כאשר הייתי עורך צעיר ולא ממש אחראי למעשי, כתבתי לילה אחד - בהתקף מגונה של חשיפה עצמית שאינני מתחרט עליו גם עכשיו - משפט שרדף אותי שנים ככריש מורעב: "עשר שנים אני שוכב עם אותה אישה", כתבתי בפרץ של ספורטיביות ובלי להתייעץ עם אשתי. כמי שרוצה לצאת נקי עם סביבתו ולהראות את חוסנו הנפשי, הרגשי והפיזי בימים שבהם שחו לי חברי המבוגרים ממני כיצד הם "תקעו להיא" (אני מצטט), "קפצו על הזאתי" ו"נתנו" לאחרת. הייתי די נבוך בטקס "כיבוי הנרות בנודות" ההורמונלי שגברים במצב נפשי מסוים עורכים בחברותא.

החשיפה ההיא הייתה זובור עבורי. מול הסיפורים ההם לקחתי את הצד של האישה כאילו באתי בדברים עם נשיות חבויה. למה לכם, אמרתי להם כמי ששדיים צעירים לא עושים לו דבר וקורא בפלייבוי את ראיון החודש, למה לכם להמר על מה שיש לכם בבית בשביל משהו כה חסר חשיבות מהצד? הם צחקו במרירות.

הילד, מרפקו איש את אחיו, נראה אותו עוד עשר שנים. ובכן, השנים חלפו והם לא ראו אותי. האם אירועי החודשים האחרונים גורמים לי לבדוק מחדש את עמדתי ההיסטורית? לא. לפחות אחד מהם נתן לי תשובה חצי סבירה: אנחנו מזיינים מהצד כדי להישאר בבית. בהתחלה זה נראה בעיני כמשפט מרכזי, בהמשך פחות.

בגלל הלחץ החברתי המסיבי למעוד ולהניח לקוראים, באשר הם אויבים, לתפוס אותי בקלקלתי, כתבתי את המשפט ההוא. הייתי משוכנע שלעולם לא יהיה עלי להחליט, וגם אם יהיה לא אהסס ואעשה את הדבר הנכון, אבל רציתי לראות את זה בדפוס. ברגע שזה מודפס - זה קדוש. זה היה קדוש גם קודם לכן, אבל יש בי משהו מטומטם המחבר אותי בעבותות של אהבה אל המילה הכתובה. אני מאמין למה שאני כותב גם אם מה שכתבתי לא היה האמת כולה. לכן אינני מתכוון לשרת את היצרים הקמאיים של אף אחד ולא אחשב את מניין השנים. יש דברים שמרגישים גם בלי לומר אותם בקול.

השאלה תמיד הייתה לא מה עשיתי איתה, אלא מה היא עשתה איתי. מבחינתי זה היה פשוט: אהבתי אותה יותר מאשר אהבתי את עצמי, שזה לא דבר של מה בכך. אני לא מטורף על החיים, כך שזאת אינה אמירה מוצלחת. כל מה שידעתי עליה או חשדתי הוכח כנכון - עד שלא. היא הייתה רעיה נהדרת ואם נפלאה, ואף על פי שדברים משתבשים מעט כאשר הורים מציבים ביניהם שלושה ילדים תובעניים - זה קרה גם לנו - לא דפדפתי בקטלוגים של השנה החדשה בחיפוש אחר מודל מעודכן. אני מודע לתהודה הלא פמיניסטית של האמירה הזאת, אבל בתוך עמי אני חי (בערך), וחשוב לי בהזדמנות חגיגית זו להבהיר שאף שאיני מוריד את הזבל, אני מבשל, עושה קניות ומטלות ביתיות אחרות שהטילו על אבי אימה גדולה.

אבי ביקר אותנו פעם לפני שהתחתנו וגרנו רחוק מהבית. הכל היה טוב ויפה עד שקמתי בסוף הארוחה להוריד מהשולחן ושטפתי כמה צלחות. אבי היה איש מנומס ואלגנטי ולא עשה מזה עניין, אבל כשהיינו לבד הוא שאל אותי ממתי אני שוטף כלים בטון שנשמע כמו מתי התחלתי לעשן סמים, וראיתי שבעיני רוחו ריצד תסריט על ישראלי שהתחתן עם אמריקאית ששברה את רוחו, עקרה ממנו ערכים של ליווי שיירות לירושלים וליהקה אותו לסרט של דוריס דיי ורוק הדסון ולא חשוב מי.

אבי אהב את אשתי ולא חשד בה באג'נדה מקיאווליסטית. הוא ידע שאני בידיים טובות. פעם הוא התקשר לחדר האוכל בקיבוץ וביקש לדבר איתי. כשאמרו לו שאני שוכב במיטה עם גב תפוס, הוא קפץ למכונית ובא לראות מה לא בסדר. הכל היה בסדר גמור, וכאשר הוא דפק בדלת של החדר שלנו הכל היה אפילו נפלא במיוחד. אינני יודע מה הוא ראה בדיוק, אבל זה לא משהו שמציק לי. מה שהוא ראה עזר לו לאשש את שחשב עלינו, גם אם ההורים טיפחו תקווה סמויה שבנם יתחתן עם הבת הג'דה של נחצ'ה אלון מההכשרה והפלי"ם.

