מחלוקת הגז הגדולה על סף הכרעה. השימוע הציבורי שמתכוון ראש הממשלה לערוך יהיה הליך מעניין, אבל בלתי מחייב. מחיר הגז על פי המתווה יהיה סביר ככל הנראה, נמוך יותר מזה שבמערב אירופה, גבוה יותר ממה שמשלמים באזורים מסוימים בארה"ב ובקנדה. אנשי משרד האוצר והמועצה הלאומית לכלכלה יעשו כל שביכולתם להסביר שבנסיבות שנוצרו זהו ההסדר הטוב ביותר. מבקרי ההצעה יגידו שאפשר היה אחרת.

אפשר היה אחרת. כך למשל, המדינה יכולה הייתה לברך על תגליות הגז ולהודיע ליזמים:

א. הגז שהתגלה הוא משאב אסטרטגי בכמות מוגבלת, ולכן אין כוונה למכור אותו לחו"ל. הגז יבטיח את עצמאות משק האנרגיה של ישראל לעשרות שנים.

ב. מחיר הגז בישראל יהיה הנמוך בעולם המערבי - 4.5 דולר ליחידות חום. זה אולי 20% מתחת למחיר שאנחנו משלמים היום, אבל הוא מבטיח רווח סביר לבעלי המאגרים וחשבון חשמל נמוך לאזרחי ישראל ולתעשייה.

ג. המאגר הגדול "לווייתן" לא יפותח לפי שעה, מפני שאין בכך צורך. לקראת המועד שבו יאזל הגז ממאגר "תמר", ייקבעו תנאי רכישת הגז מהמאגר החדש, כולל מימון ההשקעה הנדרשת.

ברור שהצעה כזו, שדומות לה הועלו בעבר, לא תרצה את היזמים. כאנשי עסקים הם מבקשים להוציא את הגז מהמאגרים במהירות האפשרית, ולתרגם אותו להכנסות ורווחים. הצריכה האטית יחסית של המשק הישראלי אינה מספקת אותם, ואינה דומה כלל לזרימת המזומנים הצפויה כתוצאה מייצוא גז, בהיקף שווה לקצב שיווק הגז בישראל. המחשבה שההכנסות ממאגר הגז הענק יתעכבו ב־20 שנה היא כמעט בלתי נסבלת מבחינתם.

האמת היא שבנקודה זו אין הבדל משמעותי בין אופן החשיבה של היזמים לזה של פקידי הממשלה והפוליטיקאים המעורבים במו"מ. קצב זרימת ההכנסות מהגז מעניין אותם לא פחות מהיזמים, שכן קרוב ל־60% מהכנסות הגז מיועדים בכלל לקופת המדינה. תיאורטית אמורות ההכנסות להגיע לקרן מיוחדת השמורה לדורות הבאים. מעשית יזרום חלק לא קטן מההכנסות היישר לתקציב המדינה.

תוספת ההכנסות תהיה מנוף אדיר לסתימת חורים בתקציב ותשמש רשת ביטחון בתקופות שפל. אין גזבר שיוותר על אוצר כזה, או ישאירו "לדורות הבאים". כלכלה היא בסופו של דבר חשבונאות של הטווח הקצר. "בטווח הארוך", אמר המיליונר ואבי הכלכלה המודרנית ג'ון מ. קיינס, כולנו מתים. כשאנשי האוצר מתרגמים את קיינס לשפת הגז, הם אומרים: "הערך הנוכחי של דולר שנקבל בעוד 30 שנה הוא אפסי. פחות מ־5 סנט". ובמילים אחרות: מבחינתם אין מה לדבר על דחייה בפיתוח "לווייתן".

כמו יזמי הגז, כמו צעיר המתלבט בין טיול לחו"ל לבין הגדלת החיסכון הפנסיוני, רוצים פקידי האוצר והשרים את הכסף מהר, כאן ועכשיו. לכן זועקים שר התשתיות וראש הממשלה מעל לכל במה שמה שחשוב באמת הוא "להוציא את הגז ומהר", ומוציאים צו 8 לאיום האיראני שהתקפל עם סגירת הקלפיות ב־17 במרץ: "אם לא נמהר, יבחרו חברות הגז להפיק באיראן, שתשתחרר מהסנקציות שהוטלו עליה", הזהיר שטייניץ בשבוע שעבר.

לשיקולים הכלכליים מצטרף שיקול נוסף, שעליו ממעטים השרים לדבר. בראש חברות הגז עומדת נובל אנרג'י: חברת אנרגיה אמריקאית בינונית, שמרכזה בטקסס. יש אומרים שלארה"ב אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות אנרגיה. פגיעה באינטרסים של חברות הנפט האמריקאיות תמיד לוותה בהתערבות תקיפה, גלויה וחשאית, מצד בכירים בממשל האמריקאי. הלחץ הגלוי הופעל באמצעות מזכיר המדינה ג'ון קרי, שעל פי דיווחיו החזיק ב־2013 מניות נובל אנרג'י בשווי של כמה מאות אלפי דולרים. כאשר ניסו הישראלים לכפות על נובל למכור את אחזקותיה במאגר "תמר", סירבו אנשי נובל בתקיפות לדרישה, ופקידי הממשלה לא התקשו להבין מי ומה עומד מאחורי הסירוב התקיף.

