בסוף כל חודש מעדכן משרד האנרגיה את מחירי הדלק, בהתאם למחירי הנפט בעולם ולשינויים בשער השקל מול הדולר. הציבור סבור שמדובר במחיר "ממשלתי" שיש לשלם אותו ללא עוררין. כמעט כל התחנות מעדכנות את התעריף בדיוק לתעריפים שנקבעו על ידי משרד האנרגיה. אולם המחיר שמפרסם משרד האנרגיה הוא רק מחיר מרבי, שנועד למנוע הפקעת מחירים.

חברות ענק, הפועלות בשוק עם מתחרים מעטים, אוהבות פיקוח על מחירים: המחיר המרבי הופך למחיר מוסכם המתואם בין החברות באדיבות הממשלה.

שוק הדלק הוא שוק כזה: אוליגופול של ארבע חברות גדולות שולטות ב־85% ממנו, וכמעט כל התחנות שלהן מוכרות בנזין במחיר המרבי המותר. אך הפיקוח בשוק הדלק אינו מונע מכמה יזמים חצופים לקלקל את השורה ולהציע הנחות על הבנזין. לרוב מדובר ביזמים קטנים המנסים בסך הכל לשרוד או למשוך אליהם מאגר קטן של לקוחות קבועים. מנהל בכיר בענף אמר לי השבוע שהתחרות אינה מתקיימת משום שאין מספיק תחנות, והסיבה לכך היא הקושי של החברות והיזמים לקבל מהרשויות המקומיות אישור להקמת תחנות חדשות. "השגת אישור לתחנה חדשה אורכת בין חמש לשבע שנים, אם בכלל מגיעים לסוף התהליך", אומר גורם בכיר בענף. 
 

אבל יש חריגים: השבוע פתחה חברת הדלק הקטנה תפוז תחנה חדשה באזור התעשייה סגולה. החברה, בבעלות גונן הולצמן וניר שחף, החלה מתחנת דלק בבאר שבע וצמחה ל־14 תחנות. האסטרטגיה שלה מזכירה את זו של הקמעונאי רמי לוי בתחילת דרכו: ניהול קפוץ ויעיל של המנכ"ל ילון ארטשיק, איתור אזורי ביקוש וחדירה לאזורים בעלי פוטנציאל צמיחה. מרווח השיווק שממנו נהנות תחנות הדלק, 60 אגורות לליטר, מאפשר לחברה קטנה ויעילה להכות מתחרים גדולים ויקרים.
 

תחנת תפוז חוללה תחרות מקומית והביאה לירידה של 10־20 אגורות במרבית התחנות בעיר. הגימיק השיווקי העיקרי היה כוס קפה במחיר קופיקס (5 שקלים) על כל קפה בחנות הנוחות של תפוז. "אנחנו עושים עבודה מאוד אינטנסיבית בלארח את הלקוחות במתחמים שלנו, להיות שירותיים ולא מקובעים", אומר ארטשיק. "אנחנו עובדים בשירות מלא, וכמעט בכל החנויות יש לנו מועדון לקוחות שמציע הנחות ומחיר הוגן בלי להיות חזירים. בסופו של דבר, אני מגיע לנפח המכירות שנותן לי את הרווח שאני זקוק לו". 
 

לפתח תקווה נכנסה תפוז עם מחיר של 5.38 שקל לליטר בלבד בשירות מלא, לעומת מחיר מרבי של 5.85 שקל בשירות עצמי במרבית תחנות הדלק במדינה. מדובר בהנחה משמעותית של 47 אגורות בשוק הנחשב לרגיש מאוד למחיר. נהגים רבים יעדיפו לנסוע עשרות קילומטרים או לסטות מדרכם כדי לחסוך אפילו 10 אגורות. הניסיון מלמד שתחנה כזו עשויה לחולל שינוי משמעותי בכל האזור. כך קרה גם כאשר חברת הדלק הקטנה טן, בבעלות אליעזר פישמן, הגיעה לראש פינה והפרה את ההרמוניה שבה פעלו שלוש התחנות בעיר השלווה.
 

