זה קרה החודש בניו יורק. במוזיאון הנשיונל אקדמי נפתחה תערוכת Global Citizen, שבה מוצגות כ־175 מעבודותיו של האדריכל ומתכנן הערים הישראלי־קנדי־אמריקאי משה ספדיה. התערוכה היוקרתית מתקיימת חודשים אחדים לאחר שהוענקה לספדיה מדליית זהב על מפעל חיים מטעם AIA, המכון האמריקאי לאדריכלים. במדליה, שנחשבת לעיטור הבכיר ביותר בתחום, זכו בעבר גדולי האדריכלים, בהם פרנק לויד רייט, לה קורבוזיה ולואיס קאן.

"בישראל לא זכיתי עד כה בשום מדליה או עיטור", מציין האדריכל בראיון ל"מעריב", אך מסרב לשחק את משחק העלבונות. "מעבר לכל מדליה, הפעילות בישראל היא עניין עקרוני אצלי ככל שאני ממשיך לתכנן מסביב לעולם. זאת למרות שעברתי בארץ תקופות קשות, שבהן הרגשתי שאין פרופורציה בין השקעת זמן, אנרגיה ומאמצים נפשיים לבין התוצאות שהשגתי כאן".

"לא הלך לי קל בישראל", טוען האדריכל הצבר שהפך לאזרח העולם. "במשך עשורים דחפתי את תוכנית מתחם ממילא והיא לא זזה, אבל לא ויתרתי גם כשלא היה לי קליינט אחר בארץ. כשאני מביט לעבר כל מה שתכננתי כאן, כולל מוזיאון יד ושם, מרכז רבין, מתחם ממילא, נתב"ג 2000 והעיר מודיעין, למרות כל הקשיים אני רווה נחת, גם אם יש פרויקטים שלא ניתן לי להתקרב אליהם, כמו בניין הספרייה הלאומית בירושלים".

שיתוף הפעולה של ספדיה עם עיריית מודיעין הסתיים באכזבה מצדו כאשר הם הפסיקו את ההתקשרות עמו לאחר שתכנן את תוכנית המתאר הבסיסית לעיר. "זה ציער אותי וגם העליב אותי קצת", אומר ספדיה כעת. "אפילו לא מצאו לנכון להודות לי על כל מה שעשיתי למען העיר. זאת התנהגות שאני לא רגיל אליה בחוץ לארץ. אבל אני מרוצה מכך שנשמר אופי העיר כפי שתכננתי, עם מגדלים ברכסים ובנייה נמוכה יותר במדרונות, כולל הרבה גנים. אני מקווה שבשלב ב' לא יתכננו משהו שונה לחלוטין".

יש המתארים את מודיעין כעיר שינה. האם לכך כיוונת?
"עיר היא דבר דינמי. קודם מאכלסים אותה ומביאים אליה את הרכבת, כשהתעסוקה באה רק בהמשך. אני מניח שתוך 15 שנה ייווכחו כולם שמודיעין היא בכלל לא עיר שינה".

"לא מצאו לנכון להודות לי על כל מה שעשיתי למען העיר". מודיעין צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

מדוברות עיריית מודיעין, מכבים-רעות נמסר בתגובה: "העירייה מעריכה ומוקירה את פועלו של ספדיה לטובת העיר ותשמח להוסיף ולשתף פעולה גם בפרויקטים נוספים המצויים כיום בטיפולו, לרבות מרכז העיר ותחנת הרכבת. עם זאת, העירייה מאמינה כי אין זה סביר שתכנון עיר יבוצע רק על ידי אדם או משרד אחד. גמישות בזהות מתכנני ערים יכולה לאפשר ראייה רחבה יותר ומגוונת יותר בעת תכנון העיר".

"בכייה לדורות"


עם כל גאוותו של ספדיה על תכנון העיר מודיעין, גולת הכותרת של פעילותו בישראל נמצאת בירושלים. משרדו בה, לצד משרדיו בבוסטון, בסינגפור ובסין, נמצא במקום אסטרטגי מבחינתו - בבניין ישן של אגף העתיקות בעבר. ללא שום שילוט מהחוץ, בין מתחם ומלון ממילא לבין מלון מצודת דוד, כשברקע "כפר דוד" מצד אחד וכיכר צה"ל מצד אחר, מול חומות העיר העתיקה.

