השבוע נכחנו באחד הרגעים המביכים בתולדות העיתונות הכלכלית ומשרד האוצר של מדינת ישראל: ראשי האוצר היו אמורים לחשוף בו את ההסכם על תקציב הביטחון, שהושג בעקבות מגעים מתמשכים בין ראשי שני המשרדים. אבל במסיבת העיתונאים שכונסה לא הוצג כל הסכם, והשורה התחתונה הייתה זו שאנחנו קוראים בכל שנה: אנשי האוצר ויתרו או אולצו לוותר על כל דרישה שמשמעותה כפייה של התייעלות או קיצוץ בתקציב הביטחון. תנאי הפנסיה של אנשי הקבע, שבהם נדרש הצבא לערוך קיצוץ לרמה המתאימה יותר לתנאי המשק, השתפרו פלאים, ותקציב הביטחון התנפח ב־5% לאחר שתוספות חד־פעמיות הוכרו כקבועות. הסיכום אמור לקבע את התקציב לחמש או לשש שנים, אבל נקבע גם שאפשר יהיה להגדיל אותו במידת הצורך, ותסמכו על אנשי הצבא שיהיה צורך, ועוד איך.



אבל צריך להזכיר שלאנשי האוצר היו בכל זאת כמה הישגים, גם אם מדובר בהישגים שלאנשי הצבא לא היה אינטרס מיוחד להתנגד להם. הנה סיפור שמעולם לא פורסם, וגם כעת, בנסיבות שיובנו, לא אפרסם כמה מפרטיו.
 
לפני שנים אחדות חלה אמן ישראלי ידוע למדי במחלה סופנית, שלא נמצא לה מרפא. בית חולים בחו"ל היה מוכן לקבלו, אולם מחיר האשפוז היה הרבה מעבר להישג ידו. באותה תקופה נשלחו כמה לוחמים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי לטיפול דומה באותו בית חולים, על חשבון אגף השיקום של משרד הביטחון. למזלו הטוב הכיר האמן אישיות פוליטית בכירה, בעלת מהלכים במשרד הביטחון. בדרכים ישראליות מאוד הסדירה האישיות הבכירה לאמן את הנסיעה ואת הטיפול בבית החולים, כאילו נמנה עם החיילים הזכאים לטיפול. מדובר בהטבה של מאות אלפי שקלים.
 

הפוליטיקאי והאמן כבר אינם איתנו. ומכיוון שמדובר בהצלת חיי אדם, העט מסרב לכתוב שהייתה פה "פרשת שחיתות". אבל הסיפור הזה מדגים כמה פרוצה הקופה הגדולה ששמה "אגף השיקום של משרד הביטחון". 
 
האגף, שהוקם במטרה לטפל בפצועי צה"ל ולשקמם, נפרץ לכל רוח: חלק מהמטופלים נפגעו ללא כל קשר לשירותם הצבאי. שיקול הדעת שניתן לראשי האגף היה רחב מדי, ולא פעם הוא העמיד את בעלי ההשפעה בפני דילמות אישיות שקשה לשאת אותן, כפי שהיה בסיפור שלהלן. החמרת הקריטריונים וטיפול רק במי שנפגעו עקב שירותם הצבאי יכולים לחסוך עשרות אחוזים מתקציב האגף, שמשמעותם מיליארדי שקלים.
 
ההסכם בין האוצר למשרד הביטחון קובע כי האגף יעבור מניהולו הישיר של משרד הביטחון לידיה של מועצה ציבורית, שתקבע כללים הוגנים ושקופים לטיפול בחיילי צה"ל.

מחיר החוסן 

חדשות טובות, בעיקר כאלה שנמסרות סתם כך בהודעה לתקשורת, אינן מוערכות במיוחד בעיתונות הכלכלית, וחבל. ביום שלישי שעבר פרסמה החשבת הכללית באוצר נתונים משמחים על ירידה נוספת בחובות לעומת התוצר. במשרד האוצר נמנעו מלמסור נתונים מפורטים, כיצד ומדוע ירד החוב, בנימוק שמדובר בנתונים כלליים וראשוניים בלבד: החוב הממשלתי מסתכם היום ב־64.9% בלבד, לעומת 66.7% בשנה שעברה. אף על פי שהחשבת לא מסרה נתונים, אפשר להעריך שמדובר בהפחתה של כ־8 מיליארד שקל בחובות הממשלה.


על חשבון מי מגיע הצמצום בחוב הישראלי? צילום: מרק ישראל סלםעל חשבון מי מגיע הצמצום בחוב הישראלי? צילום: מרק ישראל סלם

 
אבל גם לחדשות טובות כל כך יש צד אחר: מצבה הפיננסי של ישראל היה טוב גם בשנה שעברה ולפני שנתיים. אך מצבם הפיננסי של רבים מתושביה לא השתפר, ואולי אפילו הידרדר. האם הקטנת החוב היא ההשקעה הדחופה ביותר במדינה שזנחה את חובתה לספק קורת גג לחסרי כל, שכמעט שליש מילידיה חיים מתחת לקו העוני, ובשנה שבה נרשמה עלייה משמעותית במספר העניים?  
 
