לפני שבוע נסעתי שוב ברכבת העמק, אחרי 70 שנה.

כל ילדותי נעה לצד רכבת העמק, כמה קרונות ישנים של נוסעים, בהמות ומטען, המקרטעים על המסילה הצרה, מחיפה ועד צמח. אני בן כפר יהושע, המושב שבו נשמרה ושוחזרה התחנה היפה, ששבעת בתיה נבנו מאבן ירושלמית בסגנון הטמפלרים הגרמניים כבר ב–1904, כשאבי היה ילד בן 3 בכפר בבלארוס. 22 שנה לאחר מכן היה אבא בין חמשת הראשונים שעלו על גבעת תל שמאם שליד התחנה להקים את המושב הפורח שניצב שם כבר 90 שנה. קודם לכן היו באזור עמק יזרעאל המערבי הרבה ביצות, בעיקר במרחב שבין תל שמאם ונהלל, שכבר עמד על גבעתו שלו. אמא ואבא היו בין מייבשי הביצות האלה ואף נעקצו על ידי יתושי האנופלס וחלו במלריה, קדחת הביצות, עם חום גבוה ("קדחו", אמרו אז) וקיבלו כינין. אחרי שנים החלה אמי לסבול מקשיי שמיעה, ורופא הכפר, ד"ר קורנבליט, בדק אותה ואמר לה, "רבקה, זה בגלל הכינין שלקחת אז".

את תל שמאם (שלידו עמד תל של כפר עברי עתיק בשם "דבשת", כנזכר בתנ"ך בפרק חלוקת הארץ לשבטים השונים) רכש "גואל אדמות העמק" יהושע חנקין מבעלי רוב הקרקעות בעמק המערבי, לבנוני ממוצא יווני בשם סוּרסוּק. היו בשטח כמה כפרים זעירים שבהם גרו עשרות אריסים ערבים, עניים וחולי מלריה, שעיבדו מעט מהקרקעות. אינני יודע מה עלה בגורלם, אבל אני יודע שלא גורשו ולא הופעל נגדם כוח. כנראה שהשתלבו בכפרים ערבים ובדווים גדולים יותר בגליל התחתון.

בשכונת תחנת הרכבת, עם מגדל המים שצינורו העבה שירת את הקטרים שעצרו שם, גרו עם משפחותיהם מנהל הרכבת, הבּוֹמְבָּאגִ'י, האחראי למכל המים, הממונה על חיבור והפרדת המסילה (בעזרת מנוף ידני שהצריך הרבה כוח) ופועלי הרכבת ומשפחותיהם. בין השכונה לבתים הדרומיים של הכפר הפריד מחנה–צבא גדול, שבו התחלפו מדי פעם, בדרך למלחמה וממנה ואחר בדרך לאזורי הכיבוש או הביתה. גדודים של הצבא הבריטי, חיילי הצבא האוסטרלי–ניו זילנדי (אנזא"ק) על כובעי העור שלהם בעלי התיתורות הרחבות, שהיו החיילים הכי נחמדים, קנו לילדי הכפר ממתקים בנאפ"י, השקם שלהם, והתארחו בבתי הכפר, אולי כאחוות איכרים; גדודים סיקיים מהודו, בעלי שיער וזקנים ארוכים שתער לא עלה עליהם וטורבן מגולגל בקפידה רבה, עם מחלפות השיער, לראשיהם, וחיילי הלגיון העבר–ירדני, עם כאפיות מנומרות, שהיו פחות ידידותיים לסביבה.

כשהייתי פעוט הביא לי אבא מתנה ממנהל תחנת הרכבת: גורת כלבים קטנה, כולה כתמים של חום ולבן. קראנו לה "נוֹטְרָה", ככבוד לנוטרים, התחליף הלגיטימי דאז לשומרי העם בארץ ישראל. היחסים בין כשני תריסרי תושבי השכונה וחברי המושב היו תקינים. הרכבת הייתה עוצרת בתחנה, אחרי עמודי עשן סמיך וצפירות ארוכות, שנשמעו בכל הכפרים הסמוכים, בשדות ובמטעים, מורידה סחורות, שקי אשלגן ודשנים כימיים, חביות סולר ונפט, ומעלה תוצרת - כדי חלב, תבניות ביצים, כלובי עופות, שקי תפוחי אדמה וארגזי תפוחים.

