הבנק העולמי הציג דוח שלפיו הוחרף המצב הכלכלי בעזה עקב הקיצוץ האמריקאי בכספי הסיוע, וכי נוסף על כך, שיעור הנושרים מלימודים גדל בהתמדה, לצד התגברות המחאות האלימות.
בדוח, שהוצג בפתיחת הפגישה הדו־שנתית בניו יורק של ועדת הקישור אד־הוק (ועדת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית לקביעת מדיניות הסיוע לפלסטינים לצורכי פיתוח), נקבע עוד כי הכלכלה ברצועת עזה מתמוטטת כתוצאה ממצור בעשור האחרון, ולאחרונה - בשל משבר נזילות ומחסור במזומנים. כאשר הסיוע כבר אינו מספיק לזירוז הצמיחה, אחד מכל שני תושבים חי בעוני, ושיעור האבטלה של האוכלוסייה הצעירה בעיקרה הוא יותר מ־70%, המצב בעזה מעורר דאגה, בלשון המעטה.
"השילוב של מלחמה, בידוד וסכסוך פנימי הותיר את עזה במצב של שיתוק כלכלי ומצוקה אנושית גוברת", קובעת מרינה ווס, מנהלת אזורית של הבנק העולמי בגדה המערבית ורצועת עזה. "במצב שבו אנשים נמצאים במאבק הישרדות, עוני גואה, אבטלה גוברת והידרדרות של השירותים הציבוריים כמו בריאות, מים ותברואה, נדרשים פתרונות אמיתיים ובני קיימא, ואין להסתפק בהתערבויות קצרות מועד".
לפי דוח הבנק העולמי, כלכלת רצועת עזה נמצאת בצניחה חדה. ברבעון הראשון של 2018 הכלכלה העזתית רשמה התכווצות של 6% וממשיכה לצנוח מאז.
בדוח נקבע כי בעוד ההסגר שנמשך למעלה מעשור הוא הגורם המרכזי, ישנם גורמים נוספים המשפיעים על המצב בעזה, ובהם החלטת הרשות הפלסטינית לצמצם את ההעברה החודשית לרצועה בהיקף של 30 מיליון דולר, צמצום תוכנית הסיוע של ממשלת ארה"ב בהיקף של 50־60 מיליון דולר והקיצוצים בסיוע של אונר"א. אומנם, המצב בגדה המערבית אינו כה חמור כיום, אך הדוח מציין כי הצמיחה שאפיינה את הגדה בעבר מדשדשת כיום וההערכה היא שהכלכלה תעבור גם שם האטה ניכרת בתקופה הקרובה.
לפי כל הנתונים, ההידרדרות הכלכלית בגדה המערבית וברצועת עזה לא תיבלם באמצעות סיוע חוץ, שרמתו הולכת ומצטמצמת, וגם לא על ידי המגזר העסקי, שעדיין סובל ממגבלות בתנועה ובגישה לחומרי גלם ולמסחר.
הידרדרות המצב אינה מאפשרת לרשות הפלסטינית לספק סיוע לעזה. הרשות סובלת מירידה בכספי התרומות ומגירעון שנתי של 1.24 מיליארד דולר, וצפויה להגיע לפער מימון של 600 מיליון דולר. על רקע זה, ההחלטה הישראלית האחרונה למנוע העברת הכנסות ממסים (מס הכנסה ומע"מ שישראל גובה מפלסטינים) עבור הרשות הפלסטינית, שהיקפם מוערך ב־350 מיליון דולר בשנה, מהווה גורם סיכון גבוה למדי.
"המצב הכלכלי והחברתי בעזה מידרדר זה כעשור, אך ההידרדרות גברה באופן ניכר בחודשים האחרונים והגיעה לנקודה קריטית", מוסיפה ווס. "התסכול הגובר מצטרף למתחים שכבר הגיעו לידי תסיסה ומביאים את הפיתוח האנושי של אוכלוסיית הנוער הגדולה באזור למצב של רגרסיה".
משבר משולש
ד"ר רונית מרזן, מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, מבינה את העמדה האמריקאית כלפי הפלסטינים. הרי אי אפשר לשרוף דגלים של מדינה שתומכת בך כלכלית, להכריז השכם והערב כי היא הוציאה את עצמה ממעגל המדינות שאפשר לסמוך עליהן במו"מ בין ישראל לפלסטינים, ובסופו של יום לצפות לקבל ממנה תמיכה. "זה לא גשם, אלא יריקה בפרצוף", היא קובעת ומוסיפה עם זאת כי כל ההחלטות האמריקאיות האחרונות הנוגעות לפלסטינים מחלישות את הרשות הפלסטינית מבחינה אלקטורלית בתוך החברה הפלסטינית: "הן פוגעות בסיכוי - אם יש כזה - להשיבה לשליטה מלאה ברצועת עזה ומחזקות את הפלגים הפלסטיניים הרדיקליים. הגיעה העת להכרעות מדיניות סביב שולחן המו"מ ולחדול מציוצים חסרי אחריות בטוויטר של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ".
מרזן, מומחית בתחום משטרים ולמהפכות בעולם הערבי, דת ולאומיות בחברה הפלסטינית, שיח פוליטי של הערבים בישראל והתקוממות פוליטית במדינות ערב ומחברת הספר "יאסר ערפאת - רטוריקה של מנהיג בודד", שירתה במשך 30 שנה בתפקידים פיקודיים ומקצועיים באגף המודיעין בצה"ל וכן במשרד ראש הממשלה.
