1. רק המחיר קובע (למרות סגירת המפעלים והפיטורים)בתחום הכלכלי 2017 מוגדרת כשנת הנטו: נטו זוגות צעירים, נטו תעשייה, נטו עסקים קטנים ובינוניים. הנטו השתלב במסגרת המאמצים להורדת יוקר המחיה. הממשלה מממנת את הורדת המחירים בהזרמה תקציבית ישירה, או באכיפה רגולטורית וחקיקה, תחת הכותרת "רפורמה". ב־2017 הופחתו מכסים ומסי קנייה, חולקו נקודות זיכוי במס לזוגות צעירים, הופחתו עלויות הצהרונים והוענקו תוספות שכר, כולל העלאת שכר המינימום.

המלחמה בקבלנים נכללת בסעיף הפחתת יוקר המחיה בתחום הדיור. הסבסוד המסיבי של הקרקעות במחיר למשתכן ואי־שחרור קרקעות לכל דורש הכניסו את הקבלנים למצוקה וקצב התחלות הבנייה יורד.

כל הפינוק הזה היה נמשך אלמלא שני משברים שפרצו לקראת סוף השנה ומחייבים חישוב מסלול מחדש: משבר נגב קרמיקה והפיטורים בטבע. אלה הוכיחו שבמרוץ לשיפור רווחת הצרכנים לא ניתן המשקל הראוי למחיר שמשלמים היצרנים, ובעקבות כך העובדים. כשפותחים את השווקים לייבוא דגים מסין או בשר מארגנטינה, מגדלי הדגים נפגעים ועובדי תנובה עלולים לשלם את המחיר. כשמעניקים פטור ממע"מ לקונים דרך האינטרנט, הקמעונאות המקומית נפגעת. כשמפעלי תעשייה נפגעים כתוצאה מספיגת עלויות נוספות (מסי ארנונה, עלויות שכר עבודה, חשמל ועוד) החלשים נסגרים או בדרך לשם.

הסיבה לכך שטבע סוגרת מפעלים ועוברת להודו ולפולין (חוץ מההסברים על ההשקעות הכושלות) היא עלות השכר הגבוהה בישראל פי שלושה מחו"ל. לפי איגוד לשכות המסחר, 97 רשויות מקומיות ביקשו השנה תוספת של 513 מיליון שקל לארנונה מעבר לעדכון האוטומטי של 2.18%. כשמייבאים מרצפות או זכוכית מטורקיה במחירי היצף, התעשייה המקומית קורסת. זאת אחת הסיבות לקשיים במפעל נגב קרמיקה. כשקבלני מחיר למשתכן קונים מרצפות מסין או כשעבודות השיפוץ של הכנסת מתבצרות עם תוצרת טורקית במחירי רצפה, התוצרת המקומית נפגעת.

נגב קרמיקה הוא רק דוגמה. בשנה האחרונה נסגרו מפעלים בדרום כמו ויסוניק, סוגת ומפעל למחזור בקבוקים. מפעל הכבלים סינרג'י משדרות בסכנת סגירה. נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש מנהל קרב איתנים, בהצלחה חלקית. גורל התעשייה והחקלאות המקומית שאינם נהנים מהטבות המס חייב להיות מספיק חשוב כדי שנפנים שלא רק המחיר קובע. מפרנס במשפחה שפוטר לא יוכל לשלם משכנתה ויתקשה לקנות בסופר גם אם מחירי הקוטג' או הביצים יירדו באחוז או שניים.

2018 חייבת לעמוד בסימן של דאגה לתעסוקה, צמצום האבטלה, ביצוע הכשרות מקצועיות והגנה על התעשייה. הקמפיין של התעשיינים לקניית תוצרת כחול־לבן ברשויות המקומיות הוא טוב אך לא מספיק. המעודדת העיקרית צריכה להיות הממשלה, ויפה קריסה אחת קודם.

2. הריכוזיות - צרת המשק הגדולה (והטייקונים אשמים בכל)

לפני כחמש שנים הנפיקה ועדת הריכוזיות, או בשמה הרשמי "הוועדה להגברת התחרות במשק", סדרת המלצות לדילול הריכוזיות מתוך מטרה להגביר את התחרות. זה היה המשך ישיר לוועדת בכר שאילצה ב־2005 את הבנקים להיפרד מהבעלות על קופות הגמל, קרנות ההשתלמות וקרנות הנאמנות.

