ענת דוידוב התייחסה היום (שני) בפינתה "איפה הכסף?" ב"רדיו ללא הפסקה 103fm" למצוקתם של עובדי הקבלן ותהתה האם המדינה לוקחת אחריות על עובדים אלה.



הנה בשורה: "המדינה לוקחת אחריות על עובדי הקבלן". סוף סוף. אבל האם באמת סוף סוף, או שמישהו עובד עלינו בעיניים? והאם באמת משנה הריב על הקרדיט. כלומר מי חתם על איזה הסכם קודם, יובל שטייניץ ועופר עיני או משה כחלון ואבי ניסנקורן. נשאיר את הקרדיט על ההיסטוריה בצד, ונתמקד בפרטים החשובים של ההסכם: כששר האוצר כחלון ויושב ראש ההסתדרות ניסנקורן, הכריזו על תוספת להסכם השכר באופן דיפרנציאלי, כלומר שבעלי השכר בדרגות הנמוכות יקבלו יותר מאשר בעלי השכר בדרגות הגבוהות. לכאורה זה נשמע נכון וצודק, אבל מתברר שיש קבוצת עובדים גדולה ומקופחת שלא כלולה בהסכם הזה, עובדי הקבלן.



 



עובדי הקבלן לא יקבלו תוספות בשכרם השוטף, אלא ייהנו מתוספת חד פעמית של 2,000 שקלים לעובד או עובדת במשרה מלאה שישולם בשתי פעימות, הראשונה תשולם כבר החודש, והשנייה בינואר 2017. אבל כיון שעובדי קבלן הינם עובדים זמניים שמפוטרים ומגויסים אם הם אכן מגויסים מחדש, ולא בהכרח למשרות מלאות, הרי שהתשלום "ההיסטורי" הולך ומתפוגג ברגע והנה הלכה התוספת, והלך כל ההסכם ההיסטורי... עבודה בעיניים כבר אמרנו? ותקשיבו טוב להסבר של חבר הכנסת דב חנין מהרשימה המשותפת.

נזכיר עובדי קבלן הם עובדים חלשים, עם זכויות סוציאליות מינימליות במקרה הטוב, ולעיתים ללא זכויות כלל - אלה המאבטחים שדיברנו עליהם לאחרונה לאחר הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב, עובדי שמירה וניקיון, אחיות בתי-ספר, מורים ומורות קבלן, עובדים סוציאליים ומטפלים בנוער במצוקה...ועוד הרבה אנשים טובים - חתך מאפיין של האוכלוסייה בישראל, על כל הגוונים והמקצועות שבה.

שכרם ההתחלתי הוא שכר מינימום כ- 4,600 שקלים בחודש, כל תוספת לשכר זעום שכזה נותנת עוד טיפת אויר לנשימה... אבל כשעובד או עובדת לא יודעים מה יעלה בגורלם מחר, ובקושי יכולים לנהל את סל ההוצאות הבסיסי החודשי, לא יועילו במאום כל המילים ההיסטוריות המכובסות, כשאין וודאות עם מה אפשר ללכת בבוקר למכולת.