ואכן, הקטנת יחס החוב הלאומי לא סומנה בשנים האחרונות כיעד מרכזי של המדיניות הכלכלית, והנה האוצר - שכשל כמעט בכל יעד אפשרי - נוחל הצלחה מסחררת דווקא בתחום שבו אין דחיפות מיוחדת להצליח. 
 
מה שמצחיק בסיפור הזה הוא שדווקא כישלון חרוץ בתחום מרכזי תרם רבות לצמצום יחס החוב: בחודש שעבר פרסם מינהל מקרקעי ישראל בתרועה ש־2015 הייתה שנת שיא בשיווק קרקעות וכי ההכנסות הסתכמו ב־8.3 מיליארד שקל. חלק מהסכום נכנס לקופתה של קק"ל, אבל חלקה של המדינה הוא 3.4 מיליארד שקל, שהושגו לא מעט בזכות הצלחתה להזניק לשחקים את מחירי הדירות והמגרשים. 
 
הכנסות המדינה ממכירת המגרשים, כמו הכנסות ממכירת נכסים אחרים, אינן נכנסות לתקציב ההוצאות, אלא משמשות לפירעון חובות ולשיפור היחס בין החוב לתוצר. חלקו הגדול של הכסף הזה מגיע בסופו של דבר מרוכשי הדירות: משפחות שנוטלות משכנתאות כבדות כדי לממן רכישה של דירה, שנבנתה על קרקע יקרה שמכרה המדינה. 
 
אם כן, זהו נתיב הכסף: חובות המדינה אינם נעלמים סתם כך, הם עוברים מחשבון העו"ש של המדינה לכתפי הזוגות נוטלי המשכנתאות. חוסנה הפיננסי של המדינה משתפר והולך, רק רגלי הזוגות הצעירים עדיין רועדות תחת הנטל.

סוף הסיב

אם אינכם גרים בשכונה מסוימת בבאר שבע או ברעננה, קרוב לוודאי שלא שמעתם על מותג בשם אנלימיטד או על חברת IBC. החברה הזאת אמורה הייתה להביא לישראל את בשורת האינטרנט הסופר־מהיר, בקצב של 700 עד 1,000 מגה, על גבי סיב אופטי שמגיע ישר לתוך הבית. אלא שראשיה מודים כי היא קרובה מאוד לסוף דרכה, לאחר שרישתה כמה אלפי בתים ובזבזה קרוב לחצי מיליארד שקלים, חלק לא מבוטל מהם כספי ממשלה. 
 
לכישלון אנלימיטד סיבות רבות. מראש היה ברור לשותפים שהם יתקשו להפיק מהחברה רווחים במבנה הרגיל. כך קרה שכל אחד מהשותפים היה גם ספק של המיזם, שהתבסס על יכולתו למכור לחברה ציוד או שירותים וכך להרוויח על חשבון ההשקעה הממשלתית או השותפים האחרים. "זו הייתה בעצם הונאת פונזי", אמר ברגע של כנות אחד השותפים, צבי מרום, מנכ"ל חברת באטם, השותפה במיזם.
 
בתחילת 2016 התברר שהקופה התרוקנה, המנכ"ל פרש במסגרת הבנות שהושגו בינו לבין השותפים, עדיין נדרשים עוד מאות מיליוני שקלים כדי להשלים את הפריסה, אבל איש מהשותפים, ובוודאי לא הממשלה, מוכן להמשיך להשקיע בחברה. כעת מנסים המנהלים לשכנע את הממשלה להסכים לשינויים במודל העסקי ובמבנה הרגולציה שהכזיבו. נשקלת אפשרות למכור את השליטה בחברה לפרטנר או לסלקום. משרד התקשורת, שדחף להקמתה של IBC והכתיב לה כללי פעולה שמנעו ממנה כל סיכוי להפוך לחברה עסקית של ממש, מנער את חוצנו מהכישלון ואינו נראה כמי שישתף פעולה עם שינוי שיציל את המיזם. 
 
ממעט הנתונים שנמסרו על פעילות המיזם, נראה שאין סיכוי שנראה בעתיד הקרוב תשתית אינטרנט מתקדמת המבוססת על סיבים אופטיים. מדינות שהקימו רשת כזו, כמו יפן, קוריאה הדרומית או אוסטרליה, עשו זאת באמצעות השקעות ממשלתיות של מיליארדי דולרים. זה לא יקרה פה.