למי שמקווה לשינוי בעקבות השימוע הציבורי על הסדר הגז, נכונה אכזבה. יתברר שאין סיכוי של ממש להזיז את נתניהו מהמתווה, שמבטיח כסף מהיר ליזמים ולקופת המדינה. מבחינה כלכלית, הקדמת הזרמת ההכנסות באמצעות ייצוא היא ההחלטה הנכונה. מבחינה מדינית, ספק אם יש לישראל ברירה.

להיות פראייר

ספק אם רבים בישראל מודעים לתרומה האדירה של המשקיעים בישראל, רובם ללא ידיעתם, לפריחת ענף הנדל"ן בארה"ב. הנה העובדות: בשנה האחרונה גייסו חברות נדל"ן אמריקאיות כ־3 מיליארד שקל בבורסה של תל אביב. וזו, אומרים בשוק ההון, רק ההתחלה. כמעט מדי שבוע מתפרסם דיווח על חברת נדל"ן נוספת, לרוב בשליטת יהודים אמריקאים, שגילתה את בורסת האפשרויות הבלתי מוגבלות שברחוב אחוזת בית בתל אביב.

מה שמושך את האמריקאים לכאן הוא כמובן הריבית הנוחה. מתברר שהמשקיעים הישראלים מוכנים להעניק לחברות הנדל"ן האמריקאיות אשראי בקרוב לאפס אחוזי ריבית. הרבה פחות ממה שתצטרכו לשלם אם למשל תבקשו הלוואה בהתראה קצרה בסניף הבנק שלכם.

השאלה ששואלים רבים היא מדוע מוכנים משקיעים ישראלים, שיכולים לקנות כל איגרת חוב בעולם ובוודאי בוול סטריט, לקבל מהחברות האמריקאיות ריבית נמוכה מזו שהן נאלצות לשלם למשקיעים אמריקאים. התשובה לכך כמובן מורכבת, אבל לעו"ד עופר שפירא, העוסק שנים רבות בחברות ובבעלי איגרות שנקלעו למצוקה בשל חדלות פירעון, יש תשובה סדורה למדי לשאלה.

עו"ד עופר שפירא. צילום: אריאל בשור

"האמריקאים עושים פה כסף קל מסיכונים לא מתומחרים", אומר שפירא. "זה קורה היום בכל המקומות. לבורסה זורמים מיליארדי שקלים מקרנות הפנסיה וצריכים להשקיע אותם. מה שחשוב לבתי ההשקעות המנהלים את הכספים זה לא כל כך התשואה כמו התחרות. אם הוא רואה את המתחרה שהשקיע בנייר ערך מסוים, הוא ישקיע בו ללא קשר לערך שלו. אף אחד לא רוצה להישאר מאחור. אם הוא יפסיד כמו כולם, זה לא נורא. אבל אם האחרים ירוויחו והוא

יפסיד, הוא יהיה בצרות. זו תופעת העדר בהשקעות".

ואיך זה קשור לגיוסי ההון האמריקאיים?

"מדובר במבנים מתוחכמים מאוד של חברות הרשומות באיי הבתולה, ובמקרה של קריסה יהיה קשה למשקיעים לקבל חלק הוגן מכספם. אם הכל יהיה טוב והחברות ירוויחו, כולם ירוויחו. אם תהיה בעיה, מעמדם של בעלי איגרות החוב הישראלים יהיה נחות לעומת מצבם של משקיעים באג"ח של חברות ישראליות. הם עלולים להגיע כנושים לבית משפט אמריקאי, ואז לא תהיה להם קדימות ביחס לבעלי מניות רגילים. הם עלולים לאבד את מלוא השקעתם, ולא רק לספוג תספורת, כמו שבדרך כלל קורה כשחברות ישראליות מתקשות לעמוד בחובותיהן".

אבל מנהלי השקעות הפנסיה אומרים שהם לא נכנסים להשקעות כאלה.

"הם אומרים, ובאמת הרבה מהם לא משתתפים בהנפקות, אבל אחרי ההנפקה הם קונים בשקט את איגרות החוב במהלך המסחר הרגיל. כששואלים אותם מדוע הם עושים זאת, הם טוענים שממילא מדובר בחלק קטן מאוד בתיק הנכסים שלהם, והסיכון האמיתי אינו גדול".

ובכל זאת, כנראה שהאמריקאים לא קונים את הסחורה הזאת. אנחנו פראיירים?

"אני מעדיף לא לכנות את זה בשם".

hadarzh@yahoo.com