"הן אפשר, הן אפשר/ שיהיה זה פשוט כבר מחר״, כך שרה בצ'יזבטרון, הלהקה בה״א הידיעה של תש״ח, רבקה קרמר, בהיותה צעירה ונמרצת שענתה לשם רבקה׳לה מדניק. כיום, לאחר 67 שנה, בשבוע העצמאות, כשהיא בגיל 85 ועודנה צעירה ונמרצת כמעט כמו אז, היא זוכרת היטב כיצד "הגיעה בפוקס״ אל הלהיט של חייה.

זה קרה לה באוגוסט 48'. רבקה׳לה בת 18 הייתה שקועה בשגרת יומה כפקידה צעירונת במחלקת ההסברה של מטה הפלמ׳׳ח, ברחוב הירקון בתל אביב, כשלחדר נקלע במאי הצ׳יזבטרון, שמואל בונים, שהיה הבמאי שלה גם בקן השומר הצעיר. ״מיידאלע, אותך אני מחפש!״, אמר, ועיניו הבהירות עטפו אותה במבט מחבק.

כך נקראה רבקה'לה להציל את המולדת. ב־20 באותו חודש, עלתה משאית הלהקה על מוקש נגד טנקים ליד קיבוץ נירים שבנגב, בתום סיבוב הופעות של הצ׳יזבטרון במשקים מול החזית המצרית. חברת הלהקה אוהלה הלוי נפצעה קשה ברגלה. זה היה עסק ביש. לפתע מצאו את עצמם החבר׳ה של הצ׳יזבטרון בלי הסולנית מספר 2, לצד הכוכבת בה״א הידיעה של הלהקה, נעמי פולני, והם היו זקוקים בבהילות למחליפה.

״נערה כמוני לא יכלה אז לצפות ליותר״, היא מציינת. ״'אבל רק לחודש', הם אמרו לי. אני 'רק לחודש'? - עוד אראה להם! ושלא תחשוב שהיה פשוט להיקלט שם. היה לי נורא קשה עם הקצב האמריקאי בהעמדה של השירים (ממרומי גילה הנוכחי היא קופצת להדגים), אבל הוכחתי שאני יכולה, ונשארתי״.

כלומר, סיפור סינדרלה.

״אפשר לקרוא לזה כך, אבל אני לא מרגישה שהייתי סינדרלה, כי הייתי מוכשרת, גם אם לא היה קל להופיע ליד אחת כמו נעמי (פולני - יב״א). היא הייתה כוכבת־על, מצחיקה מאוד ומוזיקלית בטירוף. בנוסף נעשינו חברות טובות, ו שארנו כאלה עד עצם היום הזה״.

הגיל הוא רק מספר

כשקרמר מדברת על הצ'יזבטרון, בורקות עיניה התכולות. ״התנסיתי שם בשנות חיי היפות ביותר״, לא קשה לה לשכנע, אבל אם תשאלו אותה, גם כעת כיף לה, בפרט כשהיא איננה חושבת על הגיל. חודש אייר הוא החודש שלה. קרמר, שבעבר נהגה לארח את הג'מעה בחגיגת העצמאות שהייתה עורכת מדי שנה בגן ביתה דאז בכפר שמריהו, לא קפאה גם הפעם על שמריה. בנוסף לטקס השנתי במוזיאון הפלמ״ח, שבו היא פעילה כמתנדבת, השתתפה ב״קומזיץ״ המסורתי של סטף ורטהיימר וקינחה במפגש של ״חיות הנגב״. ״הפעם אפשר היה כבר לספור אותם באצבעות הידיים״, היא מעידה.

איש לא ימנע ממנה לחגוג. ״יום העצמאות הוא יום הלידה של כולנו״, משוכנעת קרמר. ״אולי זה נשמע נדוש, אבל אז נולדנו מחדש. למרות זאת, לא כולם יכולים לשמוח, במיוחד משפחות הנופלים מכל השנים, בפרט ממלחמת העצמאות, כשנפלו לנו יותר מדי חבר'ה. הרי עוד לא היה לנו ניסיון רב במלחמות, ומחדלים לא חסרו גם אז. אף אני כמעט הלכתי״.

איך?
״בחילופי היריות עם 'אלטלנה' חדרו כדורים אלינו, למטה הפלמ״ח. פסח -חייל בודד, ניצול שואה, שעזר לנו שם - נפגע, ומת לי בידיים״.

בהיותה בת שלוש, בשנת 33', עלתה קרמר ארצה עם הוריה מליטא. ״ישר הגענו לתל אביב, ועוד מגן הילדים הייתי שרה ומקפצת, בעוד שאבא היה נפח שבנה את נמל תל אביב ועבד במחנות הצבא של הבריטים״, היא מספרת. בת תשע למדה פסנתר אצל דניאל סמבורסקי, מלחין ״שיר העמק״. הוא פסק שהילדה מוזיקלית, אבל מכיוון שלמשפחת מדניק לא היה כסף לפסנתר, נאלצה הילדה לוותר על הנגינה. ״למרות זאת, לא הייתה לי ילדות קשה״, היא מצהירה וחוזרת אל ימיה בצ'יזבטרון.