מה שריתק אותי בעובדה שהייתי נשוי זמן כה רב היה המסתורין של החיבור הזה, כיצד ידענו ואיך החלטנו ומדוע שיערנו שזה יעלה יפה. ידעתי מה היה עלינו לעשות כדי להמשיך ולהחזיק את החבילה הסוערת יחד, אבל לא הצלחתי להרים את מכסה המנוע של המכונית כדי לראות מה גרם לה לנסוע קילומטרז' כה רב. אני יכול להעיד על עצמי - ואני יודע שלאשתי היו מחשבות אחרות - אבל לא היה רגע אחד בשנים שחלפו שבו רציתי להשתחרר מהמחויבות הכבדה.

ככל שחלף יותר זמן הבנתי אותה פחות, אבל בכל יום גיליתי דבר חדש. לא כולם טובים. ספק אם היה זוג נשוי שבילה זמן כה רב יחד כמונו. שנינו עובדים בבית ושונאים לצאת ממנו, וכל בוקר זרחה השמש על אנשים אחרים. מעולם לא למדתי לומר בוקר טוב, ונעמי חשבה שזה מקמצנות רגשית. אף פעם לא הייתה בינינו התאמה מלאה, אף פעם לא הגענו לאותה הרמוניה נדירה של פעימת לב אחידה, אבל המתח בקשר לעתיד אכל אותנו.

יחסית למי שהשתמשו בהרבה תחמושת חיה, נותרו לנו ימ"חים מלאים. על אף המתחים הקטנים, העקיצות הכואבות, חילוף החומרים השונה, אי־ההתאמה העונתית של צורכי גוף, ההתנכלויות הארסיות - עדיין גילינו תוואים לא מוכרים במפה הטופוגרפית המוזרה של חיינו יחד. בעיקר התרגלנו לשקט הנפשי, האמיתי והמדומה שהפקנו זה מזה. תפקידינו היו מוגדרים, כמו אהבותינו, שנאותינו וטינותינו הקטנות, אבל בחרנו להישאר במחזה הזה עד סופו כדי לראות מה יקרה במערכה האחרונה.

בחלומי אני מונח על אלונקה בדרכי האחרונה, מביט באשתי דרך הטלית והיא מתייפחת. איפה היית כשהייתי בחיים? עכשיו את בוכה? איפה היית כאשר לילות שלמים עמלתי כנפח, מנסה לגבות ממך אנחה קטנה, אהה אחד לרפואה, מונה בלב את ההרכב הפותח של שמשון תל אביב? תבכי, תאמיני לי, מגיע לי. עכשיו אני סוף־סוף מקבל קרדיט. אולי אפילו האשטאג. מה זה קרדיט? ביוגרפיה. מישהו יבוא אלייך ותיאלצי להחליט אם לתת לו את החומרים לספר שהזמינו ממנו. תראי איך יהיה לך רע בלעדי, תראי כמה אהיה חסר לך. ואז נכנס הקירח הגבוה, ההוא שהיה לפני, לפריים, ואני יודע שאני מת. החלום שלי היה שאשתי תכיר בסגולותי הטרומיות עוד בחיי. עמלתי על כך שנים רבות. לפעמים נדמה היה לי שהצלחתי.

לפני שהלכה לישון בסלון, אמרה לי: "ניסיתי לחשוב עלינו באופן אבסטרקטי, לבדוק את עצמי, וביררתי אם אני עדיין אוהבת אותך. בירור עמוק וכואב, והתשובה היא כן. אבל דע לך שאין לי כוח לזה יותר. רפא את עצמך". היה שלב כזה. ומה לקחתי מהרגע המאוד מכונן ההוא בין אישה ובעלה אם לא את "היש" הגדול, המתנחשל כמו גלגול תופים משובח, היא עדיין אוהבת אותי, איזה בן זונה מזליסט אני, אך מיד שקעתי במרה שחורה. הדבר האחרון בעולם שהייתי זקוק לו היה להיות בן ערובה של סיפור אהבה מתארך, והמתאגרפים עדיין לא עייפו והם מנתרים כזבוב ועוקצים כדבורה.

כאשר חשבתי מה עבר על מי שהייתה נשואה לי 40 שנה, התכסיתי זיעה קרה. רוב הזמן נטיתי למות. כאשר לא נטיתי למות, נטיתי לישון. כאשר הייתי ער, לא הרגשתי טוב. ובכל השנים הארוכות שבהן לא תאמינו כמה הייתי אדם לא קל ולא נוח לבריות, נעמי חייכה וצחקה. כמו שאמרה לי מישהי שפגשה בה רק לאחרונה: קשה לאמין איזו אישה צחקנית יש לך. צחקנית בפיה נשמע כדמות מלאכית מסיפור של עגנון.

