זמן קצר לאחר המהפך של 1977 הציע שמעון פרס ליוסי ביילין להצטרף אליו כדוברו. פרס, כהרגלו, התגבר מהר על תבוסת המערך וחיפש צעירים בעלי רעיונות חדשים שיסייעו לו לכבוש את השלטון. ביילין התלבט באשר להצעה. אחת הסיבות הייתה שבתפקידו הקודם של פרס, שר הביטחון, הוא נחשב לנץ ובעל סימפתיה למתנחלים. פרס לא היה חריג במפלגת העבודה של שלהי שנות ה־70, שלא הייתה רחוקה מהליכוד בימינו. יגאל אלון, המועמד לראשות המפלגה, נמנע בהצבעה בכנסת על הסכמי קמפ דיוויד. שושנה ארבלי־אלמוזלינו התנגדה. ישראל גלילי התגאה בתמיכתו בהתנחלויות. מה שנשמע היום טריוויאלי, שיחות עם אש"ף כנציג העם הפלסטיני, היה אז בגדר חזון רדיקלי.

רק ב־1981, בעת ביקור של פרס וביילין במרוקו, הפתיע פרס את דוברו באמירה שהעז לטעון בפומבי רק בחלוף למעלה מעשור: צריך לדבר עם אש"ף. גם משום שהוא נציגו האותנטי של הפלסטינים, וגם משום שרק איתו אפשר לעשות עסקים.

לימים תהה ביילין אם הזמן שחלף מאז השיחה ועד הסכמי אוסלו מבטא תובנה לגבי התקופה שבה מוטמעים רעיונות חדשים בפוליטיקה, או שמא זהו הזמן הדרוש להבשלת אומץ לב מדיני אצל המנהיג עצמו. שכן באותה השיחה, כשביילין שאל את פרס מה בכוונתו לעשות ביחס לאש"ף, פרס השיב שזו “טרגדיה". הטרגדיה היא דעת הקהל בישראל - שאינה בשלה למהלך נועז. ביילין לא התעמת עם פרס בשאלת אחריות המנהיג לעיצוב דעת הקהל, בין היתר משום שחשב כי אולי פרס אכן מיטיב להבין את “חוכמת העיתוי". אך הוא השתכנע כי עמדת פרס ביחס לתהליך המדיני נמצאת בתהליך של שינוי.

***

לימים, לאחר שביילין נעשה לפוליטיקאי בעצמו ואף לארכיטקט של הסכם אוסלו, הבין כי לעתים מנהיגי המזרח התיכון דווקא רואים נכוחה ומביטים קדימה, אך סוגיות אסטרטגיות שחורגות מהנעשה באזור מונעות מהם את האפשרות לחולל מהפכה במרחב. כך, למשל, ניסה בית המלוכה הירדני - עוד בשנות ה־90, לפני מלחמת המפרץ השנייה - לרתום את ישראל לכינון ציר מזרח־תיכוני חדש. הירדנים ביקשו מהאמריקאים לקרב את עיראק לציר המדינות המתונות, ובמקום זאת לדחוק את איראן לפינה. הירדנים טענו בפני האמריקאים כי בניגוד למדיניותם - עיראק היא המפתח ליציבות במזרח התיכון.

כשהירדנים הבינו כי לא יצליחו לשכנע את הממשל, ביקשו מישראל להשפיע על הבית הלבן. בשיחה מרתקת עם אחד הבכירים ביותר בבית המלוכה ההאשמי טען האחרון כי כמו ביחס להסכם שבין ישראל לאש"ף, שנבע בין היתר מניצול חולשת הארגון, כדאי לנצל את חולשת סדאם למהלך שיטרוף את הקלפים במזרח התיכון.

ביילין לוחץ יד לערפאת בלשכתו של יו"ר הרשות הפלסטינית בעזה. ארכיון יד טבנקיןביילין לוחץ יד לערפאת בלשכתו של יו"ר הרשות הפלסטינית בעזה. ארכיון יד טבנקין

״הטעות הישראלית היא הקבלה הבלתי מסויגת של העמדה האמריקאית, והאמריקאים טועים כשהם חושבים שעיראק היא האויב. נשיא עיראק מצוי באחד מרגעי החולשה הקשים ביותר בהיסטוריה שלו ומוכן לדברים שלא היה מוכן אליהם בעבר, ואולי לא יהיה מוכן אליהם בעתיד. אל לישראל לראות את ירדן כחיץ בינה ובין עיראק, אלא כגשר אליה. סדאם אינו הבעיה שלכם. אתם חייבים ליצור איתו קשר ולנצל את המצב. זה עשוי לשנות את מפת המזרח התיכון".