כילד נסעתי עם הורי כמה וכמה פעמים ברכבת - לניתוח שקדים בבית החולים בעפולה, למכרי המשפחה בחיפה, בעתלית, בכפר יחזקאל ובכפר יוסף. כשבגרתי, והרכבת כבר לא נעה לאטה במסילתה החוצה את העמק, הפכתי אותה למרכז סיפור בהמשכים, "בעקבות מבעיר השדות", שפרסמתי בעיתון "דבר לילדים" (ושאויר בידי נחום גוטמן הנפלא), ובו עוקבים ארבעה ילדים מהמושב, ברכבת העמק העמוסה והנוסעת לכיוון צמח, אחרי ערבי שהצית את שדות הכפר כאקט אנטי–ציוני, בימים שלפני הכרזת חלוקת הארץ באו"ם ותחילת מלחמת העצמאות. הסיפור גם הופיע בספר ילדים באותו שם. אחרי שנים התרחש פרק שלם ברכבת העמק גם ברומן "פרוטוקול" (1983) שכתבתי על ארץ–ישראל של 1926, על מאבקים אידיאולוגיים ופיזיים בין חלוצים ציונים ומתנגדים קומוניסטים. ושם, נוסע גיבור הספר ברכבת העמק לחיפה, עם ה"אלבינו", צעיר לבקן מסתורי, שמשלב באישיותו אִיוּם וחנופה.

הנה, אם יורשה לי לצטט מעצמי, קטע "רכבתי" מהפרק החמישי בספר: "בתה בזרועותי, עטופה בסודר–צמר אפור, גדול, של אישה, וכפות רגליה בגרב גדול מצמר, ואני ברכבת העמק הצרה, עושה דרכי לחיפה וערב בחוץ והארץ הנעה לאחור, משני צדי המסילה, שוממה ואפלה מאוד... ברכבת, נחש אטי וזקן, אין נוסעים רבים, והמעטים, עֲרָבים כולם, מנמנמים בספסלי העץ עם סליהם, שקיהם ושאר צרורותיהם. באשנבים המנופצים ניתזות טיפות גשם.

"עוצרת הרכבת בתחנה אפלולית. לאורה של מנורת הלוּקְס המהבהבת בגשם מעלים שלושה גברים כדי חלב לקרון שבו אני יושב. אחד מהם, במגפיו ובמעילו הרטובים, נכנס, מציב פנס לוקס אחר על הספסל, מושיט זרועותיו מהחלון, מקבל מחבריו שבחוץ ארגז צנון ומציבו בצד, ועוד אחד, ושלישי, האחד על השני - ואחר קורא בקול לחבריו: "דָוַואי! בערב אני חוזר" ומניף ידו לשלום. שוב זזה הרכבת ובהינתקה מהרציף ומהאורות טלטלה את כל נוסעיה, לפני שתעמיק לחתור לתוך האופל הגובר".

זמן קצר אחרי תחילת מלחמת העצמאות אמרו במחלבה, שהערבים משכונת הרכבת ברחו מבתיהם. חברי עלי (אליעזר) ואני, שנינו בכיתה ב', עלינו על אופנינו ודהרנו אל השכונה שבדרום הכפר. היא הייתה נטושה ולא היה שם איש, אבל בבתים נערמו הררי בגדים, שיירי מאכלים וקומקומים חמים, בלגן של הנמלטים בהתראה קצרה. הבורחים, שעלו לרכבת האחרונה, לא חזרו והפכו כנראה לפליטים בסוריה או בירדן. בדרך חזרה, מדוושים ומעכלים את החוויה המוזרה - למה הם ברחו עם הרכבת? - סיפר לי עלי, התמיר והנאה בילדי הכיתה, בסודי סודות, שהוא אוהב את רוחלה היפה מכיתתנו ושגם היא אוהבת אותו. זו הייתה זוגיות שלא הוכרה בקהילתנו: כמעט מגיל אפס. השניים היו לחברים, ואחרי ששירתו שניהם בצבא נישאו והפריחו את משק הוריו של עלי. לפני כשנתיים הלך עלי לעולמו. אהבה בת כ–65 שנים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה חונכים את רכבת העמק. צילום: פייסבוקראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה חונכים את רכבת העמק. צילום: פייסבוק

