולם חיים היום 2.7 מיליארד איש שלפחות חודש בשנה אין באפשרותם להגיע למקורות מים. בברזיליה בירת ברזיל, שני מיליון איש מנותקים ממים אחת לחמישה ימים. מחסור אדיר במים קיים כבר עתה גם במקסיקו, סין, דרום אירופה ואוסטרליה.

אז מה המדינות האלה עושות? שואבות מי התהום. התוצאה היא ששליש ממי התהום בעולם כבר נמצאים במצב קשה, שעלול להביא להמלחה. גם הקמת סכרים אינה יעילה, מפני שסחף ממלא את הבריכות ואת האגמים שנוצרים, כך שהיעילות מוטלת בספק.

תהליך העיור הוא הבעיה הראשית. כמעט 80% ממי השופכין בערים בעולם אינם ממוחזרים. הפתרונות המוצעים הם בעיקר ייעור והגברת היקף הצמחייה שיכולה לאגור מים ולקזז את נזקי העיור והמדבור. החשש הוא כי המחסור במים בברזיל נובע מהליך ביעור יערות האמזונס. בסאו פאולו, שבה כמעט 22 מיליון תושבים, יש שבועות שלמים שבהם אין מים בברזים. האספקה נעשית לעתים במכליות מלוות בכוח משטרתי, כדי שעניי העיר לא יבזזו את המים. הבצורת בשנים 2014־2017 תפסה את אזור סאו פאולו לא מוכן בשל חוסר השקעות בתשתיות רלוונטיות.

על פי הדוח של האו"ם, באפריקה, באמריקה הלטינית ובאסיה, מאז תחילת שנות ה־90 זוהמו מרבית הנחלים, והמצב ילך ויורע. מהיערות והשטח הצמחי הרטוב בעולם, נעלמו מאז תחילת המאה ה־20  שני שלישים.

על פי הגדרת הבנק העולמי, מחסור במים משמעו שלאדם יש פחות מ־1,000 קוב מים בשנה לכל צרכיו. בבייג'ינג, לכל אדם מתוך 20 מיליון התושבים יש רק 145 קוב מים בשנה. בסין מתגוררת חמישית מהאוכלוסייה בעולם ולה רק 7% מהמים הזורמים המתוקים. לא זו בלבד, בתהליך התיעוש האדיר שעבר על סין מתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת זוהמו נהרות ואגמים, ובתי גידול לחי וצומח נעלמו. כ־40% מהמים העיליים בסביבות בייג'ינג מזוהמים. הפתרון שנמצא הוא מאמץ הסברתי לחיסכון במים והעלאה חדה במחירי המים המתוקים.

מלחמות המים

מחסור במים מוביל גם למלחמות. הוותיקים בינינו זוכרים את המלחמות עם סוריה ולבנון, שניסו להטות את מי הירדן כדי שלא יגיעו לכנרת. אחרי השלמת מפעל המוביל הארצי בשנת 1964 קיבלו מדינות ערב שהתכנסו בקהיר החלטה להטות מים וכך לשלול שליש מכמות המים שנועדו לזרום במוביל הארצי של הציונים. הירדנים יקימו סכר על הירמוך, סוריה תטה באמצעות תעלה בגולן את מי הבניאס לכיוון הירמוך ולבנון תטה את החצבני לבניאס. פרטי התוכנית הזדונית הובאו על ידי המרגל שלנו בדמשק אלי כהן. תקריות אש פרצו לאורך תוואי ההטיה הסורי, ישראל הפגיזה את מתקני ההטיה והסורים הפגיזו יישובים באצבע הגליל. ב־1966 השמיד כוח אווירי של ישראל את הציוד המכני הכבד של סוריה, ובכך פסקו ניסיונות הסורים להטות את המים.

מעטים שמו לב לכך כי אחת הסיבות להתרחבות והתארכות המלחמה בסוריה היא עונות הבצורת בסהר הפורה ומדבורו. בשנים 1990־2005, שש שנים היו שנות בצורת, אבל הבצורת של 2006 הייתה קשה ביותר, משום שהיא הייתה רב עונתית ונמשכה עד 2011. באין מים אין גרעינים באזור שהנביט את החיטה לאנושות, מקור החיטה המודרנית. המחסור בגרעינים החריף, המחירים נסקו, ואיכרים ונוודים עזבו את אזורי המחיה שלהם בחיפוש אחר חיים חדשים בפאתי הערים ברחבי סוריה ועיראק. כ־1.3 מיליון איש בסהר הפורה (לשעבר) היו חסרי תקווה. כך כ־1.5 מיליון עברו לערים, בהן חלב, דמשק, דרעא, דיר א־זור, חמה וחומס.

