פרולוג ראשון


ריח לחם נאפה. בנעורי קינאתי באופים, כל העובר ליד פתחם מריח ריח של חיים.



נסים אלוני אהב אופים ומלכים. זה המשפט הראשון שפותח את "אכזר מכל המלך", המחזה הראשון שלו שנכתב כשהוא היה בסך הכל בן 27, ועניינו המאבק על המלוכה בין ירבעם לרחבעם. כמה שנים לפני כן כתב סיפור שנקרא "להיות אופה". לא תאמינו, אבל האיש שהמציא לנו את פגז קומפוט ואת הצנטרום של הפיילה ואת העברית הגששית, כתב את המחזה הראשון שלו בעברית מקראית.





מלכה את. רמסי את כל העם הזה ברגל גאווה. את דבר האלוהים הוציאי אל השוק, כמו סחורה, השמיעי נאומים מכל השקר והכזב והמרמה המהלכים על פני האדמה! הם ירכינו ראשיהם. מלכה את. מבוקר עד הלילה יעמלו לבל יחסרו דבר על שולחנך, למען יתענג מלכך הרם לשבת על כיסאו ולהשיח בין פיהוק לתזנונים על השלטון ועל האספסוף....



מלכה את והם לומדים לכרוע ברך.





יום אחד הזמינו את נסים אלוני המחזאי הצעיר לבוא לחזות באחת החזרות. התברר לו שסצינה אחת קוצצה מההצגה ופשוט נעלמה.



שאלתי: "איפה הסצינה?"



"הוצאנו".



עקרתי עשרה מושבים (אז אפשר היה) והסצינה נשארה.



על אותה הסצינה כותבת שרית פוקס בספרה "נמר בוער - מותו וחייו של נסים אלוני". שרגא פרידמן במאי ההצגה פנה לרותה, אשתו הראשונה של אלוני, וביקש ממנה שתשכנע את בעלה שיסכים לשינוי.



"אפילו את שייקספיר מקצרים", אמר פרידמן הבמאי לרותה האישה של נסים.



"שייקספיר מת למזלו הרע, אבל נסים חי למזלו הטוב", ענתה רותה.



כל מלך מקים מזבח עקוב מדם, אמי. אנוכי אינני מלך עוד, אך המזבח כבר הוקם.





זה המשפט שמסיים את "אכזר מכל המלך", המחזה הראשון שכתב אלוני וככה היה בדיוק. המזבח כבר הוקם ואלוני עשה את הצעד הראשון שלו בדרך למלוכה.



כישרונו של המחבר, נ. אלוני, גלוי הוא. בדיאלוג, בהתרחשות הפנימית, בדריכות המחשבה, בתקיפות שהוא נוהג בעלילה.



מה שמכביד עליו לעתים הוא העודף המילולי הציורי.



(עזרא זוסמן / "דבר")




באותו עיתון הופיעה כעבור זמן קצר ביקורת נוספת על ההצגה שהכתה גלים. ככה כתב אז המבקר י.מ. ניימן:



נסים אלוני, עם כל הכבוד לתנופתו ולנצנוצי כישרונו המתגלים ללא צל של ספק, ניגש לנושא התנ"כי בצורה שקשה להזדהות איתה. הוא מראה לנו על הבמה את מלכי ישראל ללא הוד מלכות.



יעקב בנאי, הבכור לשבט הבנאים ואחיו הגדול של יוסי שהיה חברו הטוב ושותפו לדרך של נסים אלוני, ביים את "אכזר מכל המלך" בגימנסיה דביר, אי־שם בראשית שנות ה־60. אני הייתי ירבעם בן נבט. שם התחיל סיפור האהבה הגדול שלי למלך נסים אלוני, ממליך המלכים.




פרולוג שני


כאשר נכנסתי לרחוב השכונה, ראיתי מרחוק את אבי ואמי סובבים למצוא אותי. חשבתי בלהט איך לשקר בכדי לרכוש את אמונם, אך הספר מן הספרייה הפר את כל תוכניותי.



אבי שאל אותי: "איפה היית?"



כיוון שלא עניתי הסיר את חגורתו.



"מה עשית?" - אמר לי, ואמי חזרה על שאלתו בקול מצפצף.