"כשאני צופה לעבר קו הרקיע של ירושלים ורואה מה מתהווה בו, אני בהיסטריה", הוא משתף. "אני בהחלט חרד לגבי עתידה של ירושלים. בניית מגדלים קרוב לעיר העתיקה היא טעות שאין להשלים איתה. והצעה של אדריכל בעל שם בינלאומי כמו דניאל ליבסקינד להקים מגדל של 36 קומות בשטח הזה, אולי 40, היא כבר עזות מצח שיש לצאת בהפגנות נגדה".

"עזות מצח"?
"כן, ממש כך. ליבסקינד אומנם ידיד שלי, אבל אני חייב לומר שאם ברצונו להקים מגדלים כאלה, שיבנה אותם קרוב למשרד שלו בניו יורק. אם תתקבל הצעתו, המגדל שהוא תכנן יגמד את העיר העתיקה ואת כל האגן ההיסטורי סביבה. עם זאת, אני גם מודאג מאוד מחוסר האיזון בין שכונות בעיר. כשמסתובבים בה רואים אזורים עם הזנחה הזועקת לשמיים, עם כל הזבל וחוסר הגינון, מה שקורה לא רק בשכונות הערביות בעיר. הניגוד החמור בין זה לבין השכונות המטופחות ממול יוצר מצב בהחלט לא בריא. כמו כן מפריעה לי הבנייה הפראית בעיר העתיקה, שבה תכננתי חלק מהרובע היהודי, כולל ישיבת 'פורת יוסף'. לאחר כמעט 50 שנות שלטון ישראלי, המצב שם מבחינת התשתיות ושימור הבניינים הוא בכי רע".

פרויקט הולילנד, שעורר סערה רבתי, הוא בכייה לדורות בעיניך?
"אכן, זו בכייה לדורות, אבל מקומם שקורים דברים עוד יותר חמורים ואין סערה סביבם. אומנם הפתרון הארכיטקטוני בהולילנד הוא לא מוצלח, אבל הסקנדל סביבו הוציא את העניין מכל פרופורציה. הבעיה היא שבירושלים יש עוד הולילנדים. לדעתי, חמור שעומדים לאפשר הקמת בניינים גבוהים עד כדי 30 קומות בכניסה לירושלים. כשאני שומע על כך, אני שואל אם פיתוח העיר דורש את זה. אפשר לקחת דוגמה מוושינגטון, בירת ארצות הברית, שם הגובה המקסימלי הוא מתחת לגובה הקפיטול, היינו 12 קומות, ויש להם עיר יפה ומשגשגת. בירושלים רוצים יותר, אפילו הרבה יותר, אולי מתוך תודעה פרובינציאלית. יש מספיק מקומות בארץ שבהם ניתן לבנות מגדלים עתירי קומות, כשתל אביב היא דוגמה טובה לכך, אבל את ירושלים יש לשמר באופי שלה. בסך הכל אני לא נגד בנייה לגובה, אבל לא עד כדי כך".

"פתח לי את השערים לאסיה". מלון מרינה ביי סנדס בסינגפור. צילום: רויטרס 

ספדיה אוהב את ירושלים "עם כל היופי והקדושה שבה" וסבור שהיא איננה זקוקה לכיכר מרכזית דוגמת הטיימס סקוור בניו יורק. את גשר המיתרים, בכניסה לעיר, הוא מתאר כ"אלמנט מאוד אלגנטי", אם כי הוא מציין שהיה מעדיף יותר מרחב סביבו. הוא משבח יצירות אדריכלות בירושלים שאינן פרי תכנונו, כולל בניין בית המשפט העליון וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, אבל ממהר לסייג ש"חבל שהקמפוס בהר הצופים לא יפה כמוהו".

שנים הוא נאלץ להתכתש עם הרשויות בארץ. נראה ששום הצלחה בחוץ לא תחפה על מה שלא השיג כאן. חורה לו שתוכנית מערב ירושלים, שנקראה על שמו, נדחתה בעקבות מחאת ארגוני הסביבה. האמוציות שלו מכוונות בעיקרן למתחם ממילא היוקרתי, כיום הצלחה מוכחת, לאחר שבמשך שנים היה זירת קרב עם מתנגדיו בכל הנוגע לתכנון מחדש של השכונה שהייתה על קו התפר.

"צעקו נגדי כשהצעתי מערכת כבישים תת־קרקעית מול חומות העיר העתיקה ומעליה פארק", קובל ספדיה. "ומה קורה? לאחר כל הביקורת בעבר באה העיריה ומקימה מנהרה, אבל בכיוון ההפוך. כך שהרעיון שלי כנראה לא היה כל כך נורא. כמה שצעקו, אין כיום שוני גדול בין התכנון הנוכחי לבין נפח הבנייה והגובה שהצעתי לגבי המקום בעבר".

