לא החלפתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בסוף השבוע שעבר. ליתר דיוק: לא הוספתי לתמונה הקודמת שלי את צבעי דגל הגאווה, כפי שעשו, בהערכה גסה, 90 אחוזים מחברי הפייסבוק שלי. לא עשיתי את זה, לא משום שלא שמחתי על החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית, שהכתיר את הנישואים החד-מיניים כחוקיים בכל 50 המדינות. דווקא שמחתי מאוד עבור חברי מהקהילה, ובעיקר על כך שעכשיו תהיה לי אפשרות להתחנן לגרין קארד גם אצל בנות מיני. לא שיניתי את התמונה שלי משתי סיבות. האחת, אני מסרבת לעשות את מה שכולם עושים. השנייה, וזו הסיבה העיקרית, גם פסים לרוחב וגם צבעוני? יש לכם מושג כמה זה משמין?
אבל מסתבר שאני בין היחידים שעצרו רגע לפני שהאגודל החליק באוטומטיות על האפליקציה שאפשרה את צביעת התמונה בצבעי הגאווה, ואמרו לעצמם ״המממ... אולי לא״. בפייסבוק דיווחו על כך שמיליון איש עדכנו את התמונה שלהם בתוך שעות ספורות, ומארק צוקרברג לבדו יודע כמה מיליונים עשו זאת בסך הכל בימים שעברו מאז (תהיו בטוחים שגם לכם יש את החבר הזה שיעדכן את התמונה רק בעוד שבוע, הרבה אחרי שכולם כבר חזרו לצבעים הסטרייטיים המשעממים שלהם). אחר כך הסתבר שזה היה, כנראה, בכלל חלק מניסוי מתמשך של פייסבוק, שבוחן את ההתנהגות שלנו בכל מה שנוגע לשינוי תמונת פרופיל (אחסוך מכם שנים של מחקר, סטטיסטיקות וכוח אדם: מחליפים תמונת פרופיל ברגע שנוצרת אחת מחמיאה יותר. יו וולקאם).
התגובה שלי לכל הטרנדים הפייסבוקאים האלה תמיד מתחלקת לשניים: מצד אחד, אני עדיין אותה ילדת ניינטיז נאיבית, שלא יכולה שלא להתפעל מהאספקט המגניב (והגזעי!) להפליא של העידן הזה. אם נניח את הציניות בצד, באמת היה מרגש לראות את הפיד צבוע בצבעי גאווה, להרגיש כמו חלק ממסיבה עולמית שמתר־ חשת בלייב ולספוג מעט (ממש מעט) מחגיגות הליברליזם האמריקאיות, שספק אם אי פעם נזכה לציין בישראל.
מצד שני, אני חיה כבר מספיק שנים בתוך הבועה הווירטואלית הזו, כדי לדעת שמאחורי כל מם וטרנד מסתתר איזה תאגיד חמדן או אשף הייטק ערמומי, שמלטף את השפם שלו בהנאה, בעודו מביט בנו מגיבים כמו משובטים. זה גם קצת פתטי לראות איך כולנו נופלים בזה אחרי זה, כמו אבני דומינו קטנות, שתהליך קבלת ההחלטות הרציונלי והאינדיבידואלי פשוט פסח עליהן.
הרי מה היה קו המחשבה שלכם, שליווה את החלפת התמונה, אם אתם לא חלק מהקהילה הגאה? אגיד לכם מה הוא היה. ״אחליף את התמונה, כדי שכולם יראו שאני תומך בזכויות קהילת הלהט״ב וידעו כמה אני נאור וליברלי״. זו מחשבה יפה, ובהחלט רצוי שתתמכו בקהילה הזאת ותתחזקו אג׳נדה שמקבלת את כולם, אבל זה בדיוק כמו הפעם ההיא, כשהחלפתם את התמונה לדגל ישראל בזמן מבצע צוק איתן, או לתמונת יזכור ביום הזיכרון, או לתמונה של סלב כלשהו שכלל לא דומה לכם, בשבוע הדופלגנגר. אין לזה באמת משמעות בעולם האמיתי. הפעולה הזו היא, בסך הכל, חלק מהטמעת העצלנות הכללית שפושה בכולנו: משנים תמונת פרופיל, מעדכנים סטטוס, מסמנים לעצמנו וי דמיוני על תרומה יומית לאנושות וחוזרים להתעסק בעניינים החשובים באמת - אנו עצמנו. כמה פעמים עשיתם לייק לאיזה סטטוס דעתן ולוחמני, או לחלופין מרגש ונוגע ללב, והתמלאתם גאווה עצמית על כך שאתם ״תומכים״ במטרות הנכונות?
לא באמת תצאו להילחם ברבנות בישראל, כדי שתאפשר נישואים חד-מיניים גם בארץ, נכון? כמו שלא באמת תתקשרו לכל מי שאתם מכירים כדי לעזור למצוא בית לכלב הזה שעכשיו עשיתם לייק לפוסט שכתבו עליו בפייסבוק. וגם לא באמת תתרמו כסף לילדה הזו שזקוקה להשתלת מוח עצם. אבל עשיתם לייק, אולי אפילו החלטתם להתפרע ועשיתם share לפוסט. אתם מרגישים עכשיו כמו אוסקר שינדלר של פייסבוק, נכון?
אני גם בטוחה שאחוז ניכר מהאנשים שצבעו את תמונת הפרופיל שלהם בצבעי הגאווה, עשו את זה בלי באמת להבין למה הם עושים את זה. כמו ילדים מהופנטים בזמן צפייה בטלטאביז, הם אמרו לעצמם ״יאאא! צבעים יפים!״. כי אנחנו עושים היום הכל בלי מחשבה, בלי הבנה מעמיקה, אין לנו כוח או זמן לחשוב או להבין. פעולה פשוטה אחת מייצגת בעינינו את כל מה שהיינו רוצים לגרום לעולם לחשוב שאנחנו - ליברלים, סובלניים, מחבקים את האחר, תומכים בשוויון זכויות. אבל אנחנו לא באמת כאלה, כי אנחנו לא עושים שום דבר בפועל כדי לשנות את העולם. רו¬בנו לא יוצאים להפגין, להילחם, להתנדב, לעזור. אנחנו רק יושבים מול הפיד בפייסבוק ומחליקים את האצבע המורה שלנו על המסך בחשיבות עצמית, ״כמו מלך צרפתי גיי״ - כפי שג׳רי סיינפלד מגדיר את זה. לפחות במובן הזה, כולנו בהחלט גאים.