כיוון שלא עניתי החל אבי מכה אותי ברחוב. אמי צעקה שירפה ממני, אך גם היא הכתה אותי, בידיה. באפילה ראיתי את ראשי הילדים, עוינים.





הקטע הזה הוא מתוך "הינשוף", קובץ הסיפורים הראשון של הסופר הצעיר נסים אלוני. לסיפור קוראים "חייל טורקי מאדירנה". ויש עוד סיפור, שמו "שמיל".





לאחר שהכוני, לא דיברו איתי.



הייתי חומק מן הבית בטרם תשקע השמש, שלא יביט בי אבי בעין נוצצה מעל שולי עיתון־הערב.





ובסיפור "הינשוף" שנושא את שם הספר:





פתאום אמר אבי: "מה קרה? החברים שלו הכו אותו שוב?"



אצבעותי קפאו על בדל אוזני.



ויש עוד סיפור אחד בספר הזה. הוא נקרא "להיות אופה", שזה מה שחולם הנער גיבור הסיפור. הוא רוצה לעבוד במאפייה בחופש הגדול.





"אתה נוסע אל דודך" - אמר אבי.



"לא" - אמרתי.



אמי אמרה: "נחיה ונראה".



ואני סיננתי בין שפתי בתאווה רבה: "נחיה ונראה".



שעה ארוכה לא אמר אבי דבר. פולט היה עשן כמו אשף יגע ומתבונן בי בעדו כאילו לא ראני מעודו.





כשהיה בן 70, קצת אחרי שזכה בפרס ישראל ולקה באירוע מוחי, הוא סיפר ליעל דן:





אני מנסה לכתוב כעת את סיפור אבי, אבל זה קשה לי מאוד. אני חושב ששנאתי אותו.



הייתי ילד פרוע קצת. עד גיל מאוד מסוים הייתי נוטה מאוד להשתתף בכל מיני תגרות. אבל עד נקודה מסוימת שקבוצה של שכונה אחרת תפסה אותי בביצים... האחיזה הזו בביצים מאוד השפיעה עלי.





ואני לא יודע אם חתן פרס ישראל שיושב באולפן הטלוויזיה ומתקשה בדיבור, מהתל בנו ובמראיינת ובודה סצינה חדשה שנולדה לפתע במוחו הקודח. או שאולי כל הרוצחים והמלכים במחזות שלו באים משם, מהעולם האמיתי של ילדותו בשכונת פלורנטין.





הלו, אבא... לא מדבר...לא אומר ברוך הבא... זה אני, אבא... חזרתי... הבן שלך, יוסף... חשבתי שאתה גמור... מזמן... אבל ממה שאני רואה אז לא... לא נתנו לך למות, הילדים היפים שלך, אה?... אבל זה מה שרצית, לא?... זה, זה! לחיות עוד, תמיד, לצמוח... כל הזמן...



("דודה ליזה" / נסים אלוני)




אתנחתא


אני בן 29, יושב על כורסא בסלון ביתה של חנה רובינא. מלכת התיאטרון העברי עומדת זקופה מולי ומבצעת שורה של מונולוגים מפורסמים, כשהיא מחליפה בזו אחר זו שלל דמויות. לאה ב"הדיבוק", אם המשיח ב"היהודי הנצחי" ומירל'ה אפרת ומיכל בת שאול ומדיאה ואמא קוראז'. אני נרגש ונפעם: מלכת היהודים עורכת לי הופעה פרטית, מי יאמין לי?



כשמסתיים הפלא הזה, שאותו ערכה לכבודי כדי שנבחר קטעים שאותם הייתי אמור לערוך עבורה לערב היחיד שלה, הודיתי לה בקול רועד מהתרגשות על החוויה. לא התאפקתי ובאינטימיות שנוצרה העזתי להגיד לה את מה שכולם לוחשים. איך זה יכול להיות, שאלתי, שזכרה כמות כזו של מונולוגים ארוכים כשלפי השמועות שרצות בברנז'ה היא כבר מזמן לא זוכרת טקסט בעל פה ושלא מזמן נכנסה לבמה בתחילת אחת ההצגות, ישר למערכה השלישית.