אחד מקווי הדמיון של שתי הוועדות הוא זהות התפקיד של העומד בראשם: מנכ"ל משרד האוצר ד"ר יוסי בכר וחיים שני בוועדת הריכוזיות. שניהם לא התחייבו לכך שההמלצות יגאלו את עם ישראל מייסורי הריכוזיות ויביאו מיידית (בזכות התחרות, כמובן) להורדת מחירים. הפסימיות של השניים הייתה במקומה. דוח בכר הזניק את עלויות השירותים הפיננסיים. דמי הניהול לא רק שלא ירדו אלא אף הכפילו את עצמם, עד שקמה צעקה גדולה שחייבה פוליטיקאים כמו השר חיים כץ להתערב. בעקבות כך נחתכו דמי הניהול במחצית, לדאבון לבם של בעלי בתי ההשקעות וחברות הביטוח שקנו סחורה פיננסית ביוקר.

מאידך, שני הצעדים לוו בשפע ססמאות כגון "שבירת הריכוזיות", "הגברת התחרות" ו"כניסת שחקנים חדשים". לגופים העסקיים הגדולים הדביקו בששון תארים כמו "מונופול הגז", "מונופול החשמל", "טייקונים" או "שודדים".

מסקנות ועדת הריכוזיות היו פחות או יותר "מוצלחות" כמו אלו של ועדת בכר. בעקבותיהן נאלץ בינו צדיק, אחד המנהלים המוכשרים בארץ, לוותר על השקעתו בפז. לאחר שהשביח אותה מכר את מניותיו בבורסה. יצחק תשובה מנסה זה שנתיים למכור את הפניקס ללא הצלחה. סביר להניח שייאלץ בסוף למכור אותה בבורסה, כפי שעשה כבר שותפו יענקל'ה שחר. כלל ביטוח שנשלטה על ידי אי.די.בי תלך באותה דרך. עם משפחת עופר, בעלת בנק מזרחי טפחות ובעלת עסקי הקניונים, לא ברור איך הסיפור ייגמר.

כמו כן, המליצה ועדת הריכוזית לקפל את הפירמידות העסקיות שדרכן נשלטו החברות. אבל אם באמת הייתה בעיה של ניגודי אינטרסים או עסקות בעלי עניין, ניתן היה לנצל את שפע תיקוני החקיקה לתיקון המעוות. אלא שהרגולטורים שהניפו את דגל הפופוליזם העדיפו לקחת אזמל ולחתוך את שרשרת החברות בדרך שלא נוסתה בשום מקום בעולם. ישראל הפכה למעבדה הפיננסית הגדולה בעולם והחברות לחיות המעבדה.

ומה הרוויחו המשקיעים בבורסה מקיפול הפירמידות? חוץ מססמאות, כלום לא קרה. מחירי המוצרים לא ירדו, משקיעים מחו"ל לא הגיעו (הסינים שכן הגיעו נפסלו על הסף), חברות בורסאיות נמחקו, ואחרות המשיכו לקרוס ללא קשר למבנה הפירמידה. ייבוש הבורסה נמשך ורק בחודשים האחרונים, אחרי חמש שנים בצורת, יש סימני התאוששות.

מה שכן, שלל החוקים והתקנות סיפקו פרנסה בשפע לעורכי הדין ורואי החשבון, שבמקרים מסוימים, כמו באי.די.בי, מצאו דרכים יצירתיות לעקיפת החוק. עסקות בין בעלי עניין עדיין נמשכות, אם כי בהיקף נמוך יותר. מלחמות הגוג ומגוג שניהלו פוליטיקאים כנגד מונופולים בחסות הפופוליזם הזיקו. "שודדי הגז" נאלצו בעקבות מתקפה מתוזמנת לדחות בשנתיים את קידוחי הגז ב"לווייתן". במקום שהגז כבר יזרום נמתין עד סוף 2019.

למרות הניסיון המר מוועדת בכר ו"חוק הריכוזיות", דבר לא נלמד. בשם מסע הריכוזיות אולצו הבנקים לפרק את הבלעדיות בהפעלת מכשירי הכספומט. בתמורה קיבלנו מתחרים פרטיים שהקפיצו את עמלות המשיכה מ־1.5 שקלים בממוצע ל־6 שקלים בממוצע. הרגולטורים שאישרו את ההחלטה נאלצים כעת להתערב בוועדת הכלכלה בניסיון להחזיר את הגלגל לאחור.