״הלהקה הצבאית שלנו בכלל לא הייתה כמו שהציגו בסרט 'הלהקה'״, היא אומרת. ״רואים אותי שם לכמה שניות אומרת לגידי גוב 'גם אני הייתי בלהקה'. אצלנו לא היה הבדל בין בנים ובנות. התגלגלנו יחד במשאיות וקומנדקרים בדרכים לא דרכים, בלי חשמל, בלי מיקרופונים. לא נראינו אז כמו השחקניות בלהקות של היום, שאינן מוותרות על המראה ומרוחות כל הזמן באיפור. גם לא עשינו תסרוקות מיוחדות. הכל היה פשוט יותר״.

קרמר הצטרפה לתוכנית השנייה של הצ'יזבטרון, שבה הפציעו הלהיטים ״היו זמנים״, ״הג'יפ״, ״מוטי״, ״בת שבע״ ו״הפרוטה והירח״ - ״שם החלפתי את אוהלה״ היא מספרת. ״נשבעתי שלא אלך ל'כסית' אחרי ההופעות, אבל נשברתי מהר מאוד. אפילו חטפתי על זה עונש. פעם חזרנו משם, נעמי ואני עם בונים, אחרי חצות, לבסיס שלנו ביפו.

חיים חפר, מפקד הלהקה, נתן לבונים להיכנס, ואת שתינו השאיר בחוץ. נאלצנו לישון, עטופות בווילונות, בחנות נטושה של ערבים בקומה למטה״. חפר, מחבר להיטיה, לא היה משוש חייה. ״אם ביני לבין בונים הכל עבד יפה, ביני לבין חברי הלהקה הייתה מלחמה״, הודה המפקד הצעיר דאז. ״הייתי די קשוח. חשבתי שבתוכנית צבאית צריכה להיות משמעת״.

״לחיים היו מדי פעם התנגשויות איתנו״, זוכרת לו קרמר. ״כמו מפקדים אחרים בפלמ״ח, הוא לא הסתובב עם דרגות, ודרכנו הוא רצה להוכיח שהוא המפקד. למרות שהיה איתנו לא הכי נחמד, השתדלתי כל השנים להיות בסדר איתו. ככל שהיה לא נחמד, כן היה משורר גדול עם רוך ועם נשמה. ואלתרמן, איזה שירים נהדרים חיבר, בעוד שאני זוכרת אותו כזה שעשה סקנדלים בכסית".

"לחיים היו מידי פעם התנגשויות איתנו", חיים חפר. צילום: משה שי, פלאש 90.

בתוכנית השלישית, "הפלמ"חניק מחפש את המחר״ - שממנה יצא שיר "הרעות" החד־פעמי וגם "ציפ" ו"החופש תם" - כבר נהנתה קרמר מאבק הכוכבים, כשנבחרה לשיר כסולנית את "הן אפשר", שחפר כתב עם דוד זהבי. "הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים, כי נגמר", היא שרה במלוא גרון ללוחמים. "בעיני זה היה שיר השלום הראשון", אומרת קרמר. "לכן הוא כל כך חדר ללבבות".

הסולו שלך היה מובן מאליו?

"איפה... חיים רצה שהסולן בשיר זה, כמו ב'הרעות', יהיה גדעון (זינגר). המזל שלי היה שהקול האופראי שלו בכלל לא התאים ל׳הן אפשר'. אני הייתי הסולנית בשיר הזה, ושומעים אותי בהקלטות מאז, אבל כעבור שנים, חיים הוציא (ב־2004 - יב"א) את ספר השירים שלו ועשה לי טריק כשציין את אוהלה כמבצעת המקורית של 'הן אפשר', למרות שהיא כבר לא הייתה בלהקה כשיצאנו עם השיר. כשכינסו אותנו לכבוד הספר, השלכתי את הספר ולא הייתי מוכנה לקבל אותו. כששאלתי אותו איך עשה לי את זה, השיב שבגלל שאוהלה נפצעה, רצה שיהיה לה קצת טוב".

אז היא יכלה, אבל קרמר אמורה להיות אסירת תודה לחפר, לא רק על "הן אפשר", אלא גם על "שיר אפור" - שיר יפהפה נוסף שהוא כתב עם זהבי ("אפור, אפור הסלע במשלט,/ נוגים, נוגים הכוכבים עם ערב"), שגם בו הייתה הסולנית המקורית.

וחוץ מזה?

