מיקי קם הולכת לטרוף. "זה הזמן שלי לתפקידים דרמטיים, שהם בדנ"א שלי ושאיתם אני מתכוונת לטרוף את הבמה". קם, קומיקאית מחוננת מבטן ומלידה, אהובת הקהל, מסירה את המסיכה רגע לפני שיעלה המסך ב–23 החודש בתיאטרון הבימה מעל הצגת "מיקה שלי" מאת גדי ענבר, שבה תפתיע בתפקיד חנקה, ניצולת שואה. כן, כן, דווקא היא.
"זה לא אמור להפתיע", היא מציינת. "קומיקאי, אם הוא שחקן טוב, מסוגל להיות רציני על הבמה ולרגש, בעוד שלשחקן דרמטי מטבעו קשה להצחיק פתאום. הרי זה לא טבעי אצלו, בעוד שיסודות הקומדיה נשענים על אמת מאוד גדולה ועל כאב מאוד עמוק. לגמרי. זה מצחיק רק בגלל זה".
"אני לא רק מצחיקנית", חשוב לה להבהיר, ואנחנו נזכרים כיצד ניגנה על מיתרי הרגש בהצגות כמו "גטו" של סובול, שם גילמה את דמותה של חיה'לה, הזמיר של הגטו ובתפקידיה ה"רציניים" נטו בהצגות "מלך מרוקאי", "בית המלאכה" ו"בנות עובדות".
אצל קם המעבר חד. היא עוברת ישירות אל חנקה מהתפקיד הקומי והעסיסי של גברת ת'נארדיה, בעלת הפונדק התוססת במחזמר "עלובי החיים", שסיים זה עתה את המרוץ שלו לאחר למעלה מ–300 הצגות, שבהן חלקה את התפקיד עם חנה לסלאו, חברתה הטובה מ"בנות הזהב". לדבריה, אחרי 20 הצגות התחילה הפונדקאית שלה לצלוע, "כשהרגשתי שזה מה שחסר לי לשלמות של הדמות".
בעודה חוגגת את התפקיד הזה צלצל אצלה הטלפון. על הקו היה משה קפטן, במאי "עלובי החיים" והמנהל האומנותי של הבימה. הוא שאל אותה אם היא פנויה ואם היא רוצה להיכנס ל"מיקה שלי" שבועיים לאחר שהחלו החזרות המוזיקליות. "אומנם אני לא פנויה, אבל מאוד רוצה", השיבה לו. והנימוק? "עבדתי עם קפטן במספר הפקות, ואני מתה על הראש שלו בבימוי ועל הבן אדם שבו. לדעתי, הוא במאי קוסם".
מסתבר שקפטן לא נסחף אחר התדמית הקומית שלה. "בעיני, מיקי היא קודם כל שחקנית. נקודה. לא חשוב אם קומית או דרמטית. עם הכישורים שלה היא מתנה לבמאי", הוא מעלה אותה על נס. "חשבתי שהיא תתאים לתפקיד חנקה, שהתחבא אי–שם בדראפט הקודם של המחזה. התפקיד הורחב ופותח לקראת ההצגה הנוכחית, כך שיהיה בעל משקל ומשמעות".
קם: "הגודל של תפקיד מעניין אותי פחות מאשר לעשות תפקידים טובים. אני מתעמקת בתפקיד שלי ומשתדלת לשחק אותו על הצד הטוב ביותר, וכל השאר הוא מנקודת המבט שלי בגדר זוטות. אני לא בוחרת את התפקידים תוך כדי מדידה בסטופר את הזמן שאני נמצאת בו על הבמה".
"מבחינתי, יש ב'מיקה שלי' מעבר חד מעלילת המאה ה–19 של 'עלובי החיים' היישר לזרועותיה של מלחמת ששת הימים בואכה מלחמת יום כיפור", היא מציינת. "המחזה מלווה חבורת נערים ונערות מכיתה י"ב אל גיוסם לצבא, עם ההתפכחות ואובדן התמימות שלהם".
"זהו מחזה מוזיקלי שהוא שלנו, עם השירים של יאיר רוזנבלום, שעליהם גדלנו והם הקול של המדינה, וזה מאוד–מאוד מרגש", קם מספרת בנימה פטריוטית. "ואם אני כבר שם, כמובן מתבקש שגם אשיר משירי יאיר רוזנבלום, שלא יצא לי לעבוד איתו. הגעתי ללהקת הנח"ל לאחר שהוא סיים לעבוד בה".