חוכמתה של נקודת המבט הירדנית נתגלתה רק בחלוף שנים, כשמיטוט משטר סדאם במלחמת המפרץ השנייה, בעקבות אירועי 11 ספטמבר 2001, סיבך את הצבא האמריקאי במעורבות במלחמת אזרחים בלתי פוסקת בעיראק, וחיזק את איראן, שמולה מתמודדת ארצות הברית כעת. ביילין לא שלל את ההשקפה הירדנית. אך השיב כי במקרה דנן - כפי שקרה, אגב, גם ב־1993, כשצפון קוריאה ביקשה להתקרב לישראל, שדחתה זאת בשם נאמנותה למדיניות האמריקאית - “אף שעיראק היא נושא מורכב, אנו פועלים בנושא בתיאום מלא עם ארצות הברית, ולא צפוי שינוי במדיניות".

***

בהקשר הישראלי־פלסטיני ביילין, כידוע, הצליח לפרוץ דרך מדינית, כשהשפיע על פרס לאמץ את המגעים עם אש"ף, ורבין ניאות להנהיג את התהליך כשהבין במרוצת 1993 כי יהיה קל יותר להתדיין ישירות עם ערפאת ואנשיו מאשר עם המשלחת הרשמית של נציגי הפלסטינים בשטחים, שקיימה עם ישראל מגעים שלא התקדמו בוושינגטון. כשנחתם הסכם העקרונות בין אש"ף לישראל בספטמבר 1993, גם מרבית הפלסטינים והישראלים - כ־61 אחוזים לפי הסקרים שנעשו - תמכו בו והוכיחו כי הם פתוחים לשינויים.

אולם, כידוע, ההבטחה קרסה. בעשור השני של המאה ה־21 דומה שהתקווה לשלום בין העמים נגוזה. מדוע? פרופ' אשר ססר מייצג רבים בטענתו כי עצם הניסיון לחתור להסדר קבע שיביא ל"קץ הסכסוך" - כפי שנעשה בעת ועידת קמפ דיוויד 2000 - הוא שעמד בעוכריו. לשיטתו, הסכם אוסלו היה מהלך נבון דווקא בחתירתו להסדר הדרגתי. אך את השאיפה הישראלית להסדר שיכלול את “תום התביעות" הפלסטיניות - ללא הענקת זכות השיבה וללא ריבונות פלסטינית בירושלים, אבל עם הכרה בישראל כמדינה יהודית - הפלסטינים לא יכולים לשאת. שכן בתנאים האלה הם נדרשים לוותר על יסודות אמונתם בדבר זכותם על הארץ, ובדבר העוול שגרמה להם התנועה הציונית. לא רק מאז 67', כפי שחושבים בשמאל הציוני. ולא רק מאז 48' והנכבה, כפי שתופסים זאת בשמאל הרדיקלי. אלא - כפי שתופסים זאת הפלסטינים - עוד מאז הצהרת בלפור וראשית מימוש המפעל הציוני, שנעשה, לדידם, על חשבונם, ללא הצדקה מוסרית. לכן, לפי גרסה זו, בשל מורכבות הסכסוך ועומקו, עלינו לוותר על החלום לסיימו באופן מוחלט ולהסתפק בהסדרים שיניחו לחילוקי הדעות היסודיים להתקיים תחת מציאות של דו־קיום בפועל.

האומנם השאיפה לתום הסכסוך, שנבחנה בידי ממשלת ברק בקמפ דיוויד 2000, הייתה בבחינת דחיקת הקץ? או שמא טעויות שנעשו בתהליך הן שהביאו למצב הנוכחי?

בהקשר זה מעניין להרהר בהצעתו ההומוריסטית של הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק, שביקש שנחשוב על הסכסוך תחת הודעה אפוקליפטית כי מטאור עתיד ליפול ולהחריב את אדמת המריבה: האם באותו הרגע לא היה מתחוור לישראלים ולפלסטינים כי הסכסוך אינו כה עמוק ומורכב, ואף מגוחך? במחשבה שנייה, ספק אם הצעת ז'יז'ק משרתת את מטרתו: דומה כי העניק משקל לממד שלא קיבל את תשומת הלב הראויה גם אצל מובילי אוסלו וממשיכיהם - הממד הדתי. כלומר, כן, בהחלט ייתכן שגם בצל החרדה מפני מטאור שישמיד את הארץ, על קודשיה ותושביה, יתבצרו יהודים ומוסלמים בתביעותיהם הפרטיקולריות בטרם עלייתם לגן העדן.

ואכן, ניתוח התהליך, כפי שמעידים המסמכים בארכיונו של ביילין, מעיד שהדת משחקת תפקיד עצום, שלא הובא בחשבון בידי מובילי המשא ומתן.

***

התהליך שניהלו ישראל ואש"ף ינק מהפרדיגמה האופטימית של “השלום הליברלי". חסידי השלום הליברלי רואים בנצמדים לעקרונות היסטוריים ולערכים דתיים כהולכים אחורה, ומציעים הבטחה אופטימית לשיתוף פעולה כלכלי שיעלה את רמת החיים בשני העמים ויבטיח מציאות של שלום. התפיסה הזו מעוגנת ברעיון ה"פרוגרס", הקִדמה, כפי שהתעצב בפילוסופיה המערבית מאז תקופת הנאורות, ולפיו האנושות נעה במעין קו ליניארי קדימה, בין היתר בזכות המדע והרציונליזם, לעתיד טוב יותר.

