שבוע שעבר שהיתי בברלין. זה היה הביקור השני שלי בסך הכל בבירת גרמניה, וגם הפעם התלהבתי מהעושר התרבותי, מהארכיטקטורה המרשימה, מהמחירים הנוחים ומכל המטען ההיסטורי שנושאת העיר הזו ושמעניק עומק ועניין לביקור בה. וכמובן, לא הייתי לבד. ניתן היה לשמוע עברית כמעט בכל מקום, בייחוד באזורי פרימארק או במוקדים להחזרי מס (כן כן, גם אני הייתי שם). עברית שבקעה מפי אלפי תיירים ישראלים שהגיעו לביקור קצר, כמוני, אבל גם מפי קרוב ל–40 אלף ישראלים שחיים בברלין דרך קבע, באחת הקהילות הגדולות באירופה. סוג של שלוחה תל אביבית בלב היבשת.

בניתוח שכלתני, אני לגמרי יכול להבין אותם. המחירים הטובים, הנוחות היומיומית ואפילו המראה המחוספס של חלק ניכר מהעיר, שמזכיר שכונה בחולון או בקריות, ממש לא אירופה הקלאסית. ועדיין, כשאני מסתובב שם ופוגש בהם, אני מודה שזה גורם לי לעצב. ואפילו מרגיז אותי.

זה עניין רגשי ואישי לגמרי. אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שאין לי שום זכות להחליט עבור אדם אחר איפה הוא רוצה להעביר את חייו ולצד מי. אבל עצמי עונה לי בהגיענו לקרויצברג, או לכל ריכוז ישראלי אחר בעיר, שמשהו במשוואה הזו פשוט לא מסתדר.

למה? בגלל המובן מאליו. כי גרמניה הייתה האויב המר והמרושע ביותר של היהודים בעת החדשה. כי מברלין יצאו ההוראות שהביאו להשמדת שישה מיליון מבני עמנו. וכי הגרמנים בחרו לעצמם את שלטונו של היטלר, ולפחות חלק ניכר מהם שיתף פעולה בהתלהבות עם האידיאולוגיה הנאצית. וכל זה קרה בסך הכל לפני 70 ומשהו שנים. פרק זמן קצרצר במונחי ההיסטוריה. קצר מדי, לטעמי, מכדי לחזור לנורמליזציה מוחלטת. ובטח להעתיק לשם מקום מגורים.

אלא שאז מטיחים בך את טענת ההגנה הקבועה - ברלין היא לא גרמניה. וזה נכון, במובנים רבים. זו עיר הרבה יותר קוסמופוליטית, מגוונת אתנית וגם ענייה מיתר הערים במדינה.

ועדיין, היא בירת גרמניה. בשדרות הרחבות שלה, תחת שער ברנדנבורג, צעד הצבא הנאצי שהונצח בסרטי התעמולה. מוסדות השלטון של היטלר שכנו במרכזה. ליל הבדולח השתולל גם ברחובותיה. ואפילו אם היא מנסה לשווק תדמית של גרמניה האחרת, שנאלצה לסבול את השלטון הנאצי נגד רצונה, גם לברלין של אחרי המלחמה לא חסרים שלדים בארון. בייחוד בכל הנוגע לאופן שבו היא בחרה להנציח, ובעיקר שלא להנציח, את זכר השואה. אנדרטת השואה בעיר הוקמה רק בשנת 2004, כתוצאה מיוזמה פרטית של עיתונאית גרמנייה שנאבקה שנים ארוכות כדי להגשים אותה. שרידי הבונקר של היטלר, שבכל מקום אחר היו הופכים לאתר תיירות מרכזי, מוצנעים לחלוטין וזוכים רק ללוח מתכת קטן, המספר את סיפורם. וכן הלאה. זה בולט בעיקר על רקע ההנצחה הנרחבת בעיר של שרידי החומה וההפרדה בין מזרח ומערב ברלין. סיפור עם הפי אנד, שלא גורר איתו רגשות אשם.

ולכן קשה לי לקבל את ההפרדה שישראלים רבים עורכים בין ברלין וגרמניה. וכשאני רואה ישראלי בברלין שמדבר עם שכניו בגרמנית ומנסה להתחבב עליהם, משהו אצלי מתכווץ. שוב, אני לא שופט אותם. רק מתאר תחושה אישית שלי. ברובע מגניב במיוחד של אומנים בלב ברלין - ויש הרבה כאלה - פגשנו בבחור ישראלי או שמא יש לומר ממוצא ישראלי. הוא דיבר עם ילדתו, שנראתה כבת 10. האבא פנה אליה בעברית, והיא ענתה לו בגרמנית, בדיאלוג שנמשך לאורך דקות ארוכות. הילדה נראתה חמודה להפליא, האבא נראה שלם עם עצמו לגמרי, ורק אני התקשיתי עם הסיטואציה והלכתי משם.

אחר כך זה ייסר אותי. למה בעצם אכפת לי כל כך שישראלי מקים לעצמו בית בברלין? הרי נראה שטוב לו. וכולנו יודעים עד כמה לא פשוט לחיות בישראל. התשובה היא שתחושת השייכות למקום הזה היא חלק מרכזי מההגדרה העצמית שלי. לא פחות מכסף, משפחה או מקצוע. אם זה טוב ואם זה רע, לי לפחות אין כבר דרך חזרה.

***

1. הקאמבק של נבחרת אנגליה החזיר לחיים את המנון הנבחרת, Three Lions"", ובכך עשה צדק פואטי עם הלהקה שמאחורי הלהיט, The Lightning Seeds, אחד מההרכבים הגדולים של הבריטפופ בשנות ה–90 שקצת נשכח. מאחורי ההרכב עמד איאן ברודי, יהודי חנון למראה ומוכשר רצח מליברפול, שידע לרקוח המנוני פופ מלודיים וכובשים. אגב, טובים יותר מהשיר שחזר עתה לחיים.

2. עוד יהלום שהצלחתי לאתר בתוך שדות המרעה האינסופיים של נטפליקס הוא "La mante" (“גמל שלמה"), סדרת מתח צרפתית מצוינת. בנה השוטר של רוצחת סדרתית היושבת בכלא חוקר סדרת רציחות חדשות הדומות לפשעי האם, ונדרש לחדש איתה את הקשר במסגרת החקירה. קרול בוקה המהממת, המגלמת את האם הפסיכוטית, מצדיקה לבדה את הצפייה, המומלצת גם ככה.

3. מהו העיסוק המסוכן והמאתגר בעולם? בטח חשבתם על צוללן המחלץ ילדים במערה תאילנדית. אבל התכוונתי דווקא לפרשן כדורגל ישראלי במונדיאל. לא משנה מי אתה, מה הרקורד שבו אתה מחזיק ומה מידת הוורבליות שלך, חזקה עליך שתישחט בידי רבבות ישראלים זועמים, הרואים בך אחראי ישיר להרס הצפייה שלהם. אלא אם כן אתה אנגלי, כמובן, ואז מותר לך לדבר שטויות מוחלטות.