לזכותי ייאמר שהשגחתי בה מיד. זה היה גרעין נח"ל קטן, לא הייתי צריך להיות גאון כדי להשגיח, אבל הרדאר שלי הבהב והסונר יילל. הבנות הביאו ארוחת חצות לעמדת השמירה בהיאחזות, ומכיוון שתמיד הייתה לי אמונה מאגית במילים כתובות, כתבתי לה פתק ונתתי לה אותו כאשר הביאה לי חביתה וסלט. לא מן הנמנע שהצעתי לה חברות או דבר מה מטומטם דומה, אבל זה היה הדבר החכם ביותר שעשיתי בחיי.

אף אחד מחברינו לא נתן לנו סיכוי, וההימורים היו על שבוע עד חודש. אבל אנחנו הלכנו נגד הזרם והדעה הקדומה. בדיעבד ואחרי 45 שנה התברר שהחברים צדקו, אבל אלה הימים שבהם אני תוהה אם תוחלת החיים של נישואים היא כל עוד אנו חיים, או שתוחלת חיים היא פראזה ללא כיסוי ומשהו שקורה בעיקר באי יווני מסוים שבו אוכלים יוגורט עזים.

ב–1977 התפטר יצחק רבין, מנחם בגין עלה לשלטון, מכבי תל אביב ניצחה את צסק"א מוסקבה, ואנחנו באנו להתחתן על הדשא של הורי ברמת חן. לא שהיה דחוף לנו להתחתן אחרי חמש שנים יחד, חלקן באמריקה. אבל לשנינו הייתה תודעה משפחתית חזקה. לא רק ההורים היו בחיים, גם סבתא וסבא שלי משני הצדדים. חשבנו שזו תהיה מחווה יפה כלפיהם ולא הקרבה גדולה מצדנו. למרות נטייתנו הפוליטית, לא הייתה לנו ההתנגדות העקרונית למסורת היהודית שאפיינה חלק מהשמאל.

עם כל הכבוד, לא רצינו ששולה אלוני תחתן אותנו. הוריה של נעמי הכינו כתובה כהלכתה; אביה עשה את הקליגרפיה ואמה את האיורים. ועליה חתמתי. מכולם, רק שטיגליץ אהב את הכתובה, מכיוון שהיא הייתה בעיניו המשך של כתובת אמסטרדם מ–1700, שהגדירה את אהבתו ליודאיקה.

הייתי שיכור כלוט מכיוון שחיבלתי - לא לבד - במפלס בקבוק הטקילה שהבאתי מקליפורניה. החופה הונצחה כחלק מסרט גמר שעליו עבדתי. רואים בו שמנדריק גדל מידות ומזיע בחולצה יוונית עם צווארון עגול וכלה יפה בשמלה לבנה עם פרחים. נישקתי את הכלה וחתמתי על הכתובה שהרב אורבך מרמת חן חתום עליה. מאז הואשם הרב במיני מעשים שאינם יפים לרב, ונעמי אמרה שהיא מקווה שהחוזה בינינו תקף.

רק לאחרונה הסרתי את הכתובה מהקיר בחדר השינה שעליו הייתה תלויה. לבדי במיטה, בחדר ובבית שגורלו אינו ברור, אינני בנוי לתרמיות רגשיות. האישה הלכה וזה בסדר מבחינתי שתיקח את הכתובה שהכינו הוריה. עשינו את הדבר הנכון פעמיים: התחתנו כמחווה להורים, ואנו מתגרשים שנים רבות אחרי מותם. מה שאינם יודעים לא יכול לפגוע בהם. הילדים זה סיפור אחר.

בחדר שלי התכווץ הגרעין ועישן מה שאבי חשש כל כך שידרדר אותי לסמים קשים. האמת שהייתי מעשן קל בלבד והחיבה לסוטול נטשה אותי מוקדם יחסית. על הדשא מקדימה ניגן גיל אלדמע באקורדיון. החברים של הורי שרו את השירים שהגדירו אותם והיה קומבאיה גדול.

בבלגן הכללי אף אחד לא נדרש לשאלה היכן יישן הזוג הצעיר בליל הכלולות שלו. אולי משום שאף אחד לא חושב מסודר בסוף יולי בישראל. אולי משום שהיה ברור שליל הכלולות אינו בתולי או שובר שוויון חלילה. נסענו לישון בדירת הוריו של הדי בכיכר השושנים ברמת חן. הדי שכח לספר לנו שלפני שהוריו נסעו לחו"ל הם חיטאו את הדירה נגד מקקים בפצצות עשן ולא אווררו אותה.

במקרר היו צנצנת מלפפונים חמוצים מעשה בית ובקבוק יין נתזים "הנשיא". במיטה הכפולה הצרה היה מזרן גומאוויר בסגנון הסגפני של אותם ימים, ובאוויר עמד ריח נורא שלא הוסיף לנו בריאות ואושר. נרדמנו מיד. לא חשבנו שהיה עלינו להעביר את ליל הכלולות כמו מייקל דאגלס ושרון סטון.

חודשיים לאחר מכן בא סאדאת לירושלים ובארץ הייתה תקווה גדולה. בדרך כלל אני מאוד לא אופטימי, אבל בכל מה שהיה קשור לטיב נישואינו ולחוסנם הייתי אופטימי ללא תקנה.