השנה אמור משרד האנרגיה, האחראי לפיקוח על השוק, לבחון מחדש את תמחור הדלק ולבדוק אם יש מקום להמשיך בפיקוח על מחירי הבנזין. בין היתר תיבדק האפשרות שדווקא המחיר המפוקח מונע את ירידת המחיר לצרכן. משרד האוצר ומשרד האנרגיה לא ימהרו להסיר את הפיקוח. כולם זוכרים כיצד חברת אלון, היום החברה הרביעית בגודלה בשוק, פרצה לשוק עם הנחות במחיר וחדשנות שיווקית, אבל יישרה קו עם המתחרות ברגע שהפכה לחברת ענק. גם זה "אפקט רמי לוי". 

 

ראשון חביב

 

אין פוליטיקאי שיעז להתנגד ליוזמת הח"כ אלי כהן ושר האוצר משה כחלון: תוספת של 12 ימי חופשה בשנה לכל העובדים במשק, כל יום ראשון אחרון בחודש. הבעיה היחידה היא שחופשה עולה למעסיקים כסף, וכדי להחזיר את הזמן האבוד יידרשו העובדים לעבוד עוד שעתיים בשבוע בימי העבודה הנותרים. את זה העובדים והפוליטיקאים פחות אוהבים, וגם לא המעסיקים. יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, הביע תמיכה נלהבת במהלך, אך רק בתנאי שהוא יהיה הטבה נטו לעובדים, בלי שיצטרכו לשלם בתוספת שעות עבודה.
 

ברור לכל, בהתאם לחוק התפוקה השולית הפוחתת וחוק פרקינסון, שתוספת שעות העבודה לא תפצה על אובדן התפוקה של יום עבודה כהלכתו. תוספת השעות גם לא תפתור את בעייתם של עסקים ומפעלים רבים שפשוט חייבים לעבוד כל השבוע, וייאלצו לשלם תוספת שכר של 50% לעובדים שייאלצו לעבוד ביום המנוחה החדש. במקרה שעובדים אלה הם גם הורים לילדים קטנים, הם יצטרכו למצוא סידור גם לילדים, שייהנו מיום חופשה נוסף (שיקוזז בהפחתת ימים מהחופש הגדול או מחופשת פסח). מי שצפויים להרוויח לעומת זאת הם סוחרים ועסקים קמעונאיים, המצפים ליום קניות ובילויים נוסף בשבוע. 
 

בדיקה שערכתי העלתה עובדה מביכה: כהן וכחלון שלפו את השפן בלי שערכו בדיקה רצינית של ההשלכות הצפויות על המשק ועל פריון העבודה הנמוך ממילא, יחסית למדינות המפותחות.
 

לכהן, הנחוש להביא ביום ראשון הקרוב את הצעת החוק לאישור הממשלה, יש טבלאות מאלפות המראות שלעובדים בישראל יש מעט ימי חופשה (חגים + חופשה שנתית) יחסית למרבית מדינות המערב, וששבוע העבודה בישראל ארוך בשעתיים לעומת הממוצע ב־OECD. הנתונים מצדיקים בהחלט תוספת ימי חופשה שנתית לעובדים, ולאו דווקא תוספת של 12 ימי שבתון כלליים.
 

כהן, פוליטיקאי חד ובקי בכלכלה, מבין את הבעייתיות, ויש לו תוכנית חלופית. הוא ינסה להעביר החלטה לתוספת זמנית של שישה ימי שבתון בשנה, ללא פיצוי בתוספת שעות עבודה. ניסנקורן יתמוך, והתעשיינים עשויים לוותר נוכח העלות הנמוכה יחסית ולחץ דעת הקהל. לאחר יישום השבתון (יום ראשון שבתון אחת לחודשיים) תבוצע בחינה מקצועית של הניסיון, במגמה להגדיל את מספר ימי השבתון בהדרגה עד ל־12 ימים.