תחת ססמאות של הגברת התחרות בשוק כרטיסי האשראי הומלץ, בניגוד לעמדתו המקורית של בנק ישראל, לאלץ את הבנקים למכור את החברות. וכמו בוועדת בכר, הסיפור חוזר על עצמו: מי שיקנה חברת אשראי יחויב למצוא את הדרך המהירה ביותר להחזיר את ההשקעה דרך העלאת ריבית או עמלות. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שזה יקרה. התהליך כבר החל.

הפוליטיקאים לא מבינים שמחיאות כפיים קצרות הטווח מזיקות לצרכנים בטווח הארוך. אלא שבטווח הארוך מעטים מהפוליטיקאים ומהפקידים יהיו עדיין בסביבה. ד"ר יוסי בכר החליף צד ומכהן כיו"ר בנק דיסקונט. חיים שני מוועדת הריכוזיות מנהל קרן השקעות בענף ההייטק.

אבל נזקי "הרפורמות" לא נגמרו כאן. נגד הטייקונים הוטחו האשמות בגין התספורות שעשו ומחדלי מינוף האשראי הבנקאי, שגרמו נזק למשקיעים. הם נעלמו והוחלפו בדור מודל תוצרת 2017 שהגיח משום מקום, אך דבר לא השתנה. נוחי דנקנר פינה את הבמה לאדוארדו אלשטיין. השינוי היחיד הוא ששיחות הוועידה המתנהלות בספרדית. מוטי בן משה השתלב כשהגיח משום מקום בנוף העסקי הישראלי וקנה את הריבוע הכחול, דור אלון ואפריקה ישראל; נתי סיידוף, שהיה אלמוני עד לפני שנה, מנהל מו"מ נמרץ לרכישת בזק ולהדחת שאול אלוביץ', טייקון בדימוס. תמורת השקעה של כמה מאות מיליוני שקלים ישלוט בחברה ששווה 15 מיליארד שקל, תוך צפצוף על חוק הריכוזיות; אליעזר פישמן הוחלף על ידי משקיעים פרטיים בחברה הכלכלית ובמבני תעשייה; מוטי זיסר הלך לעולמו עוד לפני שזכה לחזות בהתדרדרות האימפריה העסקית. אילן בן דב איבד את פרטנר לטובת חיים סבן, שלשמחתו אינו מקוטלג כטייקון או שודד סלולר; כך, הטייקונים הוותיקים הוחלפו על ידי בעלי הון שטרם זכו לתואר, אך בפועל נוהגים כמותם.

ולקינוח, כמעט שכחתי להצמיד כוכבית לסיפור המאבק בריכוזיות ובטייקונים, והיא התמוטטות טבע. בהגדרה הקלאסית טבע נטולת טייקונים, ללא פירמידות, מנהליה לא כונו מעולם בתואר "שודדים" או "חזירים". בפועל מתברר שמדובר בחברה הממונפת ביותר בישראל, עם אחריות תאגידית אפסית. קריסת מניותיה גררה את אם כל התספורות: אובדן ערך של 150 מיליארד שקל. נוסף לכך יפוטרו ללא רחם 1,700 עובדים, בעוד שהמנכ"ל קיבל מענק חתימה של 20 מיליון דולר. מאות המנהלים בחברה ממשיכים לחגוג כאילו כלום ולא נדרשו עדיין להחזיר אפילו שקל משכרם. אז איפה הצדק? הטייקונים האומללים הם צדיקי הדור בהשוואה להנהלת טבע. אז לאן נעלמו ונאלמו המוכיחים בשער, שחלקם מסביר את פיגוע ההמונים בטבע כמהלך של אין ברירה.

אם כבר מקימים ועדת חקירה פרלמנטרית, עדיף שתתמקד ברלוונטי ובזה המתחרש בטבע. את מי מעניינים היום הטייקונים ומדיניות האשראי של הבנקים? חצי שנה לאחר שהוחלט על הקמת "ועדת פישמן" דבר לא קורה. ובאמת למה זה צריך להפריע למישהו?


3. הרגולטורים הם היחידים שדואגים לצרכן 
(על הדרך שוכחים את הפוליטיקאים)

הרגולציה המעניינת ביותר בישראל נוגעת לתחומים הפיננסיים: רשות ניירות ערך האחראית לבורסה ולהגנה על המשקיעים, רשות שוק ההון המפקחת על שוק הביטוח ובתי ההשקעות, והמפקחת על הבנקים שמתמקדת ביציבות הבנקים ובדאגה ללקוחות. אלא שהמפקחים נמצאים בניגוד עניינים מובנה, והדאגה ליציבות המוסדות הפיננסיים אינה מתיישרת תמיד עם האינטרס של הצרכן. זה בולט במיוחד בפיקוח על הבנקים ובפיקוח על הביטוח.

