"אל תדאגו, אני רק נראה עבריין", נוהג אורי ברויר בן ה־38 מתל אביב לפתוח את מופע הסטנדאפ שלו. הוא נולד בעיר ראשון לציון, הצטיין בלימודים, למד לשני תארים ועד גיל מאוד מאוחר היה נראה שחייו ילכו במסלול המוכר של גאונים ומחוננים כמוהו. אבל, באופן לא צפוי בכלל, הוא היום אחד הקומיקאים המיוחדים ביותר בישראל, אחד כזה שלא תואם את הטייפקאסט המקומי. הוא לא נראה וולגרי, לא צורח ולא זז על הבמה בהיפראקטיביות כמו ילד שהשאיר את כדורי הריטלין עמוק בילקוט. אבל אל תתנו למראה שלו להטעות אתכם – מדובר באדם חד, שנון ומצחיק, ובאחת מהופעות הסטנדאפ הטובות והמפתיעות שניתן למצוא היום. אז איך הילד החנון, הביישן והמופנם מראשון לציון, הגיע למצב שהוא עומד מול קהל ששילם כסף רק כדי לשמוע אותו מספר בדיחות?



הריאיון עמו שופע בבדיחות והומור עצמי משובח במיוחד. הסיפור של ברויר מתחיל, כמו שחלקכם בוודאי זוכרים, בתוכנית "היפה והחנון" בערוץ 10, בה השתתף ודרכה פרץ לתודעה של כולנו. ביחד עם בת זוגתו לתוכנית, לין לב, סיפק ברויר מספר רגעים בלתי נשכחים, הגיע עד לגמר אך בסופו של דבר הפסיד אותו לקארין ביטון ואלעד אביטל. "רציתי להגדיל את הביטחון העצמי", הוא אומר. "לעבור שינוי וחוויה משמעותית, וסוף סוף לראות ציצים".



מה זו ההגדרה הזו בכלל, "חנון"? ולמה הוגדרת או שהגדרת את עצמך ככזה?
"ההגדרה של החנון עברה שינוי עם השנים ונוספו גם מושגים נוספים עם אזורי חפיפה, כמו "גיק". פעם כשהיית חושב על חנון, היית מדמיין אדם במראה לא אטרקטיבי במיוחד, עם לבוש ותחביבים מוזרים, אשר סובל מהצקות. ואילו היום... ובכן, זה אותו דבר. רק שיש סיכוי שהוא עובד בהייטק ומרוויח לא רע".





מה עשית עד שהגעת לסדרה?
"כמו כל חנון רגיל: לימודים ועבודה, עבודה ולימודים, שישי לבד בבית, עבודה ולימודים, לימודים ועבודה, עוד שישי לבד בבית, לימודים ועבודה".



אחרי שנגמרה הסדרה, ידעת שתלך לכיוון אחר בחיים?
"ברור. לא קיבלו אותי לשום עבודה. סתם, אחרי התכנית פשוט אמרתי לעצמי שאני משקיע את כל החסכונות שצברתי ונותן לעצמי שנה אחת לנסות את עולם הסטנדאפ. ידעתי שזה יעבוד כשכולם אמרו לי "עזבת עבודה עם פנסיה, רכב ו־5 ספרות בשביל סטנדאפ? אתה באמת מצחיק".



עמידה על במה, אל מול עשרות או מאות אנשים, היא אחד הפחדים הגדולים ביותר, גם עבור אנשים עם ביטחון עצמי. גם אנשים מקובלים בחברה, שאינם חנונים ואינם ביישנים, נוטים פעמים רבות להשתתק, לגמגם ולבלוע מילים כאשר עליהם להרצות בפני קבוצה גדולה או קטנה של אנשים. "אני פשוט מדמיין את כל הקהל ערום. אגב, זה פחות מומלץ כשאתה מופיע בבית אבות", אומר אורי. "בעיקרון, יש לנו שני כוחות מניעים בחיים: תשוקה ופחד. כשהתשוקה גוברת על הפחד, אנחנו מוכנים להעז ולהתגבר על כל מכשול, אמיתי או מדומיין. הרצון שלי לעשות סטנדאפ ולהגיד את מה שיש לי גובר על הביישנות, הפחד להיכשל והלחץ התמידי במקצוע הזה".




עדיף להיות בארון


ברויר: "ג'רי סיינפלד מספר בסטנדאפ שלו שהוא קרא מחקר על פיו הפחד הכי גדול של בני האדם הוא לנאום בפני קהל. מספר שתיים הוא מוות. המוות הוא מספר שתיים! זה אומר שאם אתה נמצא בהלוויה, אתה תעדיף להיות בארון מאשר לשאת את ההספד... אגב, אני מזמן הפסקתי להופיע בהלוויות. קהל קשה".