כשספדיה שוהה בארץ תוך כדי מסעות הדילוגים שלו בין אתרים שהוא מתכנן בעולם, הוא מתגורר במעונו ברובע היהודי בעיר העתיקה, במרחק צעדים מזירת הפיגועים באחרונה. "אכן, המקום מדמם כעת, אבל ב־40 שנותי בבית הזה ראיתי הרבה דימומים", הוא אומר. "הדימום הנוכחי מתון יחסית בהשוואה לאינתיפאדות הקודמות. זה חלק מהחיים בעיר העתיקה ולא ימנע ממני להמשיך להתגורר בה. שום דבר לא יעצור אותי".

"חתיכת חוצפה"

ספדיה מדבר ברגש על ירושלים, אבל שורשיו הם בחיפה, שם נולד כבנו של סוחר טקסטיל, יוצא חאלב שבסוריה. דומה שאיכשהו מהלך חייו הוכתב מלמעלה. הוא, האדריכל עטור התהילה, נולד בבית בסגנון הבאוהאוס בהדר הכרמל מול הטכניון הישן. "החיפאיות שנטועה בי היא עמוקה", מציין ספדיה. "הרי בעיר הזאת שמעתי את הכרזת העצמאות של בן־גוריון ובה למדתי בגימנסיה הריאלית והייתי פעיל בצופים. זאת הייתה תקופה פנטסטית. כל מה שספגתי בחייפה (כך הוא מבטא את שם עיר הולדתו; יב"א) קבע את הערכים ואת דפוסי המחשבה שלי, למרות שכבר בגיל 15 נאלצתי לעזוב את הארץ עם הורי ולעבור לקנדה".

לדבריו, לא ציפה להגיע לגדולות. "בריאלי לא הייתי תלמיד טוב", הוא מודה. "הציונים שלי היו גרועים ואפילו נכתב בתעודה ש'משה אינו שולט ברוחו'. עד כדי כך לא הייתי מרוכז בלימודים. אבל כשהגענו לקנדה ולא היו לי בהתחלה חברים, הפכתי פתאום לתלמיד מצטיין. אגב, את המקצוע בחרו בשבילי. בבחינה הפסיכוטכנית בבית הספר התיכון במונטריאול נקבע שמאחר שאני טוב באמנות ובמתמטיקה, מוטב שאלמד ארכיטקטורה. קיבלתי את הדין אבל אבא שלי ניסה להתקומם, לאחר שציפה שכבן הבכור שלו אמשיך אותו בעסקי הטקסטיל שלו. כשהתחלתי להצטיין באוניברסיטה, הוא שינה את דעתו".

זאת הייתה חוצפה צברית כשבגיל 29 פרצת עם רעיון ההביטאט, מתחם המגורים שתכננת לתערוכת "אקספו 67'", הלוא כן?
"אכן, זאת הייתה חוצפה. בסך הכל הייתי בן 25 כשעליתי על מטוס של מינהלת התערוכה הבינלאומית כדי להציג את התוכנית מרחיקת הלכת שלי בפני ראש ממשלת קנדה דאז, לסטר פירסון ואנשיו. הם אישרו במקום את התוכנית שלי. עד היום אני לא מבין איך הם נענו לי, מהגר צעיר שדיבר אנגלית במבטא ישראלי. רק מה, ההביטאט המקורי שלי דיבר על מתחם של 1,200 דירות ונאלצתי להסתפק ב־150. לקנדים לא היה מספיק כסף".

זה היה אמור להיות מופע ראווה או שמא אכן קיווית לפתור בכך את מצוקת הדיור של האנושות?
"הייתי בטוח שעם הרעיון שלי אפתור את מצוקת הדיור בעולם. אבל אחרי ההביטאט בתערוכה במונטריאול תכננתי הרבה הביטאטים, ואף אחד מהם לא נבנה, כולל ההביטאט שתכננתי בשביל ירושלים בהזמנת שר השיכון דאז, מרדכי בנטוב, וראש העיר ירושלים הטרי באותו זמן, טדי קולק. שניהם אימצו אותי וטדי אמר שאם אני רוצה לעסוק בתכנון הרובע היהודי, עלי לפתוח משרד בירושלים. כיום, אגב, יש בעולם התעוררות בכל הנוגע לרעיון ההביטאט".

