פרולוג

ושומעים שיר עלוב ובכל זאת מוכר

מי זה שר, זה אני או הוא?

עקרונות. זיכרונות אינם העיקר.

מה שנשאר סך הכל -

זה לא כלום.

אל תכבי את הרדיו הישן.

אל תרדמי לפני שאישן.

אל תכבי את האור

לפני שנקשיב לו עוד.

עובר עוד שיר ברדיו הישן.

אני משאיר אותך ועף לשם.

רק תקווי שעוד אחזור. שעוד אחזור...

(ש. ארצי)

שבת בצהריים. המסך עולה ואחר כך התוכנית "כבקשתך" ו"בימות ובדים". ואני רואה את הקולות. שומע את מסקין בתפקיד אותלו ומדמיין לי אותו שחור, גבוה ושרירי. שומע את יפה ירקוני שרה על דובון יומבו ורואה בדמיוני נערה חייכנית עם זוג צמות. אחר כך "פרקי חזנות", הטריטוריה של אבא שלי. הוא מסובב את הכפתור ומגביר את הקולות. כעבור שנים הסתבר לי שהוא עשה את זה בשביל השכן הדתי שגר בבית ממול ושלא פתח רדיו בשבת, אבל נורא רצה לשמוע את משה קוסוביצקי ואת שמואל מלבסקי ואת לייב גלאנץ.




תמונה ראשונה

"קול ישראל מירושלים", הכריז הקריין עם השחר העולה וכבר הצטרפנו, בהאזנה בלבד כמובן, להתעמלות הבוקר של מיכאל בן חנן "ומשוך ומשוך. כווץ, הרפה. ודילוגים קלים במקום. ורוץ, רוץ, רוץ".

בצהריים, כשחזרנו מבית הספר, אחרי החדשות מפי משה חובב או ראומה אלדר, הגיע הזמן שלנו. פינת הילד, התוכנית "לאם ולילד".

הקשיבו, הקשיבו

קרבו עכשיו לרדיו

לך בספר ולך בעיר

נספר סיפור, נשיר

היאספו, בואו כולכם

הפינה היא שלכם.

"שלום, ילדים. זו אסתר הדוברת אליכם", בקע מהמקלט קולה המלטף של אסתר סופר. איתה פסענו בשביל קליפות התפוזים של נחום גוטמן ויצאנו לטייל בארצות רחוקות ושרנו על החתול השובב שליקק תמיד חלב. זה שפעם אל הכד נפל, ראשו בפנים זנבו אל־על ומאז קראו לו החלבן, כי הוא נשאר תמיד לבן.

באחת־עשרה בלילה, כשהקריין הכריז "וכאן מסתיימים שידורינו לערב זה", מיהרנו לסגור כי הרגשנו שזה קצת מגוחך לעמוד דום לבדנו בבית לצלילי "התקווה".





תמונה שנייה

והייתה התוכנית "שלושה בסירה אחת". מה פתאום תוכנית, איפה תוכנית? אירוע! פעם בחודש, בשבת בצהריים, היו מתכנסים כולם סביב הרדיו, ולצליליו של שיר הפתיחה "שלושה שה שה בסירה רה רה שלושה בסירה אחת" הושלך הס בבית ובבניין וברחוב ובשכונה. הרבה הרבה לפני הטלוויזיה ומכבי תל אביב והאירוויזיון ו"האח הגדול", הייתה כל המדינה מכורה לקולו של המנחה יצחק שמעוני ולבדיחות של המצחיקנים כשבראשם דן בן אמוץ הבלתי מעורער.

"מהו שיא הכיף?", שואל יצחק שמעוני.

"בחורה בעלת היקף", עונה גבריאל צפרוני.

"מי מיילל יותר מחתול שפגש חתולה בלילה?",

"חתול שלא פגש חתולה בלילה", עונה שלום רוזנפלד.

"החתולה", עונה שאול ביבר.

ואז שולף דן בן אמוץ אוצר קללות חדשות שמפילות את הקהל באולם ואת המשתתפים ואת המאזינים בבתים.

לנהג - שתירדם בקסטל ותתעורר בהדסה.

לסופר – ששמך ילך לפניך על קביים.

לרופא שיניים – יימח שינך.

לעיתונאי – שהצנזור יחתוך את פתיל חייך.

לחקלאי – אינטליגנט רקוב. שהבן שלך ינגן על כינור.

למורה – שתשכח את כל השירים של ביאליק בעל פה כשתפגוש אותו.

לרוקח – שתזדקק לחצי ממה שאתה מוכר לאחרים.

באחת התוכניות, כשדן בן אמוץ הספיד את עצמו, נפרצו כל הגבולות. רעמי הצחוק נשמעו מכל הבתים. המנחה, שבדרך כלל שמר על איפוק, פרץ בצחוק שלא ניתן היה לעצור אותו, ודקות ארוכות שמענו רק יללות וצחוקים.