"יותר מכל היה לנו את שייקה'לה. שייקה אופיר היה לא רק שחקן נהדר, אלא כל הזמן עשה טריקים וקונצים. הוא ונעמי היו מצחיקים כאלה. בנסיעות באוטובוס למחנה ביפו הם היו מאלתרים מריבות של בעל ואישה בכסאח, אל תשאל. אין ספק שהוא היה הכישרון הכי גדול בארץ הזאת מאז ומעולם. אבל, כמובן, לא היו רק צחוקים. לא אשכח את הפעם שהגענו לאיזה משלט בפאלוג'ה, החבר'ה שם היו אחרי ליל קרב נורא. מצאנו מולנו שישה לוחמים בהלם קרב, לאחר שכמה מחבריהם נפלו בלילה קודם. הם היו גמורים, אבל לא הרפינו, עד שהם שרו איתנו. זה מה שלהקה צבאית צריכה לעשות".

כאן עוברת קרמר ביעף לפברואר 49'. "אז, כשכבר היינו מדינה, שיתפו אותנו במשלחת שיצאה לטקס שנערך בפמגוסטה, בקפריסין, לציון ההעלאה ארצה של קבוצת המעפילים האחרונה", היא משחזרת. "הוציאו לנו דרכונים זמניים, והעלו אותנו על ספינה של חיל הים. יצאנו להופיע בפני ניצולי השואה. סיפרו לי שאחד מהם הגיב ב'אוי אוי אוי', כששמע אותי ב'הן אפשר'. ולמה ה׳קרעכץ'? כי הוא אמר לעומדים לידו שאולי במקום שאשיר מוטב היה שהייתי באה לחמם אותו. מסיפורים כאלה אפשר ללמוד איך אחרי כל מה שעברו, הם נשארו בני אדם".



רבקה'לה מדניק בצעירותה. צילום: אריאל בשור

"חיי קנאה וחוסר פרגון"

שירת הברבור של הצ׳יזבטרון כלהקה צבאית הייתה בשלהי 49'. "כל דבר טוב נגמר בסוף", מעירה קרמר, שהשתתפה עם חבריה גם ב"שטח הפקר" - התוכנית האזרחית שהורידה מסך אחרון על הלהקה, שלדבריה כבר הייתה בירידה גדולה.

משם פנתה עם פולני לבית הספר למשחק של הקאמרי, כשלמחייתה שימשה כמזכירתו של ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית. בתום לימודיה החליטה שמקומה לא על הבמה. "ראיתי מקרוב מה זה תיאטרון, ואמרתי לעצמי שלא אקדיש את חיי לקנאה ולחוסר הפרגון שיש שם", היא נזכרת. "פתאום הרגשתי שלמרות ההצלחה המהירה שהייתה לי בצ'יזבטרון, אני לא מתאימה לדרך החיים הזאת. אז כציונית בדם, הלכתי להדריך במוסד חינוכי של עליית הנוער".

זה לא היה אפרורי־משהו לעומת הכיכוב על הבמה?

"מאמא'לה, אני חיה סתגלנית ומסתדרת היכן שאני".

רגע לפני הוויתור הסופי על הקריירה יצאה לגלות את אמריקה. "אני חושבת שהייתי ההיפית הראשונה, וכדי שיהיה מה לאכול, עבדתי שם אפילו בבניין", היא מעירה. לדבריה, כבר ציפה לה אודישן בלוס אנג'לס, וברגע האחרון קיבלה רגליים קרות וחזרה ארצה. אז נהייתה לשנתיים וחצי דיילת וראתה עולם. מכל המפורסמים ששירתה, התיידדה עם דני קיי, וכבר בטיסה הראשונה לימדה אותו לשיר את "אל המעיין".

חייה של רבקה׳לה מהצ׳יזבטרון השתנו כשהכירה את בעלה, מקס קרמר, אז תייר שבא מדרום אפריקה ונישאה לו. "לאחר שבמלחמת העצמאות נהרגו לי לא מעט בעלים-לעתיד, יפי הבלורית והתואר, הייתי צריכה לייבא אחד כזה, והבאתי את הכי טוב". לה ולבעלה המנוח נולדו שלוש בנות. קרמר מתגוררת כיום ליד אחת מהן, במושב בני ציון.

תשעת נכדיה ושני ניניה קוראים לסבתם הנמרצת "ק'לה", אחרי שהבכור שבהם התקשה לומר "רבקה'לה". "בכל הזדמנות הם שרים לי את 'הן אפשר'", היא מספרת בחדווה. "מה אני צריכה יותר?".

לבסוף, כששמעת במרוצת השנים את הלהקות הצבאיות, לא דגדג לך לחזור לבמה?

"אני לא אוהבת את הלהקות הצבאיות שבאו אחרינו, גם אם היו להן פה ושם אי אלה שירים טובים".