אחרי הקמת המדינה דממה רכבת העמק, פסי הברזל שלה החלידו, ובין אדני העץ של המסילה צמחו קוצים. משני עבריה של המסילה השתרעו שדות הכפר, תירס, בַּקְיָה ארגמנית, סוֹרגוּם (דוּרָה), שעורה, שיבולת שועל, עד לקישון. מגגו של בית העם, צופים לדרום, ראינו מעבר למסילה ומעבר לסבך נחל הקישון, איך כנופיותיו של פאוזי אל־קאוקג'י, "צבא ההצלה הערבי", שהגיעו מסוריה עם כלי רכב וכלי נשק, תוקפות ומפגיזות את קיבוץ משמר העמק, על צלע הרי אפרים, כמו בסרט על מסך סינמסקופי (שהומצא כמה שנים לאחר מכן). אנשי הקיבוץ, עם כוחות ההגנה והפלמ"ח, הכו בהן, הניסו אותן מהמקום ובעקבותיהן נסו גם כל תושבי הכפרים הערביים שבסביבה. באחד הכפרים הנטושים, שבו עומד המושב מִדְרַך עוז, הסתובבו עשרות חמורים רעבים. אנשי הכפר לקחו אותם, ומאז כל משק התגאה בכרכרה רתומה לחמור, להובלת חלב למחלבה.

רכבת העמק, מחיפה לצמח, היא שלוחה של המסילה החיג'אזית ממדינה שבסעודיה לדמשק בסוריה (זו שלורנס איש ערב והבדואים שלו פוצצו במציאות ובסרט) ונבנתה כיוזמה של הסולטן הטורקי עבדול חמיד בעזרת בת בריתו, גרמניה הקיסרית של ראשית המאה ה–20. המסילה הארצישראלית (59 ק"מ) הייתה בדגם הצר והמיושן (הרוחב בין הפסים - 1.05 מ'), והרכבת, רכבת קיטור, מותנעת בעזרת פחם מיובא, החלה לפעול ב–1905. את התוואי שבו תעבור, לאורכו של עמק יזרעאל, הציע הלורד והסופר הבריטי לורנס אוליפנט, שחי בחיפה, חלק את חייו עם היישוב היהודי וחלם על הקמת אוטונומיה יהודית בהרי הגלעד.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא הייתה מעורבת בבנייתה כל יוזמה של היישוב היהודי בארץ ישראל, אז חלק מהממלכה העותמאנית הטורקית. הרכבות שנעו בה הגיעו לצמח ושם התחברו למסילה החיג'אזית ונשאו מטענים לדרעא ולדמשק או למדינה ולרבת עמון, בעיקר בימי מלחמות העולם הראשונה והשנייה. גם נוסעים, בהם פועלים רבים, ומטענים - חומרי בנייה, תוצרת חקלאית, צינורות לקו הנפט מעיראק - מחיפה ומיישובי העמק התניידו בה, בשתיים עד שש רכבות ביום, עם הקוֹנדוּקטוֹר, בקר הכרטיסים, במדיו, ובמהירות ממוצעת מצחיקה של כ–40 קמ"ש ועצירה ממושכת בכל תחנה. מכאן הבדיחה על כמה פלמ"חניקים בארץ ישראל המנדטורית, שאיחרו ליחידתם בעמק בית שאן. אחד מהם קפץ מהקרון של הרכבת בעת נסיעתה, רץ והשיג והגיע לקטר וצעק בתוך ריצתו לנהג, "תגיד, אתה לא יכול למהר יותר?", והנהג השיב, "כן, הייתי יורד ומצטרף אליך בריצה, אבל אני צריך להשגיח על הקטר".

הרכבת נפגעה כמה וכמה פעמים במהלך המלחמות, ב"ליל הגשרים" שלפני מלחמת העצמאות ובמלחמה עצמה הפסיקה את פעילותה. היו ניסיונות לחדש אותה לאחר קום המדינה, אך ב–1951 דממה והתאַיְינה, עד ל–2016. קטריה וקרונותיה עברו למוזיאון הרכבת בחיפה, ובכפר יהושע שמר החקלאי רפי יריב בקנאות על התחנה היפה ועל צמדי גלגלים מברזל, מחמדנותם של עבריינים סוחרי מתכות.