נשמע טוב ומובן מאליו כמעט, אך יש אפשרויות אחרות להבנת ההיסטוריה. למשל, אלטרנטיבת “מה שהיה הוא שיהיה" נוסח קהלת, התופסת את ההיסטוריה כנעה במעגלים, או ראיית ההיסטוריה כתהליך של נסיגה, כפי שמעיד הביטוי “הולך ופוחת הדור". עימות שהתנהל ב־24 ביולי 2000, במהלך ועידת קמפ דיוויד, בין הנשיא ביל קלינטון, הנאמן לרעיון הקדמה, לערפאת, ומתועד באחד מאלפי המסמכים בארכיונו של ביילין, מעיד בצורה בהירה על התנגשות בין תפיסות היסטוריות.




שר המשפטים יוסי ביילין נפגש בירדן עם המלך עבדאללה . משה מילנר, לע"מ שר המשפטים יוסי ביילין נפגש בירדן עם המלך עבדאללה . משה מילנר, לע"מ





“מדוע לא קיבלת את הצעותי?", תהה קלינטון בכעס לאחר שהצדיק את סירובו של ברק לוותר על הריבונות הישראלית בהר הבית. “ברק הציע פשרות וויתורים, ואתה מסרב להציג דבר. הדיון הוא במדיניות ולא בדת. הרי לא יכולת לחלום על ריבונות על הרבעים המוסלמי והנוצרי ועל סמכות מלאה על החראם (הכוונה לחַראם א־שַריף, שמו הערבי של הר הבית) במסגרת מדינה ריבונית. לא יכולת לחלום על זה! החמצתם הזדמנות ב־47', כשהתנגדתם לחלוקה (...) ועכשיו שוב?! לא תהיה לכם מדינה. היחסים בינינו נגמרו. הקונגרס יצביע להפסקת הסיוע ונתייחס אליכם כאל ארגון טרור... תוכל לחזור כגיבור לעזה, אך בבוקר שאחרי תהיה לבד ותמנע מעמך את כל מה שמוצע לו. אז עמך ישפוט אותך. וגם המוסלמים יאמרו שקלינטון הציע לך מדינה ואת השליטה בחראם (...) אתה תהיה הסיבה שהחראם יישאר תחת ריבונות ישראל. ברק עשה ויתורים רבים, אתה לא זזת".

קלינטון ניסה, אפוא, לשכנע את ערפאת כי לפי ההיגיון מוטב לו להסכים לקבל יותר ממה שיש בידיו כעת. ערפאת השיב מפרספקטיבה אחרת: “אני מנהיג העם הפלסטיני ואני מייצג את הערבים, מוסלמים ונוצרים, בכל הקשור לחראם ולכנסיית הקבר. לא אבגוד באמון שלהם בי. גם אם אתה מציע לי מדינה, ואת חיפה, ואת יפו - בלי ריבונות על החראם זה לא יקרה! הימים יהיו בינינו לבינם (...) לא אבגוד בעמי. אתה רוצה לבוא להלווייתי? אני מעדיף למות מאשר להסכים להעברת הריבונות הישראלית על החראם... לא אירשם בהיסטוריה הערבית והמוסלמית כבוגד. כפי שהבטחתי לעמי - נשחרר את ירושלים! אם לא עכשיו, אולי אחרי אלף שנה".

מהעימות עולה בבירור עד כמה קלינטון לא הבין את תפיסת ערפאת ביחס לזמן, למקומו בהיסטוריה וליחסים המורכבים בין דת ולאום. ואולם מה שמפתיע יותר הוא שעמדת ברק התגלתה כבעלת מרכיבים דומים. שאם לא כן, כיצד אפשר להבין את הכרזתו של הקיבוצניק המחוּלָן כי סירב לוותר על הריבונות בהר הבית משום שזהו ויתור על “קודש הקודשים", מושג תאולוגי המכוון למקום בבית המקדש שבו שכן ארון הברית ובו הלוחות. השאלה אינה אם ברק האמין בכך, אלא מדוע השתמש ברגעי ההכרעה בטרמינולוגיה הזאת? הממד הדתי שיחק אפוא תפקיד מרכזי בתהליך, גם כשהונהג בידי חילונים.

בהקשר הזה אחת ממסקנותי היא שתהליך השלום סובל דווקא מהעובדה שהוא מתקיים במנותק ממי שנתפסים כמייצגי המחנות הרדיקליים - חמאס והארגונים האסלאמיים והמתנחלים. והרי הפרדוקס הוא שאנשי המחנה “המתון" משני הצדדים ממילא מסרבים לוויתורים מחשש מפני תגובת הרדיקלים. ולכן במקום לנסות ללא הצלחה למתן את המתונים, אולי מוטב להניח דווקא ל"קיצונים" להתערב במשא ומתן. אחרי הכל, דווקא לרדיקלים יש מכנה משותף בראייתם העקרונית את חשיבות הזיקה לדת, לאדמה ולשימור ערכים היסטוריים אבסולוטיים. 

"תוגת השמאל" יצא בהוצאת כנרת־זמורה ביתן