פרולוג
בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, היא מלחמת אוקטובר, היא מלחמת יום הדין, ירדנו מולי שפירא ואני מרמת הגולן לאולפן גלי צה"ל כדי להפוך את כל מה שהקלטנו בשטח למה שנקרא "תוכנית צבע".

בעוד אנחנו עסוקים במיון החומר העצום שהקלטנו, הופיע בפתח יאיר רוזנבלום. "אמרו לי שירדת מהגולן, אז באתי להשמיע לך משהו שעכשיו סיימנו להקליט", אמר.

לקחתי מידיו את סרט הטייפ שהביא. הטכנאי שם אותו על מכשיר אמפקס בגודל של ארון, חיבר את קצה הסרט לגלגל ריק ולחץ PLAY.

והשיר התחיל להתנגן.

במקום שאליו אני הולך,

היו רבים כבר לפני.

השאירו שביל, השאירו עץ,

השאירו אבן לרגלי.

ומה אני אשאיר אחרי,

האם אשאיר איזה דבר.

איני רואה את צעדי.

איני רואה את צעדי

ומי יראה אותם מחר?

המילים האלה של יורם טהרלב בסיטואציה הזו כששנינו, מולי ואני, עדיין נושאים את המראות והחוויות שהבאנו משם, ופתאום מתנגן השיר הזה שפתח את כל השסתומים והפיל את כל מערכות המגננה שלנו.

נכנסתי לאולפן. רם עברון היה בשידור. נתתי את הסרט לישראל וינר שהיה המפיק של התוכנית והיה עסוק בהעלאת האייטם הבא מתא הטכנאי. ישראל שם אוזניות, הקשיב ובלי לומר לנו מילה נכנס לאולפן והחליף עם רם עברון כמה מילים שלא יכולנו לשמוע אותן מעבר לזכוכית.

כשרם עברון הציג את "השיר החדש של להקת חיל האוויר שהגיע אלינו ממש הרגע", היה ברור שהשיר הזה לא יישאר שם באולפן. נרשם תור להשמעה. העותק הבודד עבר מתוכנית לתוכנית.

ואני ביקשתי שבבוא יומי זה יהיה השיר שינוגן ויושר על קברי.

פה תישאר אחרי לכתי,

פה תישאר אחרי לכתי

החברות אשר הייתה.

היה לי חבר, היה לי אח

הושט לי יד כשאקרא.

היה לי חבר, היה לי אח

הושט לי יד בעת צרה.

אני אחיך, אל תשכח!

היה לי חבר, היה לי אח

תמונה ראשונה
שדות שפוכים הרחק

מאופק ועד סף.

וחרובים וזית וגלבוע.

ועל ערבו הערב נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק,

זה לא אותו הבית.

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב.

השביל עם השדרה

ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב

את המילים האלה כתבה דורית צמרת לזכרם של חבריה מבית השיטה. כמעט בכל יום הגיעה לקיבוץ שבעמק חרוד ידיעה על עוד בן שנפל. 11 בנים איבד הקיבוץ במלחמה ההיא. בקיבוץ לא ישבו שבעה ולא נערכו הלוויות. עם כל בשורה שהגיעה, התכנסו בני המשפחה בביתם מוקפים בחבריהם ולמוחרת שבו כולם לעבודה.

רק תשעה חודשים אחרי המלחמה הובאו לקבורה בבית השיטה תשעה מתוך 11 החללים. כמעט כל משפחה בקיבוץ בית השיטה הייתה קשורה בצורה זו או אחרת לנופלים ולנפגעים. "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכל פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד השיר". ככה סיפרה דורית צמרת, בת הקיבוץ.

מן העפר המר העיריות עולות

ועל הדשא ילד וכלבו.

מואר החדר ויורדים לילות

על מה שבו ומה שבלבו

"אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה, צ'ופה עלה בתור ילד באונייה... משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים. יחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה... יוחי אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח... גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ... לדני היה ראש מלא דמיון והוא המציא פטנטים. אלי הצטרף לקיבוץ בתור נער. היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם... למיכה היו ידי זהב והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב מים ואוגר. נמרוד היה חם וחזק... יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את השיר 'ראיתי עיר עוטפת אור'".

תמונה שנייה
השקט שוב צונח כאן משמי הערב

כדאיית דיה מעל התהומות.

השמש אדומה נושקת להט חרב

את הפסגות, המגדלים והחומות.

ראיתי עיר עוטפת אור

והיא עולה בשלל צבעי הקשת

והיא נוגנת בי כנבל העשור.

