נו, אז איך ציינתם את המועד העגול של 20 שנה לרצח רבין? האם עליתם לקברו בירושלים? האם הנחתם אבן במקום שבו נרצח בכיכר, ובכן, רבין? אולי צפיתם באין ספור ההצגות שנכתבו לזכרו, או בימי השידורים המרוכזים בטלוויזיה? אני מניח שהתשובה היא שלילית. לכל השאלות. ואגב, אין כמעט הצגות. או סרטים. שלא לדבר על ימי שידור שלמים.
ועכשיו, עם יד על הלב. לו הייתם נשאלים יום למחרת הרצח איך תציינו אותו כעבור 20 שנה בדיוק, האם הייתם מדמיינים אדישות קולקטיבית כזו, כולל שלכם? האם יכולתם לתאר לעצמכם שבמרוצת אותן 20 שנים ארוכות לא תיכתב על הטראומה הנוראית הזו כמעט אף יצירת אמנות בולטת, מאז'ורית? אפילו לא שיר שהפך להמנון? ואנא, אל תגידו לי “לבכות לך". אביב גפן כתב אותו הרבה לפני הרצח.
נכון, אריק איינשטיין ושלמה ארצי תרמו שירים משלהם לנושא. עמוס גיתאי מעלה עכשיו סרט המתחקה אחר אירועי היום הארור ההוא. בהבימה העלו ממש החודש הצגה חדשה, “עשר דקות מהבית", שעוסקת ברבין, אבל ברגעים שבהם התמודד עם חטיפתו של נחשון וקסמן. כלומר, לא במישרין על הרצח. והיה גם “המדריך לכיסוי תחת" של אסי דיין, סרט קצר מ־1998 שבו דיין בא חשבון עם השמאל הישראלי, דרך התייחסות לרצח רבין. ולבטח היו עוד אחרים. אבל אף אחד מהם לא הפך כאמור, ליצירה מכוננת. נוכחת בכל בית.
כשמנסים להבין למה, חייבים לשאול את אותה שאלה לגבי מה שכונה “מורשת רבין". מדוע היא לא חלחלה לעומק, והפכה לחלק אינטגרלי מהישראליות? למה יום השנה לרצח הולך ומאבד מחשיבותו? ואיך יכול להיות לעזאזל, שנתוני הסקר שפורסם כאן לפני שבוע מצביעים על כך שאחד מכל חמישה ישראלים סובר שיגאל עמיר לא היה רוצחו של רבין?
התשובה היא שאין - ומעולם גם לא הייתה - מורשת כזאת, מורשת רבין. אגב, הסקר תומך גם בטענה הזאת. על השאלה “מהי לדעתך מורשת רבין?" ענו 30% מהנשאלים שאין דבר כזה, 11% נוספים ענו “לא יודע", ויתר האחוזים התחלקו בין תשובות שונות - מחתירה לשלום ועד לחתירה לאיחוד פנימי בעם.
הנתונים האלה הם לא פחות מטרגיים. אבל הם גם מובנים. מעבר לסחף ימינה, ולדמוגרפיה שפועלת נגד אותה “מורשת", ההסבר הפשוט והכואב הוא שהמורשת היחידה סביב האירוע הנורא הזה הייתה צריכה להיות - הירצחו של ראש ממשלה נבחר בישראל בגלל דעותיו ומעשיו. בלי להתייחס לתוכנן של אותן דעות ובלי לנסות לקדש אותן.
הרי ערב הירצחו רבין היה שנוי במחלוקת מבחינה פוליטית. העם היה חצוי בין אלה שתמכו בהסכמי אוסלו לבין אלה שהתנגדו להם. אין שום סיבה, ושום הצדקה, לצפות לכך שבעקבות הרצח העמדות האלו ישתנו. אבל זה בדיוק מה שחלק מהאנשים שהופקדו על ההנצחה, ופיתחו את אותה “מורשת רבין", קיוו להשיג. רווח פוליטי, שרוכב על הטראומה. לפתע פתאום, דמותו של רבין הפכה לסמל של “שלום". כאילו לא היה גם איש צבא חלק ניכר מחייו. ביטחוניסט, שלא נרתע גם מלהשתמש ביד חזקה ובזרוע נטויה. ולמרבית האירוניה גם הותקף לא פעם, מהטעמים האלה בדיוק, בידי גורמי השמאל שקידשו אותו לאחר מותו.
הניסיון להנציח את זכר רבין כסמל של שלום והידברות עם הפלסטינים הציב באופן אוטומטי את זיכרון הרצח שלו במגרש הפוליטי. וזה הרחיק מיד ציבור גדול של אנשי ימין, שהזדעזעו מעצם המעשה אבל לא יכלו להזדהות עם הערכים שהם לכאורה “מורשת רבין". וזאת הטרגדיה. כי אם יש לקח אמיתי, קולקטיבי, שראוי להיגזר מהאירוע הנורא הזה, הרי הוא שאסור לנסות לשנות צעדים שהתקבלו באופן דמוקרטי באמצעות כוח. גם אם אתה מתנגד להם
נחרצות.
זה מסר ברור, וכזה שראוי להפוך ל"מורשת" עבור רובו הגדול של הציבור הישראלי. ואם זאת הייתה הזווית שהייתה מודגשת בשני העשורים האחרונים, רצח רבין היה זוכה גם לטיפול אינטנסיבי בהרבה בתרבות הישראלית.
על הסכין
2. מנגד, “בית ספר למוסיקה" המשודרת אצל אותה זכיינית נראית כמו שריד ארכיאולוגי לתקופה שכבר חלפה לה מזמן. מה עוד שהיא מכילה סוכר ברמות מסוכנות לציבור. ומה שמקומם עוד יותר - עוד מראשית התוכנית - הוא הניצול הציני של חלומותיהם של ילדים, במסווה של תוכנית “לכל המשפחה", “ריאליטי טוב", או כל כיסוי ישבן אחר שהודבק לה.
3. “קוד מאה" (הוט) היא סדרה שלופתת אותך מהרגע הראשון. בלש שוודי ובלש ניו יורקי חוקרים יחד בשוודיה סדרת רציחות המתקשרות כולן למוח חולני, המפעיל אנשים שונים ומאפשר להם להגשים את הפנטזיות המעוותות שלהם. כמובן שלבלשים עצמם יש קולקציה מרשימה של שלדים בארון, ושהם לא סובלים זה את זה. בהתחלה. צפיית חובה.