כשיצא לאור ספרו "אל תגידי לילה" (1994), כתבתי דברי ביקורת לא נעימים, כי עמוס עוז אכזב אותי. היום הייתי נמנעת מכתיבה כזאת, כי אני באה אל המדור מאהבה. בשנות ה־80 פרצה לאוויר אופנת הקטילה הקלה, שנבעה מסנוביזם צעיר, ריק וחסר תשתית מנומקת. הייתי בוגרת מן הנוער ששילח את התופעה המיותרת הזאת לתקשורת, אבל ייתכן שהרשיתי לעצמי להיסחף בזרם, גם אם באמת חשבתי שאותו ספר לא היה מן האיכותיים שבכתבי עוז. לכן כל כך שמחתי, שש שנים לאחר מכן, ב"סיפור על אהבה וחושך". הנה הוא הסופר המעולה שאהבתי בצעירותי, הנה הוא במיטבו. אף סופר עברי לא יכול לכתוב על חייו בתנופה כה מרהיבה.

בפרק מעניין, בספר שכולו מזמין לקשב, עוז משיב לשירה חדד על שאלות מציקות בעניין הביקורת שנכתבה עליו באותן שנים. זאת הייתה תקופה שבה חנו סר בעיני האקדמיה והמבקרים, והוא סבל מכך, לפי עדותו כאן. צר לי מאוד על חלקי בסבל הזה, שלא הביא את עוז לבחינת ספריו שנידונו אז ברותחין. אדם פגוע אינו פנוי להתבוננות רטרוספקטיבית. תגובתו המלאה של עוז לחקירה המעודנת של חדד בנושא זה מעניינת, כי גם היום אין הוא נוטה להתייחס לטקסטים עצמם, שאת תוכן רובם, הוא מעיד, ממילא שכח. הוא אומר: "נניח, ‘לדעת אשה' או ‘אל תגידי לילה', אלה היו ספרים שקטלו אותם כמעט מקיר לקיר. ה...כן, שנאה, מילה נכונה".

"שנאה"?! רגש כל כך אישי, מר ונקמני? קשה להבין שבאמת האמין שכך חשו כלפיו, גם אם עוז מונה גורמים לשנאה הזאת, כולם חוץ–ספרותיים (חדד מעירה לו שעבר באותו רגע ללשון גוף שלישי): "דבר ראשון: הוא לא אחד מאיתנו. הוא חייזר. בכלל לא רואים אותו כאן. או שהוא שם בקיבוץ שלו או שהוא בערד בסוף העולם. מה הוא חושב את עצמו, יושב על הר סיני ומדבר אלינו מרחוק (...) שאילו הייתי תל–אביבי והייתי נפגש והייתי מתחכך... אולי זה גם זה שהוא נראה לא רע באותן השנים...".

"ואולי זה קשור גם לרטוריקה". אומרת לו חדד, "לרהיטות שלך, שמרגיזה אנשים. כאילו אתה כותב ומדבר יפה מדי". ועוז מסכים איתה: "זה באמת הרגיז אנשים, ואולי בצדק (...) מה זה ההתייפייפות הזאת? תמיד הוא כאילו בבגדי שבת?".

אבל אני אהבתי ואוהבת את בגדי השבת הספרותיים של עוז, ואני לא חושבת שהביקורת קטלה אותו מפני שלא התחכך ופניו היו ונשארו יפים ומפני שכתב ודיבר בעברית עילית. אני עצמי חשתי אז רק אכזבה, ואולי גם מעט כעס, על שהסופר הנהדר לא גונז כתב יד שאינו טוב דיו. חשבתי שלא מוכרחים לפרסם. ייתכן שציפיותי היו כבדות מדי, הרי כל אמן עלול ללקות לעתים באובדן פרספקטיבה מיצירתו.

השיחה הזאת מתנהלת במתינות, בידידות ובהתחשבות הדדית. מדובר בסופר מבוגר והעורכת הצעירה שלו. הוא גבר, היא אישה, הוא הסניור המשיב לשאלות, היא המציגה אותן ומגיבה, לעתים בזהירות. זאת דינמיקה עם כללים מוסכמים מראש: דיאלוג בין שווים בתחום השיחה, אך לא בעמדה הציבורית, במכובדות. הנושאים מגוונים וכוללים שהויות קצרות בפתחי חדרים אינטימיים. הם מדברים על ילדות נזירית ב"תחכמוני", נעורים בקיבוץ וימי כתיבה בקיבוץ, על מורים דגולים מימי האוניברסיטה (גולדברג, סדן), אהבה, הבדלים בין המינים, פמיניזם, יחסי מין, שתי מדינות, הילדים והנכדים, פחד ממוות. מידת החשיפה האישית מדודה, כי עוז מדייק. הוא שייך לדור ששם לעצמו גבולות. גם בנושאים פוליטיים. הוא לא נסחף, לא משתלח ולא נשפך. הוא שולט בעצמו ובשיחה, גם אם נדמה שחדד מגרה אותו לעתים לדבר על מה שלא תכנן לדבר עליו. הוא משכנע בכנותו בדברים שהוא כן אומר, ותבונתו הבשלה מאירה את הטקסט באור רך.

"ממה עשוי התפוח?", עמוס עוז עם שירה חדד, כתר, 169 עמ'

***

בין משוררים

העורך גדעון טיקוצקי פועל במסירות להוציא לאור מסמכים כתובים של יוצרים בולטים בדור המייסדים. חליפת המכתבים בין שני המשוררים מציגה רגעים מכוננים בספרות העברית ותמונות קטנות ומרתקות מחייהם הפרטיים של ריבנר וגולדברג. הם כותבים על שירים שלהם ושל אחרים ("קראת את השירים האחרונים של שלונסקי?" היא שואלת), ודורשים זה בשלום אִמָהּ וזאת בשלום גלילה והילדים. ריבנר ענייני יותר ותכליתי, גולדברג מספרת על חמסין בירושלים ועל עייפות, על כך שכמעט אינה קוראת ואינה כותבת וכי החלה ללמוד יוונית ונהנית מכך. ריבנר מזמין אותה לעמק הפורח באביב ומונה לפניה במדויק את השעות שבהן הוא מלמד. גולדברג, במכתב מ–17.9.1957: "כשמסרתי לדפוס את 'טבעות עשן' הייתה לי הרגשה, שעכשיו אסור לי בכלל להמשיך לכתוב שירים. הייתי מהלכת ואומרת: למה אינני יודעת לחבר מוזיקה?!".

בפתח דבר מביא טיקוצקי מדברי גולדברג במפגש שני שערך בן־גוריון עם אנשי רוח, בסוף 1949: "שלא כמנהגי, יצאתי במוצאי שבת לשפת הים של תל אביב לטייל ולראות את הקהל. ראיתי המוני אנשים, שהפרצופים שלהם אמרו לי, שהם לא קראו ספר (...) אם לא נגיע באיזו דרך שהיא אל אלה שראיתי אותם (...) - והם היו רבים מאוד - נישאר חוג של אינטליגנציה בתוך האינטליגנציה, והספרות תתנוון ולא יהיה לנו קשר עם העם".

"אולי רק ציפורי מסע", לאה גולדברג, טוביה ריבנר, חליפת מכתבים, עורך: גדעון טיקוצקי, ספריית פועלים, 264 עמ' כולל הערות ומפתח.

הספר אולי רק ציפורי מסע הוצאת קיבוץ מאוחר. עטיפה הספר אולי רק ציפורי מסע הוצאת קיבוץ מאוחר. עטיפה