מחקרה בפורום לחשיבה אזורית מתמקד בדור הפלסטיני הצעיר והאבוד בשטחים, בתמורה שעבר חמאס מארגון טרור לתנועה פוליטית ובסוגיות חברתיות ופוליטיות באוכלוסייה הערבית בישראל. "הצעירים הפלסטינים חווים משבר משולש - מול המשפחה הגרעינית, מול הישויות השלטוניות ומול ישראל", אומרת מרזן ל"מעריב". "המשפחות הפלסטיניות והישויות השלטוניות איבדו את יכולתן לתת מענה לצרכים החומריים והנפשיים־רגשיים של הצעירים, והן הפכו אותם לבנים ובנות של אף אחד".
היא מוסיפה כי המשפחה והישות השלטונית כבר לא משמשות לצעירים מגן ומשענת כלכלית וחברתית כתוצאה מהפילוג הפוליטי, ההגבלות על הכלכלה והתנועה, השחיתות והדיכוי השלטוני, וגם הסבבים הצבאיים.
וזו הסיבה לצעדות השיבה בעצם?
מרזן: "המציאות הזאת שבה חיים הצעירים הפלסטינים מביאה להתעצמות הבושה והכעס ועמם את הרצון לנקום. הנקמה באה לידי ביטוי בדפוסי מחאה שונים ביבשה, כדוגמת תהלוכות השיבה והקמת יחידות להטרדה לילית; באוויר, באמצעות עפיפוני אש ובלוני תבערה; ובים, באמצעות משטים מול ספינות חיל הים הישראלי. בהיעדר אחדות לאומית פלסטינית ובהיעדר התקדמות להסדרה מדינית, אין שום סיכוי להביא להבראה כלכלית אמיתית ברצועת עזה. אף מדינה ואף יזם פרטי לא ישקיעו בעזה כל עוד אין אחדות לאומית פלסטינית והסדרה מדינית בין ישראל והפלסטינים".
ובכל זאת, גורמים צבאיים סבורים כי ההישג היחיד של חמאס הוא "צעדות השיבה", שהחזירו את הסוגיה של רצועת עזה על המפה המקומית והבינלאומית.
"פעולות המחאה האלימה בגבול עזה לא השיגו עד כה את מטרתן, ועזה ממשיכה להיות נוכחת ונפקדת בשיח של הזירה הפנים־פלסטינית, הבינלאומית, הערבית והישראלית. אומנם, תושביה נוכחים בדוחות אינסופיים של ארגונים בינלאומיים, ארגונים לא ממשלתיים לזכויות אדם וגופי מודיעין, אבל בפועל, תושביה נפקדים מהחיים האמיתיים. מדי יום נוספים עוד ועוד צעירים מובטלים".
אז איך בכל זאת אפשר לסיים את הסאגה הזו כדי להוציא את רצועת עזה מקריסה כלכלית טוטאלית?
"על המנהיגים הפלסטינים להציב את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפוליטי ולהתקדם להקמת ממשלת אחדות לאומית משותפת. רק אם הרשות הפלסטינית וחמאס יגבשו עמדה מדינית משותפת מול ישראל הם יוכלו לשמוט את גישת ה'אין פרטנר' הישראלית ולאלץ את ישראל להתקדם לדיון בסוגיות הליבה. במציאות הנוכחית, ייתכן שהכנסת הנהגת החוץ של חמאס - בדמותו של ח'אלד משעל, שהוא איש פרגמטי שיש לו גם שיח עם אבו מאזן - לרצועת עזה, תאיץ את ההתקדמות מול יו"ר הרשות הפלסטינית".
דווקא משעל? הוא כיום כבר "לא רלוונטי" בהנהגה הנבחרת של חמאס?
"משעל לא מעוניין לשבור את הכלים עם הנהגת הרשות הפלסטינית והעומד בראשה, כי היא מהווה גורם מפתח מול ישראל ומול מדינות ערב בכל הסדרה אזורית. הוא אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על עקרון השיתוף של הפלגים הפלסטיניים באש"ף וברשות. נוסף על כך, משעל לא מעוניין להפנות עורף למנהיגים הערבים והמערביים, כי רק דרכם יוכל לבוא בשעריה של פלסטין ולהיות לגיטימי בעיני הישראלים. אבל הוא גם יודע שרק באמצעות גיוס הון אינטלקטואלי וכלכלי בקרב הגולים הפלסטינים הוא יוכל להשיג עצמאות גדולה יותר בקבלת החלטות לאומיות. לכך יכולות להיות השלכות שליליות, אבל זו גם הזדמנות לעשיית פשרות מדיניות ממקום של זקיפות קומה לאומית".
ואיפה נכנסת מדינת ישראל במשוואה הזו?
"על הישראלים והפלסטינים להסכים לכינוס ועידה אזורית על בסיס היוזמה הערבית־סעודית שבה יידונו: בשלב הראשון - הסרת המצור והמגבלות הכלכליות; בשלב השני - דיון והכרעה בסוגיות הליבה: גבולות, התנחלויות, ירושלים, פליטים, אסירים, תוך ששני הצדדים מסכימים לנוסחה ששניהם מפסידים ומרוויחים באותה מידה. בשלב השלישי - הסכם קבע חתום עם ישות שלטונית אחת הכוללת את הגדה המערבית ורצועת עזה ואת כל הפלגים הפלסטיניים. אין לחתום על הסכם עם פתח ללא חמאס או עם חמאס ללא פתח, כל הסכם כזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן".
לסיכום, יש אור בקצה המנהרה?
"אם הפילוג הפלסטיני יימשך, אי אפשר יהיה להתקדם להסדרה מדינית, ואנו צפויים לעוד סבב צבאי שימיט הרס נוסף על עזה ויחייב את ישראל להכריע - האם היא מתקדמת להסדר קבע כולל או שהיא חוזרת לשלוט בעזה על כל המשתמע מכך מבחינה צבאית, כלכלית, חברתית, מוסרית, לאומית ובינלאומית".