זהו צילום שנצרב בו רגע של היסטוריה. 4 ביולי 1976. בית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. לווייתו של יוני נתניהו, שנפל באנטבה. שלושה ראשי ממשלה בפריים אחד. במרכז הצילום, גבוה מכולם, ניצב בנימין נתניהו, האח השכול, שולח מבט נוגה אל הקבר. משמאלו נמצא ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, מרכיב משקפי שמש. מימינו - אביו, ההיסטוריון פרופ’ בנציון נתניהו. ביניהם, מציץ מאחור, שר הביטחון דאז שמעון פרס.

“אומנם הצילום מנציח מפגש של שלושה ראשי ממשלה, אבל אפשר לראות אותו גם אחרת”, מעיר חנניה הרמן, צלם העיתונות שאחראי לצילום המכונן. “כאן רואים את ביבי של פעם, קרוע בין עולמות. מצד אחד - זה של אביו, שדגל בדרך מצדה. מצד שני - זה של פרס וחזון השלום שלו. ביניהם ביבי, האיש שלא מסוגל להכריע בין העולמות. הוא לא בגין. משפיעים עליו כל הזמן”.

אתה זוכר את הרגע ההוא?

“משתדל שלא. כמו שאם מנתח יזכור את כל הניתוחים שניתח, הוא לא יוכל להמשיך לעבוד, כך אני מנסה לא לשאת איתי את המשא הרגשי של כל צילום”.

היכן נמצא כיום חנניה הרמן, מי שלכד במצלמת הניקון שלו לא מעט צילומים שנצרבו בזיכרון? בגיל 65 צילום העיתונות, שלו נתן בעבר את הנשמה גם כצלם “מעריב” במשך שנים, זה מכבר מאחוריו. כיום הוא עוסק בצילום אמנותי. הוא גר במושב נטף, בהרי יהודה, שהוא היה ממקימיו. חבר בגלריה קהילתית בדרום תל אביב. מרבה להציג בתערוכות, בדרך כלל עם רעייתו, תחיה, בתור אוצרת. ב־25 ביוני יציג תערוכת יחיד במרכז היהודי בקרקוב שבפולין.

תצלומים שנצרבו בזיכרון. תמונתו של יוסי בנאיתצלומים שנצרבו בזיכרון. תמונתו של יוסי בנאי

לא רק קטסטרופות

הרמן, המכונה נינו, לא נולד עם מצלמה ביד. למעשה, היא מסמלת את הניצחון האישי שלו. כשבגיל 17 שמע שלא יגייסו אותו לצה”ל בגין מגבלת הפוליו, שמתבטאת בצליעה ומלווה אותו מגיל שנתיים, רכש מצלמה ויצא אל החיים.

“הייתי נוסע באוטובוסים לכל מיני מקומות בארץ, מצלם נושאים לא חדשותיים, כמו דייגים בכנרת, ומוכר במערכות העיתונים”, נזכר בראשית דרכו מי שהיה לצלם לשכת העיתונות הממשלתית בכהונתם של ראשי הממשלה רבין, בגין ושמיר.

בין צילומיו המפורסמים של הרמן: בגין ברגע אינטימי עם ג’יהאן סאדאת, כשבא לנחם אותה בעקבות רצח בעלה, נשיא מצרים; משה דיין, נעמי שמר וספר שיריה ושמעון פרס שוחה בכנרת, וסביבו במים שובל דמוי לב. “פרס ידע לשתף פעולה עם הצלמים”, הוא מציין. “גם בגין, שבצילומים, כמו בחיים, היה קצת שחקן”.

תפס רגעים אינטימייםתפס רגעים אינטימיים

מאז שנת 2000, לאחר שהיה עורך הצילומים ב”מעריב”, אסון אישי הרחיק את הרמן מהצילום למשך כמעט עשור. זה היה כשבנו יאיר, צלם צבאי, נספה בתאונת דרכים בדרך הביתה. הרמן התכנס פנימה, השתתף בחוגי תודעה. “זאת הייתה התבודדות עמוקה, שהביאה לי התבוננות אחרת בחיים”, הוא מציין.

נכותו של הרמן מביאה אותו לצילומים ייחודיים. אחד מהם הוא מהשריפה הגדולה, שהשתוללה לפני חצי שנה בהרי ירושלים. צלמים באו לנטף וטיפסו על גגו של בית כדי לצלם את המראת הסופרטנקר, מטוס הכיבוי הענק. הרמן, שלא היה מסוגל להצטרף אליהם, צילם מלמטה את הצלמים בפעולה על רקע המטוס, במה שהפך לצילום מדהים. “צילומים כאלה הם הפיצוי על המגבלה שלי”, הוא אומר.

והמסקנה?

“המוטו שלי בחיים הוא שאני לא באמת מוגבל. זה בראש של הבן אדם, לא בגוף”.

הרמן מתקומם נגד תערוכת “עדות מקומית”, שנחשבת לאולימפיאדת הצלמים. “זאת תערוכה מדהימה, אבל בלתי נסבלת למראה”, קובע הרמן. “לוקחים את הקטסטרופות מכל השנה ומציגים אותן כאילו הן חזות הכל. מרוב חיפוש אחר דרמות, מפסידים את הריגושים האמיתיים בחיים”.