מעתיקים ממך?
"המילה 'מעתיקים' לא בריאה. בוא נאמר שמושפעים ממני. אני רואה בחיוב שמיישמים את העקרונות שלי, גם אם לוקח להם 50 שנה לחדור לתודעה".

לא נמנה כאן את כל יצירות האדריכלות שלך, אבל נראה שנשבית בקסם המזרח הרחוק.
"אולי אפשר לומר שהם שם נשבו בקסם שלי, בעקבות ה'מרינה ביי סנדס' שתכננתי בסינגפור ופתח לי את השערים לאסיה. תענוג לעבוד בסינגפור. לא ייאמן שעברו רק ארבע שנים מאז התכנון שלי ועד השלמת הפרויקט, שעורר רושם רב בעולם הארכיטקטורה, לאחר שחיברתי בין שלושה מגדלים שם באמצעות פארק עילי, כשלא היה שטח אחר לריאות ירוקות. הרי הכל צפוף במדינה הזאת. ולא רק פארק, אלא גם מסלולים לג'וגינג, מסעדות ואפילו בריכות שחייה מעל המגדלים".

זה נשמע מרשים, אבל כשיש עוני כל כך חמור בעולם, לא נראה לך מוגזם להשקיע 5.5 מיליארד דולר בפרויקט אחד, מרהיב ככל שיהיה?
"אין קשר בין עלות הפרויקט הזה לבין העוני העולמי. הרי לא חסרים עניים גם בארצות הברית. האם זה אמור למנוע מעשירים לקנות בתים בניו יורק? כל דבר נכון למקום שבו הוא נמצא. אני נהנה לפעול עם הסינגפורים, שאצלם יש עובדי ציבור ברמה הגבוהה ביותר בעולם ואין בירוקרטיה. משם נהייתי מבוקש ברחבי היבשת. קיבלתי בה פרויקטים שלא דמיינתי שאהיה מעורב בהם, כמו פרויקט של מיליון מ"ר בצ'ונקינג בסין, שבו עם שמונה מגדלים אני בונה מחדש את לב העיר, מהגדולות במדינה".

מה לדעתך היה אומר ידידך יצחק רבין, שכה פעלת להנציח אותו במרכז המורשת על שמו בתל אביב, לו היה יודע שהגשמת את החזון הסינגפורי שלך באמצעות שלדון אדלסון, תומך הימין בישראל?
"לא נראה לי שהערכים הפוליטיים שלי מושפעים מכך שאני עובד עם שלדון אדלסון כקליינט. היו בינינו ויכוחים אינסופיים על פוליטיקה עד שהחלטנו לא לדבר עוד על הנושא, לאחר שנקלענו למריבות בגללו. אגב, עבדתי לפני הרבה שנים גם עם השאה הפרסי וזה לא אומר שהסכמתי איתו בכל, כשם שאני לא חייב להסכים עם כל דבר בסין".

אדלסון יודע שנמנעת מלתכנן מעבר לקו הירוק?
"אני חושב שהוא יודע ובוודאי שמע שבמקביל לסינגפור הייתי מעורב בהקמת מסגד לערבים. לא שאלתי אותו אם זה מוצא חן בעיניו".

אתה נוסע לבקר מעבר לקו הירוק?
"ביקרתי ברוואבי, העיר הפלסטינית שמוקמת מעבר לקו הירוק על ידי היזם אל־מאסרי. למעשה יעצתי להם. הזמנתי את אל־מאסרי עם הצוות שלו, הכולל אדריכלים פלסטינים צעירים, שיסיירו במודיעין ויתרשמו. כאב לי הלב כשעיכבו להם את החיבור לרשת המים, מה שעיכב את האכלוס".

"אילו הייתי נשיא"

ספדיה מגלה פתיחות לגבי העולם הערבי ובל נופתע לשמוע עליו כמי שפועל גם שם. כשהוזמן באחרונה להרצות בכנס של אגודת האדריכלים הבריטית, שאגב קראה לחרם על אדריכלים ישראלים, נשאל אם בעקבות תכנון מוזיאון יד ושם בירושלים, יהיה מוכן לתכנן גם את מוזיאון ה"נכבה". לדבריו זכה למחיאות כפיים, למרות הצינה הבריטית, כשאמר שיש לו הכישורים והרגישויות למימוש הרעיון, אבל הדגיש שמוזיאון כזה אמור להיות פרי תכנונו של אדריכל פלסטיני. "לייעץ אני מוכן תמיד", הוסיף.