המפקחת על הבנקים חדוה בר התמודדה בשנה האחרונה עם מתקפת הצעות חקיקה של חברי כנסת המעוניינים להועיל לצרכן. לפני כמה חודשים ניהלה מפגש טעון עם ח"כ רועי פולקמן מכולנו, והתלוננה על גל יוזמות החקיקה. פולקמן השיב שכשבנק ישראל דואג לבנקים הוא חייב לדאוג לצרכנים. פולקמן אינו לבד: יוזמות חקיקה בתחומי הבנקאות כמו ריבית משכנתאות, עמלות פירעון מוקדם, ריביות מערך הסניפים של הבנקים ועוד הוגשו ביוזמת חברי כנסת כמו יואב קיש, איתן כבל, רחל עזריה מרב מיכאלי ועוד.

בנק ישראל נאלץ בעל כורחו להסכים לחלק מיוזמות החקיקה. חדוה בר. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בשלב מסוים המתיחות בין הצדדים התדרדרה למצב שבו חברי כנסת איימו להוציא מבנק ישראל את האחריות ללקוחות. בנק ישראל נגרר ונאלץ בעל כורחו להסכים לחלק מיוזמות החקיקה. אגב, כל זה עדיין אינו אומר שלבנק ישראל אין תפקיד חשוב בהגנה על יציבות הבנקים. אחרי הכל, זה לא נעים לראות בנק סגור.

הממונה על רשות שוק ההון דורית סלינגר היא מהדורת הביטוח של בר. היא יעילה וחרוצה ולא רואה אף אחד ממטר. גם היא שמה את הדגש על יציבות חברות הביטוח. מערכת יחסיה עם ועדת הכספים ועם הנהלת האוצר הפכה למתוחה על רקע זה. בעילה לשמירת יציבות חברות הביטוח, פורסמה הוראה המכונה בעגה המקצועית "סולבנסי 2". בהתאם להוראה, יציבות חברות הביטוח תשתפר באמצעות כריות הון פיננסיות נוספות.

בית החרושת הרגולטורי של סלינגר הציף את חברות הביטוח, חברות ניהול הפנסיה והגמל בחוזרים ובהנחיות. אחד הבולטים שבהם, בעילה של "שמירת יציבות חברות הביטוח", נוגע לביטוחים הסיעודיים הקולקטיביים. המפקחת הורתה להפסיק את הביטוחים בלי להביא בחשבון את מאות אלפי המבוטחים שנותרו ללא ביטוח סיעודי. ושוב הפוליטיקאים, בראשות שר האוצר, שר העבודה והרווחה ויו"ר ההסתדרות, התערבו והעבירו את רוע הגזירה. גם סלינגר דאגה למבוטחים תוך התערבות בוטה בשוק באמצעות מכרזים לקרנות ברירת מחדל בפנסיה ויוזמות רגולטוריות נוספות.

נהוג לחשוב שהשמירה על אינטרס הציבור היא האחריות המרכזית של הרגולטורים, אבל אסור לשכוח גם את העניין האישי. הדלת שבין בכירי בנק ישראל למערכת הבנקאית ובין האוצר לענפי המשק המשיכה להסתובב גם ב־2017. רגולטורים מהאוצר מצאו דרכם למערכת העסקית. המשנה לחשב הכללי באוצר יהלי רוטנברג מונה לחשב של חברת בזק. קדם לו יובל בורשטיין שהצטרף לקבוצת עזריאלי. באחרונה פורסם שהחשבת הכללית הפורשת מיכל עבאדי־בויאנג'ו ניהלה מגעים לניהול קבוצת הביטוח מגדל. בכירים לשעבר בפיקוח על הביטוח, כמו פרופ' עודד שריג (קודמה של סלינגר), השתלבו בחברות הביטוח.

אם כך, גם כשהרגולטורים עושים את עבודתם, אסור לשכוח שקידום רווחת הצרכן קשור לא אחת ביוזמות פוליטיות. גם אם לא יודו בכך, הרגולטורים מונעים בהתנהלותם גם מאינטרסים אישיים.