על רקע רעב ותסכול פרח גם דאע"ש הסוני, שהאשים את השיעים בצרותיהם וברעבונם של התושבים. האבטלה בערים עלתה, רמת החיים של כולם הידרדרה וסללה את הדרך למהומות הראשונות באביב הערבי בין השלטון העלווי בסוריה לבין תושבי הגן פורח בין שני נהרות, שהפך למדבר אפוף סופות חול. בתהליך המלחמה בין המורדים הצמאים לשלטון השבע, הפציצו שני הצדדים סכרים ומקורות מים כדי לייבש את האויב.

גם אחת הסיבות למלחמה בתימן היא המחסור האדיר במים מתוקים על רקע גידול אדיר במספר התושבים. וכאילו לא די בכך שהבצורת פגעה בסהר הפורה, טורקיה החליטה להגדיל את היקף המים שהיא מחזיקה אצלה מאחורי סכר אתא טורק והכעיסה את ממשלות עיראק וסוריה. כ־70% מהמים שעיראק צורכת מקורם בפרת ובחידקל. עיראק חלשה צבאית ולמעשה מנסה בדרכים דיפלומטיות לפתור את סוגיית המחסור במים. בינתיים, באיסטנבול עצמה קשה כבר להרוות את צימאונם של 17 מיליון התושבים ואולי יותר. מאגרי המים של העיר ירדו בשנת 2014 ל־30% מיכולת הקיבול שלהם. ההערכה היא כי כבר בשנת 2030 תושבי העיר יבלו ממחסור במים.

מצרים עדיין מקבלת מים מהנילוס, המספק 97% מהצריכה, אך המחסור צפוי להוביל למשבר כבר בשנת 2025. הבעיה האדירה של מצרים היא הסכר שאתיופיה מסיימת לבנות על הנילוס הכחול לשם הפקת כוח, שיפחית לכמה שנים את זרם הנילוס למצרים, עד שהסכר יגיע לגובה האופטימלי שלו באתיופיה. כבר בשנת 1875, כשהיא עצמה נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית, מצרים ניסתה לכבוש את אתיופיה. הכוח המצרי הובס על ידי האתיופים ושוב ספג כישלון בניסיון השני בשנת 1886.

ההזדמנות הישראלית

נשיא מצרים א־סיסי אינו מחפש מלחמה ומבקש עתה בדרכי שלום, בשיחות עם סודן ואתיופיה ובאמצעות הסכמים ומומחים בינלאומיים, להגיע להסכמה על חלוקת מי הנילוס. יש טענות כי מצרים הציבה צבא באריתריאה למקרה שתצטרך לפגוע בסכר האתיופי לפני שיספק חשמל, אם לא תגיע עד אז להסכם עם אתיופיה.

בישראל עברנו שנת בצורת חמישית, ואולי שנות הבצורת ימשיכו, כפי שקורה בהרבה מקומות בעולם. עתה כבר לא מלגלגים ובונים מתקן התפלה נוסף בגליל המערבי. מים ממי ההתפלה האלה אולי יוזרמו לכנרת כדי לפצות על 60 מיליון המטר קוב שישראל התחייבה להעביר מדי שנה לירדן על פי הסכמי השלום.

הממשלה אישרה השבוע הזרמת מים לכנרת מחשש להמלחתה. מתחילים להחזיר לכנרת, אותם כנרת שהייתה סם החיים של ישראל במשך שנים. עד 2030 יעלה קצב ההתפלה ל־1,100 מיליון מטר קוב לשנה, כפול מהיום. כרגע מפעלי ההתפלה מספקים כ־585 מיליון מטר קוב.

הדרך עוד ארוכה להגיע ליעדים של שנים בטוחות לאספקת מים מתוקים באיכות טובה. יש בעיות: במים המותפלים חסרים מינרלים. מי השופכין התעשייתיים, אחרי טיפול, מודחים למערכת הביוב. חלקם מזהמים את הקרקע וחלקם מזהמים את הים. מערכות הביוב אינן מספיקות בכפרים ערביים, רק 76% מהם מחוברים למערכות ביוב מודרניות, וישנה גם זרימת מי ביוב ממערכות פרוצות של הרשות הפלסטינית. יהיה צורך לשקם נהרות ונחלים, ולהחזיר לנחלים חיים של צמחים ובעלי חיים ולשפר מערכות מים כדי למנוע דליפה של מים מתוקים במערכות העירוניות.

אך יותר מכל, ישראל צריכה להקים מכוני מחקר ותעשיות, כך שבהמשך נוכל לייצא את הידע שנצבר לחו"ל. ישראל הייתה חלוצה בהתפלת מים עת הוקם מתקן זרחין באילת בשנת 1964, אולם הוא לא החזיק כלכלית. תעשיית המים כיום אדירה. בעולם פועלים כיום 18,426 מתקני התפלה שמפיקים 86.8 מיליון קוב ליום ומספקים מים לכ־300 מיליון תושבים. אפשר לעשות עסקים במים. זה יהיה תחום לוהט בעשורים הקרובים, לא רק בישראל - אלא בעולם כולו.