בתור ילד היו לי שני חלומות", מעיד על עצמו יאיר רובין, המכונה בפי כל קויה. "את האחד – להיות כוכב קולנוע – הגשמתי מזמן, בעוד את השני – להיות קיבוצניק – אני מגשים כעת בהצגת 'תולעים', בתפקיד חבר קיבוץ מזדקן, שכנראה מתאים לי כאחד שכל חייו מרגיש שהוא חלוץ. אם אתה שואל איך הגעתי להצגה הזאת בצוותא, שמע סיפור. לפני קצת יותר מעשור, תיאטרון עכו, לא כל כך רחוק מהבית שלי במעלות, העלה הצגה שנקראה 'בבל', שם הוזמנתי לשחק את המנהיג. בהצגה הרגשתי שהמגרש הטבעי שלי הוא בעצם התיאטרון, לאו דווקא הקולנוע, שאיתו אני מזוהה המון שנים. התיאטרון הוא המקום שבו התחלתי בעבר את הדרך שלי כשחקן".

ואז מה?

"תוך כדי הליכת הבוקר היומית שלי, חשבתי לעצמי: למה שלא יציעו לי תפקיד באיזו הצגה. תוך יומיים צלצל אצלי הטלפון. חמוטל, תלמידת משחק שלי בעבר בגליל, הציעה לי תפקיד ראשי. כשקראתי את המחזה 'תולעים', לא האמנתי שזה הטקסט שאני מקבל. הוא נפל עלי כמו משמיים. היא פנתה אלי כעוזרת הבמאי של נדב פרידמן, שכתב את המחזה".

נענית לה מיד?

"רק שאלתי אותה אם הם מכירים אותי כשחקן. היא הודתה שלא, אבל מהיכרותה איתי כמורה שלה למשחק, הייתה בטוחה שאהיה נהדר בתפקיד אברם".

מי זה אברם?

"אברם הוא ממייסדי הקיבוץ, שבשואה היה ילד, תפקיד שהיה תפור בול על שמוליק שילה, שהגיע לקיבוץ צאלים מהשואה. שמוליק הספיק לשחק קצת בהצגה, חלה ומת. לפני שנים שיחקנו יחד, התיידדנו ומאוד אהבתי את האיש, שלפי דעתי היה שחקן ענק. אברם הוא החצרן של המשק, דמות של אידיאליסט, רבולוציונר בכל נשמתו. הקיבוץ התנהל הרבה שנים איך שהוא חשב שעליו להתנהל, עד שהגיע הזמן לשינויים בכיוון של הפרטה, שהוא לא מסוגל לקבל אותם ונלחם נגדם, למרות שהוא יודע שאין לו סיכוי לנצח. זה תפקיד לא קל, שאני מקרב אותו לקהל עם צבעים קומיים פה ושם".

איך אתה מתמודד עם במאי שגילו פחות ממחצית גילך?

"אין לי בכלל בעיה עם צעירים, כולל השחקנים. בעבודה אנחנו אותו דבר, אם כי יש לי יותר ניסיון. יתרה מכך, לא רק שעבדתי יותר קשה מהם, בגלל שאני גר בגליל, אלא שלחזרות שלנו באתי מוכן עם הטכניקה שרכשתי בעבודה מול המצלמות".

כמי שנראה נלהב לאתגר החדש, אתה לא מתחרט על השנים שלא עשית תיאטרון?

"אין אצלי חרטות על דברים שלא עשיתי. בשביל להיות עצמאי הקרבתי את התיאטרון, הדבר שאני הכי אוהב לעשות בחיים. לא היה פשוט לראות שחקנים אחרים עושים תפקידים שיכולתי לעשות אותם. אבל כך החלטתי שזאת תהיה דרכי, לפני שעברתי לגליל. למרות התפקידים הראשיים ששיחקתי בתיאטרון, לא אהבתי את התיאטרון הבורגני שהיה בתל אביב, שם לא הרגשתי הכי נוח על הבמה".

זה הצד הג'ינג'י שלך.

"זה האופי של המהפכן שלא עוזב אותי, ותמיד הנחה אותי לא לשחק בהכרח מה שדרשו ממני לשחק. כך הוצאתי את עצמי מהמיינסטרים, נהייתי לאחד מחלוצי הפרינג' בארץ, וכבר בשלהי שנות ה־60 שיחקתי על במה קטנה ב'את אני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין. אחר כך הלכתי להדריך דרמה בשכונות. בהתחלה בירושלים ובהמשך בנצרת עילית (נתי רביץ התגלה שם על ידו – יב"א), מתוך מחשבה שעלי לעשות תיאטרון מתוך אהבה ולא משיקולי פרנסה".

כשקויה (73), שתלתליו האדמוניים האפירו עם השנים, אך קולו נותר צרוד משהו, נשאל אם יש מי שיודע על פעילותו החברתית בשכונות, הוא משיב בחיוך: "קודם כל – אני. כי חשוב לי לתת בכך כבוד לעצמי, לא רק לאלה שפעלתי למענם".

בעקבות האהבה

בטרם עבר לפני כ־20 שנה לגליל, צבר קויה ברזומה נוכחות קולנועית בשורה ארוכה של סרטים, בהם "הוא הלך בשדות", סרטו של יוסף מילוא. ביניהם היו "השמלה", "המשכנע בע"מ", "איש רחל", "יהיה טוב סלומוניקו", "מסע אלונקות", "צלילה חוזרת", "מכת שמש", "עתליה", "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"אושר ללא גבול".

למעשה הוא עבר צפונה בעקבות בת זוגו, ג'ודי קראוז (דודתו של לירון לבו), אמנית שאת עסק הוויטראז'ים שלה הוא ניהל. "יום אחד היא הודיעה לי שקנתה מגרש במעלות והציעה לי לבוא לשם איתה", הוא מעיד. אגב, הם ביחד עד היום, למעלה מ־30 שנה. לפניו היא הייתה נשואה ליגאל, אחיו של שמוליק קראוס.

"אחרי תקופת זמן ברמת אביב ג', נמשכתי לשקט של מעלות", מוסיף קויה. "המרחק לא מהווה לגבי מגבלה. כשקוראים לי, אני בא, כפי שהייתי מתייצב לצילומי 'מריו', סדרת הילדים, שבאה דור לאחר הופעותי בטלוויזיה כמספר בתשדירי השירות לזהירות בדרכים של 'בולבול הקבולבול'. אין לי שום כוונה לחזור לתל אביב. אולי בגיל 80. במעלות מצאתי את השלווה שלי. עושה הליכות בנוף לצד תרגילי מדיטציה ופלדנקרייז - ומגדל בגינה עצי פרי וירקות. בנוסף אני סבא מדליק שאין כמוהו בעולם לארבעת נכדי מהבן שלי, גיורא".

עכשיו הוא, כאמור, אברם ב"תולעים", תפקיד שכבר הביא לו את פרס "קיפוד הזהב". "זה לא רק התפקיד המרגש", הוא מעיר, "זה גם המעורבות בהפקה, מה שנותן לי הרגשה של התחלה חדשה".