סדרה "מעברות", שהייתי בין יוצריה (יחד עם דינה צבי ריקליס, הילה שלם בהרד ואריק ברנשטיין), סיימה השבוע את שידוריה בכאן 11. לשמחתנו, הסדרה עוררה הרבה עניין ציבורי וגרפה אין ספור תגובות. לכל הכיוונים. תגובות שהן בעיני כר פורה למחקר סוציולוגי מרתק על השיח העדתי בישראל 2019. כן, אף על פי שהסדרה עסקה בתחומים רבים, רובן המוחלט של התגובות התנקז לעניין העדתי. ואם לתמצת - מזרחים נגד אשכנזים, ולהפך.

את התגובות האלה אפשר לחלק לשלוש קבוצות בסיסיות. גוש ה"מרכז" מורכב מתגובות שמביעות לעתים זעזוע/כעס/אמפתיה, אבל עושות את זה בלי לשרוף את המועדון. כלומר, באופן מתון יחסית, ששומר על איזושהי ממלכתיות והבנה של כל הצדדים בסיפור.

לצדו יש גוש יותר קיצוני, נקרא לו בהכללה מזרחים לוחמניים. התגובות שלהם זועמות, מתייחסות אך ורק לפן של האפליה כלפי מזרחים (שמופיע בסדרה בהרחבה), כועסות על כך שבסדרה יש גם סימפטיה לשטן (מפא"י וכו') ותובעות צעדים מיידיים, כמו שינוי שמות רחובות שנקראו על שם אשכנזים מהזן הגזעני.

הגוש השלישי של התגובות מציג קיצוניות מהסוג ההפוך, נקרא לו - אשכנזים מכחישי קיפוח. התגובות שם נעות בין "בשביל מה צריך לפתוח את זה עוד פעם? זה סיפור ישן שכבר נגמר מזמן", לבין ניסיונות אובססיביים ממש להוכיח שמה שהוצג על המסך היה רק פיקציה ומניפולציה וש"לא היה אפשר לנהוג אחרת כלפי העולים".

מבחינתנו, כיוונו לאורך העבודה לאותו גוש מרכזי. כלומר, שרטטנו סיפור מורכב שמצד אחד מציג בהבנה את שיקולי הממסד, ואת הקשיים המטורפים שעמדו בפניו בימי קליטת העלייה ההמונית. ומצד שני, חושף גם את העוולות הקשות - והנמנעות בהחלט - שאותו ממסד ביצע, בייחוד כלפי יוצאי ארצות האסלאם. האיזון הזה נוצר הרבה בגלל הרקע האישי של כל אחד מאיתנו, שדחף לכיוונים מנוגדים. אם זה האמא הפולנייה שלי, שחיה שנתיים וחצי במעברה, או ילדותה של דינה ריקליס במעברת כורדני, אחרי שעלתה עם משפחתה מעיראק. והוויכוחים בינינו, שלא פעם היו מאוד אמוציונליים ונוקבים, הביאו - אני מקווה - לתוצאה שיש בה כמה רבדים של הסיפור העדתי והממסדי.

אז נכון, רוב התגובות שקיבלנו על הסדרה היו ברוח הזו, של אותו גוש "מרכזי". ועדיין, בישראל של היום הרבה יותר קשה להשמיע עמדה אמביוולנטית, כזו שמנסה להבין את כל הצדדים, מאשר לשחרר אמירה נוקבת וחד־צדדית. הדוגמה הכי קלאסית לעניין הזה הייתה ה"טיזרים" - סרטונים קצרים שמחלקת הדיגיטל של כאן מפיצה ברשת כדי לקדם את הפרקים.

לקראת פרק 2 הטיזר היה קטע מראיון עם דני דביר, עולה מעיראק, שמספר כיצד המורה (האשכנזייה) אורה כרמי הצילה אותו - כילד מעברה אבוד - ובכך שהעניקה לו ליטוף ותשומת לב סייעה לו לחשוף את הפוטנציאל הגדול שבו. זה קטע מרגש, שבו דביר מזיל דמעה, והוא גם "מפויס" באופיו. לקראת פרק 3, הטיזר היה קטע מראיון עם יונה צברי, עולה מתימן שטופלה באופן אגרסיבי כנגד מחלת הגזזת, איבדה את מרבית שערה וחוותה טראומה קשה. הטיזר הזה זכה למספר גבוה פי שניים של צפיות - בדיוק - מקודמו. ולהרבה יותר תגובות. כלומר, זעזוע מנצח התרגשות. ותיאור של עוול ברור מביס סיטואציה של חיבור בין עדתי. וזה בדיוק העניין. דיבור על קיפוח ואפליה תמיד יהדהד חזק בהרבה מתיאור חיובי של חיבור והרמוניה (יחסיים).

כל זה לא אומר, חלילה, שצריך להפסיק לדבר על האפליה. פצעים מוגלתיים חייבים להתנקז כדי להחלים. אבל זו השאלה הגדולה - האם באמת רוצים להחלים? מהי בעצם המטרה האמיתית בשיח הזה? האם הרצון הוא להגיע בסופו של דבר לפיוס אמיתי בין אשכנזים ומזרחים, או להמשיך להנציח את הקרע. האופציה השנייה מתאימה מאוד לפוליטיקאים רבים, שחיים מליבוי השנאה, אבל גם לאנשים פרטיים, משני צדי המתרס. אני רוצה להאמין שרוב הישראלים מעוניינים באמת בפיוס. אבל הקיצוניות היא תמיד יותר סקסית ומדוברת, ולכן היא ממשיכה להכתיב את השיח המקוטב.