איך הייתה ההופעה הראשונה שלך?
"אני אפילו לא זוכר מה היה בה, כנראה שהדחקתי את זה. אבל אם אני לא זוכר, אז בוא נגיד שצחקו ונקרעו ממש. אבל זה קרה כשאמרתי להם שאני רוצה להופיע במועדון. בהתחלה חשבו שאני ביקורת מס הכנסה".



ובכל זאת, בפעם הראשונה כשהקהל לא צחק, מה עשית?
"כשאני עולה לבמה הקהל תמיד נקרע מצחוק ממני, עד שאני מתחיל לדבר. אבל אני רגיל לשקט מהמסיבות שלי, אתה יודע. רק שפה יש גם אנשים שיושבים על כיסאות ומסתכלים עליך מוזר. אם הם לא צוחקים אני שם להם וירוס במחשב".




הרגשת שאתה מגיע לזה בביטחון, או שהוא נבנה לאט לאט?
"לגמרי נבנה. בהתחלה היה לי קצת חוסר ביטחון, והנה עכשיו, אחרי ארבע שנים של הופעות, יש לי חוסר ביטחון מלא".

מה אמרה הסביבה הקרובה אליך כשהתחלת להופיע? ואיך הם מקבלים את זה היום?
"היחס אליי לא השתנה, הם עדיין מתעלמים ממני ולא עונים לי להודעות".

סטנדאפיסטים הם בדרך כלל אנשים ורבליים מאוד. כשאתה מופיע במקומות כמו "סטנדאפ פקטורי" למשל, ומחכה עם כולם מאחורי הקלעים, איך אתה מסתדר עם הדינמיקה?
"הסטנדאפיסטים מתייחסים אליי ממש יפה. חלק מהם גם לא מרביצים לי. אבל, באופן מפתיע אולי, כי סטנדאפ זו האמנות של "להיות לבד" על הבמה, הסטנדאפיסטים בישראל הם קהילה מאוד גדולה, מדהימה ומפרגנת".

אתה מרגיש שעברת תהליך, או שזה סתם משהו שנוח לאנשים להדביק לדמות?
"כולנו, במשך כל החיים, עוברים תהליך שלא נגמר. כולם תמיד רוצים לשנות את החנונים, גם ב"היפה והחנון" זו הייתה המהות של התכנית. בעייני, דווקא השינוי מגיע מלקבל את עצמי ואת מי שאני".




לשאלה האם הוא נשאר בקשר עם חבריו מפעם, הוא משיב "ברור. אני מתקשר אליהם כל יום, הם לא עונים". תחומי העיסוק שלו מחוץ לבמה ולעולם הסטנדאפ הם בוודאי לא הסטיגמה המוכרת על סטנדאפיסטים בישראל. לדבריו, הוא מנגן באקורדיון, נוהג לקרוא ספרים ו"מסמן רק ימינה בנות בטינדר". ובכל זאת, ניכר שההופעות שלו עשויות להעביר מסר מסוים לקהל, וגם לילדים שמתקשים מעט בחברה ומתקשים לדמיין עתיד שבו הם יהיו בפרונט. הסוד, לדבריו, הוא הומור עצמי:

"אני מקווה שאנשים מבינים את הכוח של ההומור העצמי, ואת העובדה שאם אתה יכול לצחוק על זה, אתה יכול לנצח את זה. הומור זה הכוח של החלשים. אבל עדיין, אם יש מכות, אני ממליץ לברוח".

לפני כמה שנים כינו אותך חנון, והיום אתה עומד על הבמה וצריך לגרום לאנשים לצחוק. האם עכשיו, אחרי כמה שנים שאתה כבר בתחום, זה מתקבל כמובן מאליו?
"זה אף פעם לא מובן מאליו. אמרתי פעם שאני מרגיש קצת כמו "סופרמן". יש את אורי החנון, הביישן והמופנם. מנגד, יש את האלטר אגו, גיבור־על שעולה על הבמה ועושה סטנדאפ בלילות. גם אנשים שנחשפים אליי נהנים ודווקא מתלהבים מזה שיש חנון שהוא גם סטנדאפיסט. בהתחלה, אני זוכר כשהופעתי באשדוד, אנשים שם לא האמינו שאני סטנדאפיסט. וזה היה אחרי ההופעה".

אתה יכול להצליח גם במיינסטרים?
"ברור. הקהל שלי מאוד מגוון. אני מאוד אהוב בנאפיס".

ומה היעד הבא? איפה נראה אותך בעוד חמש שנים מהיום?
"מקווה שעדיין בצד שקורא את ההספד, ולא בצד נמצא בתוך הארון".

הכותב הוא סטודנט בחטיבה לתקשורת פוליטית בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב־יפוד