קם תבצע בהצגה שלושה שירים, המזוהים עם מירי אלוני, מי שקדמה לה בלהקת הנח"ל: "הבלדה על חדוה ושלומיק" ו"להיות לבד", שרוזנבלום ויהונתן גפן כתבו לסדרת הטלוויזיה "חדוה ושלומיק" ו"על דעת המקום", שרוזנבלום כתב עם עמנואל צבר.
במרכז העלילה מיקה, תפקיד שיובל דיין חולקת עם עמית פרקש. בתפקיד קדוש, אביה, משחק יעקב כהן: "אני משחקת את חנקה, אמו של גידי (נדיר אלדד). כל משפחתה נספתה בשואה, והיא בנתה לעצמה חיים חדשים פה, בארץ ישראל. בעלה נפטר וגידי הוא מי שיש לה בחיים. היא אישה קשת רגש, שהזיכרונות משם מאפילים על מלחמת הקיום שלה. כשהיא לא לוקחת את הכדורים שהיא צריכה, חנקה קצת משייטת בעולמות אחרים.
"במצב הזה גידי הוא המבוגר האחראי מביניהם. לאחר שהוא נפצע, הוא מחליט לנסוע לאמריקה. זה נורא–נורא כואב לה, כשלמעשה היא נשארת לבד. לגמרי לבד. 'כמו כלב אתה משאיר אותי פה בלי אף אחד, שאשתגע פה עם הדאגות שלי', היא מתמרמרת".
קם נולדה לפני 63 שנה בקיבוץ מנרה, בגליל העליון. בגיל 3 עברה עם הוריה העירה. אומרים עליה שמשהו מהקיבוצניקית נותר טבוע בה. בהיותה בת 40 חוותה את הגירושים של הוריה. אמה, אהובה, חיה בקבוצת כנרת, ואילו אביה, מני, חי במודיעין עם רעייתו השנייה, שחקנית העבר אורנה ספיר–קם. לפני כשנתיים וחצי, לאחר שחצה את ה–80, יצא מני קם בתוכנית יחיד, ובתו, מיקי, ביימה אותו.
"ההופעות של אבי בתוכנית לא רק היו מדהימות ומוצלחות, אלא גם תרגמנו את זה ליידיש והוא הולך להציג את התוכנית ב'יידישיאדה', באילת", קם מספרת.
"אתה חושב שזה מפחיד אותי? אדרבא, שיחטוף אותי. אני רק מחפשת אתגרים. אם שיחקתי בהצגת 'גטו' בגרמנית בווינה, אני יכולה לשחק גם את יוליה ביפנית, לא כל שכן לשחק ביידיש ביידישפיל".
"אז הוא לקח אותי לבחינה ללהקת הנח"ל. אני, כולה תלמידת הכפר הירוק, שם הייתי המצחיקנית של הכפר, באתי להיבחן בלי שום הכנה. לא הכנתי איזשהו קטע, כי לא ידעתי שצריך, עד כדי כך הייתי תמימה. שרתי שם את 'חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי ומי לא בא, מיכאל', של מרים ילן–שטקליס, במבטאים שונים, ומעוצמת ההפתעה אמר מיד הבוחן אפרים קישון 'הגבוהה יש לה את זה, התקבלת!'" (מחקה את מבטאו ההונגרי הכבד).
בלהקת הנח"ל, שם הופיעה בתוכנית "סיפורה של להקה", התאהבה ביהודה עדר, גיטריסט־העל ומייסד ונשיא רימון. הם נשואים מ–76'. בנם הבכור, אלון, עבר–חלף דרך רימון ונהיה "מוזיקאי מצליח ומקורי עם אמירה משלו". כיום, לומד שם אחיו הצעיר, נדב, שנה שלישית.
אומנם משפחתה מפוצצת מכישרונות, אבל בניה עדיין לא הלחינו לה שירים, גם לא לאלבום הבכורה שלה שאביהם הפיק לה לפני חמש שנים ועבר בלי הדים מיוחדים. קם היא זמרת של הופעות, על הבמה ובעיקר בטלוויזיה, ששנים לא פעלה נחרצות לכך שיהיה לה אלבום בכורה. בראיון לפני כ–30 שנה, כששאלתיה היכן האלבום שרבים מצפים ממנה, השיבה: "בדיוק עמדתי לעשות השנה תקליט, אך 'קברט' גאל אותי מהייסורים המתמשכים הכרוכים בכך".
"ייסורים", הבנתם? עכשיו, כשהיא נשאלת אם יהיה לה אלבום שני, קם נשמעת מסויגת באומרה: "לא, אני לא חושבת שיהיה עוד אלבום. אני בדרך שלי עוסקת ביצירה ובאומנות לשמה שהיא הנשמה שלי - ולא מתייחסת לציפיות ממני".
התרעות פיקוד העורף