אפתח בווידוי: אין לי ומעולם לא היו לי כוונות להפסיק לעשן. הגם שאני לא מעשנת כל כך הרבה. שתיים שלוש סיגריות בערב זו המכסה היומית שלי, או כך לפחות אני מנסה לשכנע את עצמי. כי אתם יודעים, יש ימים טובים יותר ויש פחות.

מאז שצפיתי בסרט "מלאכים בשמי ברלין" בסצנת הסיגריה המפורסמת, פחתו רגשות האשם. שני המלאכים, קסיאל ודמיאל, מתבוננים ממעל בקנאה בעובר אורח הרוכש לעצמו כוס קפה בדוכן בפינת הרחוב, מדליק סיגריה ומעשן אותה באיטיות ובהנאה צרופה. "רק בשביל זה הייתי מוכן לוותר על הכנפיים ולשוב להיות בן אנוש" אומר קסיאל לדמיאל. ובאמת, אני לא מאלה שתמצאו אותם מתעוררים יקיצה טבעית בשש בבוקר, הישר למיץ ירוק וריצה קלה. אותי תמצאו עם קפה וסיגריה. ובבקשה, אל תיקחו לי את ההנאה הזאת. 


זה לא הניקוטין, זה ההרגל
 
לפני כמה שנים, ניסיתי להפסיק לעשן. זה לא היה קל. אם תשאלו אותי, לא הניקוטין הוא מה שהחזיק אותי. אלה ההרגלים שכל אדם מעשן מאמץ לעצמו לאורך השנים, והופכים להיות חלק בלתי נפרד ממנו. סיגריית "אחרי האוכל", או בנהיגה, סיגריה המלווה שיחת טלפון, או סיגריה בסיומה של משימה בעבודה. ואלו רק חלק מהדוגמאות.

החלטתי שאני נפטרת מהרגלים מיותרים. הפסקתי לעשות "הפסקות סיגריה" בעבודה, כששמתי לב, שבעצם הסיבה האמיתית לסיגריה הייתה הצורך בהפסקה. והפסקות, תודה לאל, אפשר לעשות גם בלי לעשן. מאז, אני כמעט ולא מעשנת בשעות היום. אבל בערב, שאף אחד לא יפריע לי ולסיגריה.
 
עד לאחרונה, עת מכר שקרוב לליבי, קיבל הודעה רשמית מהרופא שהוא חייב להפסיק לעשן כאן ועכשיו אחרי ניתוח שעבר. לא הייתה לו הזדמנות אפילו לסיגריית פרידה. ומדובר באדם שמאד אהב לעשן. כל כך אהב, שהסיגריה הפכה לחלק מהזהות שלו. לחשוב עליו כ"טיפוס שלא מעשן" זה בערך כמו שאני אודיע שאני שותה עשב חיטה כל בוקר ומשתתפת בטריאתלון הקרוב. אבל הוא הפסיק. כי לא הייתה לו ברירה. כשדבר כזה קורה למישהו שאתה מכיר, זה מכה בך. אז החלטתי - להפחית משמעותית את תופעות הלוואי של העישון: מהנזק הבריאותי ועד להפרעה הסביבתית.

יוספה קמחי, התנסתה בג'ול: "האלגנטיות שלו שבתה אותי והעובדה שהוא לא חושף אותי לרוב החומרים המסוכנים"


להכניס לפה USB? אני?


כשקיבלתי את ג'ול, הדבר הראשון שהצחיק אותי היה העובדה שמדובר בסיגריה אלקטרונית נטענת. אבל תשמעו, זה אמיתי, ולא רק שזה אמיתי, זה אלגנטי.

זוכרים את סיגריות הפלסטיק עם ריח המנטול שמכרו פעם בקיוסקים? אין רחוק מזה. הקטן הזה מוציא אדים. וכשחושבים על זה, זה אולי החלק שהכי קשה להיפרד ממנו כשמנסים להפסיק לעשן - פעולת היניקה, השאיפה והנשיפה שאנחנו המעשנים, אוהבים כל כך. כל העזרים להפסקת עישון, כמו מדבקות ומסטיקים, שאף פעם לא שקלתי אפילו לנסות, אולי מספקים לגוף את הניקוטין, אבל לא את ההנאה מהפעולה הפשוטה הזו של השאיפה.
 
אז נחזור רגע לאדים האלה. אז אמנם זה מרגיש כמו עשן, אבל מדובר באדים. ולאדים – אין ריח רע. במילים אחרות: הג'ול, בניגוד לסיגריות, אפשר לי להישאר בחדר ולא לברוח למרפסת. הבגדים והידיים הפסיקו להסריח והסובבים לא מעקמים עליי אף.
 
בזכות האיוד

באופן מפתיע, הטעמים שניסיתי (טבק,תפוח ומנגו) לא היו חזקים ומעיקים, כמו שקורה הרבה פעמים במוצרים שמוסיפים להם טעם ומקבלים תחושה של תרכיז, אלא ממש עדינים ונעימים. בי נשבעתי.

ואיך אני מסבירה את זה לחבר? אז אמנם הניקוטין נשאר, אבל גם אני נפטרתי מאלפי הכימיקלים שנפלטים בעת שרפת הטבק של סיגריות. אז תאחלו לי בהצלחה. אני מבטיחה לעדכן.
 

המוצר ניתן לבדיקה ע"י חברת ג'ול. ג׳ול מבהירה כי המוצר מכיל ניקוטין שהוא חומר ממכר, אינו מומלץ למי שאינו מעשן והמכירה אסורה לקטינים.