אוך יא דן, יא דן. רק אתמול שתינו יחד. רק אתמול היית ברמן והיום אתה בר מינן. מה נעשה עכשיו? מי יאכל איתנו ולא ישלם? מי יספר לנו עליך טובות? מי יזכור אותך, מי? לא נשכח מה השארת לנו. השארת אישה ושלושה ילדים. את מי היא תפרנס עכשיו המסכנה? השארת חובות. נכון, לא הרבה אבל גדולים. למה הלכת ולא לקחת איתך כמה מהחברים שלך? ינעל רבאק, תמיד חשבת רק על עצמך.

בסיומה של כל תוכנית היה מבוצע גם שיר חדש, שנושאו הוצג למחברים בתחילת התוכנית והם היו אמורים לכתוב אותו עלק תוך כדי התוכנית. לתוכנית החגיגית של פסח כתב דן אלמגור "חד גדיא" חדש. חדש? גם היום הוא נשמע כמו חדש, מה שאומר שבעצם אין חדש.

גדי קטן לבן וצח הוא

לתומו רעה באחו

גדי קטן הומה מה, מה, מה.

בא הכלב טרוט עיניים

ונעץ בגדי שיניים

ונבח נלהב הב, הב, הב.

ונבח הוא ונשך הוא

את הגדי הקט באחו

שקולו הומה מה, מה, מה.

אז הגדי הרים הטלף

והשיב מנה לכלב

וקרא הומה מה, מה, מה.

והכלב טרוט עיניים

אז נותר ללא שיניים

ויילל נכאב הב, הב, הב.

ויילל הוא וצרח הוא:

לא אוסיף לנשוך באחו.

גדי קטן הומה מה, מה, מה.

חד גדיא חצוף ועיקש

רק לרעות בשקט ביקש.




תמונה שלישית

על סף השחרור מהצבא הפך קול ישראל מירושלים למקום העבודה שלי. תוך זמן קצר היו רבים מכוכבי ילדותי ונעורי לקולגות שלי. האליל שלי, יצחק שמעוני, היה הבוס הגדול שלי, ואפילו קראתי לו צחי כמו כולם. מצחי למדתי לערוך תוכנית מוזיקה שתהיה מגוונת ומאוזנת ומאורגנת. למשל, שלא משמיעים את ז'ק ברל בסוף התוכנית, מחשש שהקריין ייאלץ לחתוך אותו באמצע השיר לפני החדשות. אצל צחי היה כלל ברזל, בכל בלוק מוזיקלי יש להקפיד שאחרי שני שירים לועזיים ישובץ שיר עברי. כשקמה הטלוויזיה הישראלית, צחי עזב את הרדיו לטובת "התחלתי ולכן אסיים". אני הלכתי לגלי צה"ל.




אפילוג

עכשיו כשצירוף המילים "רשות השידור" הופך לחדשות עצמן, אולי כדאי להזכיר למי שצריך להזכיר שכדאי ורצוי גם להקדיש מחשבה לצרכני הרדיו, שזה אנחנו המאזינים. מישהו שאל אותנו בכלל אם אנחנו רוצים רדיו אחר? ברור שלא. כי למי בעצם אכפת מאיתנו?

אני והדור שלי, אלה שנקראים "60 פלוס", שהרדיו היה ועודנו עבורנו עולם ומלואו. אנחנו, שהמשפט "והרי החדשות ועיקרן תחילה" עושה לנו את זה. אנחנו, שבעי תהפוכות ושינויים. חיסלתם לנו את הקיבוצים ואת השדות ואת תנועות הנוער ואת הים. תשאירו לנו משהו שאפשר להתרפק עליו. שיזכיר לנו שגם אנחנו היינו פה. תשאירו לנו לפחות את הרדיו ההוא שגדלנו עליו. אל תכבו את הרדיו הישן.

עוד יבואו ימים, עוד יבואו ימים,

ואתה, מיקרופון, שבע דרשות ונאומים,

תתנודד בתקופת שלהי קיץ, בחורש,

בין עצים עבותים,

דמומי גזע ושורש.

ודרורים פרועות ראש,

דרורי־אל נרגשות,

תשדרנה בך את תמצית החדשות,

ולקולן הצלול והזך כתמיד

הוי יורגש אז כי זו באמת התמצית...

...וישיש מיוגע (על מטהו נשען)

יטה אוזן לזה התסכית הנושן

וילחש לנפשו בשפתיים חיוורות:

כן, זמנים אחרים,

חדשות אחרות...

והצנזור (גם הוא כבר זקן כמובן)

ינמנם בחלון על זקנו הלבן,

והרוח תשיר על אוזניו עורה - עורה,

ותלחש לחישות שאינן לצנזורה...

זה יהיה, זה חרות עלי לוח ימים...

ארץ כנען תאור ותחדש עלומים

ותוכנית חדשה תשודר לה לכנען

ואשרי שיזכה ואוזניו עוד תשמען.

(נתן אלתרמן)