ראיתי עיר עוטפת אור

נחום שריג שנולד בירושלים, היה חבר קיבוץ בית השיטה. הוא היה פלמ"חניק ומפקד חטיבת הנגב במלחמת העצמאות. הוא גם היה ראש המועצה האזורית גלבוע, והוא היה אביו של יוסף שריג, המוזיקאי והמשורר, שהיה מפקד פלוגת טנקים ולחם בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

את השיר "אור וירושלים" כתב יוסף שריג שנה וחצי לפני שנפל ברמת הגולן. הוא קיבל את עיטור המופת אחרי מותו, ואנחנו קיבלנו את השיר.

צחקי שריג, שהוא חבר שלי והבן של נחום והאח של יוסף, נפצע במלחמת יום כיפור. הוא סיפר לי שכשחזר לקיבוץ מבית החולים ושאל את אמא שלו מה חדש בקיבוץ, היא ענתה לו "יוסף אחיך נהרג". ככה קיבל את הבשורה על מות אחיו.

אסף, בנו של יוסף שריג, הוא חבר להקת "איפה הילד" שהיה בערך בן 5 כשאבא שלו נהרג והוא הלחין את המילים שהשאיר אחריו אביו.

כנפיים, אינך שומע

משק כנפיים בחוץ

באוויר הקר כנפיים

כנפיים, אינך שומע

משק כנפיים בחוץ

בטיסה חרישית מלמעלה

ההייתי עומד על שפת הים

והיו הקרניים האחרונות

עולות מעלה מעלה

ורסיסים שבורים בתוכן

היה העולם גבוה מעלי

ולא הייתי אני נמוך

שנה אחרי המלחמה הלחינה נעמי שמר הגדולה, שהיא בת קבוצת כנרת, שיר נבואי שכתב יוסף שריג בפברואר 1972, כשמונה חודשים לפני שנפל. עירית סנדנר מקיבוץ המעפיל הגיעה לאזכרה שנערכה בבית השיטה במלאת שנה למלחמת יום הכיפורים ושרה את המילים המצמררות האלה.

מותי בא לי פתע.

כאחד האדם ידעתי כי קרב,

ושבע חייתי,

בתום, בעוז ובתפארת.

בכחול, בירוק,

ובטעם המסתורין והדבש של היפה.

מותי בא לי פתע

ואיני זוכר אם ברעם האש

או בין קירות הפח הזועקים.

או שמא בלבן - לבן הדומם לבסוף.

עכשיו

אני

איני זוכר.

תמונה שלישית
ב–1990, כשהחבר שלי יאיר רוזנבלום התגורר בבית השיטה, אני הייתי בין לוס אנג'לס לתל אביב, עסוק נורא בעבודה על המחזמר "קול נדרי" שאותו כתבתי עם לאלו שיפרין, המלחין האמריקאי. בין לבין נפגשנו. יאיר הגיע עם מיכל, בת זוגו מבית השיטה, והשמיע לי את מה שכתב במיוחד לקיבוץ לטקס הזיכרון ביום הכיפורים, בביצוע מדהים של מישהו שאת קולו לא שמעתי מעולם. "אולי תוכל לשבץ את זה במחזמר שלך, זה פיוט של יום הכיפורים", הציעה מיכל.

הקשבתי ונבהלתי.

"לא לא לא", אמרתי.

"למה לא?", שאל יאיר.

"כי השיר הזה מפחיד אותי. מי שר?".

אז התוודעתי בפעם הראשונה לקולו של חנוך אלבלק מבית השיטה. המילים והלחן והביצוע גרמו לי למשהו שמעולם לא הרגשתי לפני כן כלפי שיר ששמעתי. ממש התמלאתי פחד ואימה. לא דמעות, לא התרגשות אלא בפירוש אימה גדולה.

"אני לא אוכל לעמוד בזה", אמרתי.

"אתה טועה, עוד לא מאוחר", אמר לי יאיר אחרי שנכח בהצגה הראשונה של המחזמר בהיכל התרבות.

"אני יודע", עניתי, ולא שיבצתי את "ונתנה תוקף".

עד היום אני מתקשה מאוד לשמוע את השיר הזה בביצוע הזה בלי להתמלא באימה גדולה.

בשבילי יום הכיפורים הוא לא בית כנסת. לא "כל נדרי". לא צום. לא "יזכור".

הוא "נתנה תוקף" ויאיר רוזנבלום וחנוך אלבלק.

ונתנה תוקף קדושת היום

כי הוא נורא ואיום.

ובו תינשא מלכותך,

וייכון בחסד כיסאך,

ותשב עליו באמת.

ובשופר גדול ייתקע

וקול דממה דקה יישמע.

ומלאכים יחפזון

וחיל ורעדה יאחזון.

ויאמרו "הנה יום הדין

לפקוד על צבא מרום בדין"

כי לא יזכו בעיניך בדין