בהיותך גם אזרח ישראלי, לא רק קנדי ואמריקאי, האם אתה משלם מחיר על הישראליות שלך?
"להפך. חרף הישראליות שלי נעשיתי מבוקש בכל העולם, מסנגל המוסלמית ועד הודו. עכשיו הגעתי גם לדרום אמריקה. כעת בונים בקולומביה בית חולים ענק בתכנון שלי".

ביתו העיקרי וגם המשרד הראשי שלו שוכנים בבוסטון, לשם עבר לפני שנים ממונטריאול. הוא נשוי בשנית למיכל, צלמת ירושלמית מוערכת, שהרחיקה עד דרפור כדי להנציח את הפליטים שם. צילומיה נוגעים בטבע מצד אחד ובנושא זכויות אדם מצד אחר. לדבריו, בעקבות נישואיהם ניסה להשתקע בארץ, אבל הצעה מאוניברסיטת הרווארד לעמוד בראש בית ספר לתכנון עירוני הכריעה את הכף.

ספדיה אב לארבעה משתי מערכות נישואיו. הבכורה, טל, עוסקת באדריכלות וגם בעלה אדריכל. משרדם נמצא בסן דייגו, עיר מגוריהם בקליפורניה, שם חבר אליהם ספדיה בתכנון פרויקט אחד. "אנחנו נהנים לעבוד יחד", הוא מעיר, "אבל היא קיבלה החלטה נבונה לעבוד עם בעלה ולא להיות חלק מהאימפריה שלי".

גם בנו אורן למד אדריכלות, אבל הפך למחזאי שנושאי אדריכלות מככבים במחזותיו. מנישואיו למיכל, ספדיה אב לשתי בנות: כרמל היא ציירת ויסמין היא עובדת סוציאלית ופעילה חברתית. הם, כולל ארבעת נכדיו, משפחה מפוזרת, אבל מקפידים על נופש משפחתי שנתי בבית הקיט שלהם באחד החופים המרהיבים במקסיקו.

משופם וכדרכו לובש חולצה לבנה נטולת צווארון, ספדיה נראה שמור היטב בגיל 77. לדבריו, היכן שלא יהיה, לא יוותר על שחיית הבוקר שלו. לפני שיחתנו שחה שעה בבריכת מלון מצודת דוד, הקרוב למשרדו. ככל שהוא מרבה בנסיעות בתפקיד, ספדיה מספר שהוא לא נלאה מלטייל במקומות אקזוטיים. לאחרונה היה בבוטאן, המדינה המסוגרת בין הודו לסין, שבה יצא לטרק בהרים, בחן את האוכל המקומי והתרשם מהאדריכלות ההררית האקזוטית.

בספר שפרסמת ב־70' היה פרק שלו קראת "אילו הייתי נשיא". האומנם?
"בכמה תקופות בחיי התלבטתי אם להיכנס לפוליטיקה ולפעמים הצטערתי שלא הלכתי על זה. כשטדי קולק החליט לפרוש מהמרוץ לראשות העיר ירושלים, קבוצה של ידידים ניסתה לשכנע אותי לרוץ במקומו, וזה גירה אותי כמי שבילה הרבה מאוד עם פוליטיקאים. הרי כאחד שמכיר היטב את העיר ואכפת לו ממנה, כולל מהערבים בה, היו לי סיכויים לעשות בה משהו שאחרים אולי לא היו עושים. אבל נמלכתי בדעתי כשהבנתי שלא אוכל להמשיך לעסוק בו בזמן באדריכלות".

ספדיה, אם כן, כבר לא יגשים את החלום הפוליטי הכמוס שלו. עם זאת יש לו כל הסיבות להיות מבסוט מהחיים, בפרט בעקבות המדליה והתערוכה בארצות הברית ולאחר שקנדה עיטרה אותו בעיטור אצולה המקביל ללורד.

ובישראל? לא תערוכה רטרוספקטיבית ולא מדליה. "אפס, זה מה שקיבלתי כאן", הוא מנסה שלא להיסחף למרירות. "אפילו את פרס ישראל לא מצאו לנכון להעניק לי, למרות שהייתי מועמד לא פעם. זה קצת משונה לאחר כל מה שעשיתי בארץ, אבל אני מעדיף לרוץ הלאה ולא להתעסק בזה יותר מדי".