כשהודיע שר התחבורה לפני כמה שנים על כוונתו לחדש את רכבת העמק על מסילה רחבה, הייתי (למרות הנוסטלגיה) מאלה ששאלו, בשביל מה זה טוב? להוציא מיליארדים על תשתית, מסילה, גשרים ומחלפים, תחנות ורכבות וקטרים? אבל השר כץ, בולדוזר כדרכו (ואולי מתאימה כאן יותר ההשוואה לקטר דיזל כבד) המשיך במעשיו. מדי פעם כשהיינו מגיעים לבקר בכפר הילדות, היינו רואים בנייה בעיצומה: סוללות גבוהות, תחנה חדשה, כבישי גישה. התחנה הישנה, אתר מורשת, משמשת כמוזיאון מקומי - והרכבת נחנכה באוקטובר השנה (כנראה לפני שראש הממשלה אוהב הקרדיטים ימהר כדרכו לחטוף מכץ אהובו את הצל"ש שלו).

הרכבת החדשה, כנראה, מתעתדת לשאת מטענים גם מהמדינה הפלסטינית ומירדן לנמל חיפה ולהעביר סחורות וציוד כבד מהנמל לשתי שכנותינו. בינתיים, לאחר נסיעת הבכורה של השר וסרסרו, הוזמנו כל ותיקי עמק יזרעאל, אלה שזכו לנסוע ברכבת העמק של פעם, רובם בעשורים השמיני והתשיעי לחייהם, לנסיעה מיוחדת.

ותיקי עמק יזרעאל ברכבת העמק החדשהותיקי עמק יזרעאל ברכבת העמק החדשה

גם אנחנו, כשאר סקרנים עשינו זאת, לפני שבוע, כאמור, בימי חול. הרכבות היום יוצאות בדיוק או כמעט בדיוק בזמן. רכבת העמק מחיפה לבית שאן נסעה במהירות, במשך כ־50 דקות. רכבת הבוקר שלנו עצרה בתחנות כפר יהושע ועפולה. הגענו לבית שאן, המתנו חצי שעה, וחזרנו לחיפה. האכזבה הייתה גדולה לשני ילדי עמק יזרעאל המערבי. הקרונות קצת מוזנחים, החלונות, שמהם אמורים הנוסעים לחזות בנופים, מאובקים כולם ומטשטשי ראוּת. גם אין הרבה מה לראות, חוץ מתחנות הרכבת החדשות לאורך המסע, תחנות של אבן, מתכת וזכוכית, עם מעליות ודרגנועים, הנטועות הרחק ממקומות היישוב שאותם נועדו לשרת.

המסילה החדשה חורגת מתוואי המסלול הישן, ולכן לא תוכלו לראות בדרך פניני יופי כתחנת הרכבת של כפר ילדותי. היא גם נמנעת ממסלול מקביל לנחל הקישון, נחל ילדותי עטור חומות הסבך הקוצני, שבשיקומו ובהפיכתו לאתר תיור הושקעו הרבה עבודה, רצון טוב וכסף. הנסיעה המשמימה בנופי סתיו שדופים הופרעה בתחנת עפולה, שם פרצו אליה בשאון עליז כמאה ויותר תלמידי תיכון צוהלים ושמחים מאום אל־פחם, עם מוריהם, במסע לעתיקות בית שאן ולגלבוע.

אה, אני כנראה מחפש ברכבת העמק החדשה את הלא אפשרי; את מה שמצאתי בה ובמסילתה, במהדורתה הישנה, כילד כפרי, לפני כ־70 שנה: קצת נוסטלגיה, קצת עוררות של יופי ישן, קצת הקשרים היסטוריים, קצת מתאבני זיכרון וסאון הצ'יק–צ'יק–צ'אק. אני לא מביא בחשבון תועלתנות, כלומר, שהיא מקצרת את זמן הנסיעה ברכב לעפולה ולבית שאן בכשני שלישים, בלי פקקים בכבישי העמק הצרים, ואת הפוטנציאל הכלכלי שאולי יתגשם בה.

אז תפסיק להתגעגע ותתבגר כבר, אחי. לפני שתגיע הרכבת לתחנתה האחרונה.