"זה מפני שבשנים האחרונות אני משחקת במחזות שנסים אלוני כותב לי, ואצל נסים, כמו שאתה בוודאי יודע, אין קשר בין משפט למשפט", אמרה המלכה.



ונסים אלוני, הוא הוסיף לכתוב לה. אחרי "אכזר מכל המלך" הראשון שלו, שבו שיחקה את צרועה אם המלך, היא הייתה הדודה ליזה וגם מדאם זארה ב"הצוענים של יפו":





הרבה קלפים יצאו מן המודה... או קיבלו שמות אחרים... הקלף של הקיסר... הקלף של הנזיר... וגם אני מתחילה לשכוח כמה קלפים... אבל כשהקלפים מונחים לפני, אני רואה שהקלף של המלאך עודנו קלף... גם הקלף של השטן. הקלפים - תמיד - נטרפים... כמו שחקן שמשחק שוב את תפקידו לאחר שהמסך כבר ירד... לשווא, כמובן! ואולי, מי יודע, אולי כך כולנו משחקים שוב את החיים לאחר שהכל כבר נגמר... אה?... לשווא, כמובן... (חרש, חיוך) אני משחקת לפני.





"הרי זה ברור שרובינא המלכה תמות על הבמה", אמר נסים אלוני, "ואני רוצה שזה יהיה במחזה שלי. אז אני ממשיך לכתוב לה".



אפילוג


"ים, ים, ים, כמה ים, ובטח יש עוד", אומר בונו הצעיר במחזה. גם המתקין לספר מחזה זה עומד משתאה מול ים של גרסאות שהותיר אחריו המחבר אשר, על פי עדותו, לא כתב מעולם את המילה "סוף".





זה מה שכתב דורי פרנס בהקדמה לספר המחזה "הצוענים של יפו", שערך והביא לדפוס.



השבוע, ב–13 ביוני ימלאו 20 שנה למותו של נסים אלוני, האיש שמעולם לא כתב את המילה "סוף". ליעל דן סיפר כשנה לפני מותו, כשהיה בן 70:





חלמתי חלום מוזר ביותר, שאני לא בא לטלוויזיה אלא ללידה שלי ושנולד לי בן, בן 71. והתלבטתי בלב אם להיכנס לרחמה של האישה ולצאת מתוכו. לומר את האמת, לפני האירוע המוחי הייתי חולם רק סיוטים וזה מצא מאוד חן בעיני. אני הייתי די מועשר על ידי סיוטים.



אולי אני הייתי הסיוט...



התנצלות



כל כך הרבה מחזות ושירים ותרגומים וסיפורים ומערכונים. ים, ים, ים, כמה ים ובטח יש עוד. וכל כך הרבה תמונות רצות לי בראש וסצינות שכתב ומשפטים שאמר. ומה אמרו עליו מעריציו ומשפיליו, הסוגדים והמבקרים וכיצד הגיב ואיך שיגע את שחקניו כשהביא להם בכל יום סצינה חדשה.



"תשכחו מה שלמדתם בעל פה. זה היה טקסט מחורבן", אמר להם כשהגיש את הטקסט שתוקן ונכתב מחדש בפעם המאה.



"אבל זה המון טקסט והפרמיירה היא הערב. איך נספיק ללמוד בעל פה?"



"זאת בעיה שלכם. אני רק הכותב, אתם השחקנים".





גבירותי, רבותי... אנחנו, השחקנים, יודעים שהתיאטרון בן זמננו... בימינו... איך לומר... לא!... זאת אומרת, לא הרבה... האור לא אור... האבק - אבק... והמשחק... והתקלות... והקהל... והמצב... בכלל... אין מה להשוות עם טלוויזיה, לא... אבל יש מזנון... והפסקה... ומחליפים מילים... כן, זה נכון. ובכל זאת - ואני מדגיש בכל זאת - רק אצלנו - בתיאטרון - ערב ערב, לאחר סגירת המסך - המתים - קמים לתחייה... שולפים את הסכין מן הלב... מוחים את הדם... מסירים את איפור המוות... רק אצלנו... ("נפוליון - חי או מת!" / נסים אלוני)