4. הפוליטיקאי נמדד לפי הצלחתו המקצועית
(ואין חשיבות להישרדותו הפוליטית)

שר המדע והטכנולוגיה, אופיר אקוניס, חושף במהלך פגישתנו את סיכום 2017 ואת תוכניות העבודה ל־2018. "תראה כמה פעולות חשובות אני עושה במשרד מבלי שהציבור ייחשף לכך מספיק", הוא קובל. תקציב המשרד ל־2017 הסתכם ב־443 מיליון שקל. הוא נועד להנגיש את המדע לאזרחים דרך ימי מדע, אוריינות דיגיטלית, שבוע החלל, קביעת סל מדע והפעלת קייטנות קיץ בעלות מסובסדת. בזכותו נחתמו הסכמים מדעיים עם מדינות במזרח אסיה, מזרח אירופה ודרום אמריקה. אקוניס שואף שתקציב 2019 יוכפל, כדי שניתן יהיה להרחיב את מפעלותיו.

האם הצלחתו המקצועית תשפר במשהו את סיכויי היבחרותו בפריימריז בליכוד? ספק רב. מה שקובע הוא מידת קרבתו ונאמנותו לראש הממשלה, מפלס חנפנותו לחברי המרכז ותדירות הופעותיו בתקשורת. אקוניס הוא רק דוגמה, וכאלה לא חסרות. בניגוד לשרים אחרים, הוא אינו חושב שהצלחתו במשרד הינה ערובה לשדרוג מעמדו הפוליטי במפלגה.

אקוניס. לא סבור שהצלחתו במשרד הינה ערובה לשדרוג מעמדו הפוליטי. צילום: פלאש 90

למרות זאת, יש מקרים חריגים. שר האוצר משה כחלון, פוליטיקאי משופשף, הצליח באמצעות הרפורמה בסלולר להקפיץ את עוצמתו האלקטורלית. אלא שזה היה אירוע נדיר. כשניסה כשר אוצר לשחזר את ההצלחה בנושא יוקר המחיה, התברר שלפי הסקרים ההצלחה לא רבה. לו היה מצליח להביא לירידת מחירי הדיור כפי שהובטח, סביר להניח שדרמה כזאת הייתה מועילה לו פוליטית, אבל זה לא קורה.

כחלון מקוטלג כ"מבוגר האחראי" וכ"מיסטר קלין", הדואג לעליונות בית המשפט, שמירת החוק והמשטרה והאינטרס הציבורי. לכן מהלכים שנויים במחלוקת כמו מס דירה שלישית יכולים להיסלח לו. אבל "תאונות עבודה" כמו אי־הטיפול במתווה הגז או הפרסה בחוק ההמלצות לא נשכחים. המחיר האלקטורלי נגבה מיידית. ייתכן שפירוק הממשלה על רקע מחלוקת עקרונית הנוגעת לחקירות נתניהו, יחזיר את האלקטורט האבוד.

שר האנרגיה יובל שטייניץ הוא משרי הממשלה המוצלחים והמקצועיים לטעמי. הוא ענייני, ממלכתי ואינו חושש להפגין עמדות עצמאיות. למזלנו הוא קידם את מתווה הגז והצליח להשלימו כנגד כל הסיכויים. הוא גם השלים השבוע את הרפורמה בחברת החשמל אף על פי שתועלתה לצרכן אינה ברורה נכון לרגע זה. האם אלה יעזרו לו בבחירות הבאות? ספק רב. ההערכות שלפיהן במוקדם או במאוחר ייאלץ לפרוש מוכיחות שההצלחה המקצועית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקידום הקריירה הפוליטית.

24 השעות שהקציב אביגדור ליברמן לאיסמעיל הנייה חלפו מזמן והוא עוד חי. תפקודו כשר ביטחון לא רע אבל הצהרות בדבר סיפוח אום אל־פחם לרשות הפלסטינית, תמיכה באלאור אזריה או עונש מוות למחבלים מחזקות את בסיסו האלקטורלי. שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן הוכיח, כנגד כל הסיכויים, שהצלחה מקצועית הן כיו"ר ועדת הרפורמות והן בתפקידו כשר הכלכלה מתגמלת בסופו של דבר. אין יום שבו הוא אינו מופיע בתקשורת ומצטייר כמי שהתעסוקה, העובדים ויוקר המחיה חשובים לו. לכך יש להוסיף את יכולותיו הפוליטיות המפתיעות, המתבטאות בתחזוקה שוטפת של בסיס כוחו הפוליטי.

הדוגמה האחרונה היא שר הבריאות יעקב ליצמן, הנחשב לאחר משרי הממשלה הפופולריים. האם בעקבות כך יזכה לתמיכה אלקטורלית מהציבור החילוני? האם מישהו מהם יצביע לדגל התורה? ספק רב. ואולי גם ליצמן יודע את זה. מבחינתו מה שחשוב הוא פופולריות ברחוב החרדי.

yehudasharoni10@gmail.com