שני ברווזי גומי לאמבטיה, שלוש צלחות מסטים שונים, שבעה עטים, שלושה מציתים ובקבוק בושם אחד פתוח. זו, פחות או יותר, תכולת סל הקניות שלי מהביקור האחרון בשוק מחנה יהודה.

"בכיינים. כולם בכיינים. תראי אותם, מטיילים בדובאי ואז מקטרים על זה שאין להם כסף ואין עבודה", טען בפניי השבוע יועץ פוליטי מוכר. חברתו, גם היא מאותו תחום, הנהנה במרץ. "נכון", אמרה, "יש כמה שנפגעו מהמצב, אבל הרוב בסדר. הייתי אומרת, אפילו בסדר גמור". הם התכוונו לזה ברצינות רבה. הם באמת חושבים שאין עוני בארץ וזה מה שהם מספרים למעסיקים שלהם, והמעסיקים שלהם משפיעים על החיים של כולנו. 

התבוננתי בהם בריכוז. השניים האלה נעים ונדים בין הטוויטר לאינסטגרם, לפייסבוק ולשאר הפלטפורמות שאני מודה שאיני מצליחה לעקוב אחריהן. הפרסומים בהן מתרבים מהר יותר מהמוטציה הבריטית המלכותית של הקורונה, ומי אני שאצליח להדביק את הקצב של מוטציות פוריות כאלה? נדמה היה לי שאני מזהה עיכוב בין המילים שבקעו מהם לתנועות הפה שלהם. אולי אלה התסמינים שמופיעים אצל בני אדם כשהחיווט שלהם נפגע? ואולי זו תופעת הלוואי של האשליה הגדולה של מי שחיים בעיקר בתוך המרחב הווירטואלי?

אנחנו יצורים סתגלניים. זה רק עניין של זמן עד שאנחנו מתרגלים, ולא משנה למה. פעם קראתי שהסיבה טמונה במוח האנושי, שהוא האיבר המורכב מכולם. למרות התפתחותו בת מיליוני השנים הוא לא שכח את אחד התפקידים החשובים ביותר שלו: ההגנה על חיינו. אנחנו קולטים מידע מהעולם כמעט בכל החושים באמצעות קולטנים, שהם בעצם חלבונים. כאשר קולטן מסוים פעיל באופן קבוע, רגישותו הולכת וקטנה עד שהוא מפסיק להעביר אות שמעדכן את מערכת העצבים במוח. 

קל להמחיש את זה באמצעות חוש הראייה. מתישהו הדברים הופכים לכתם עיוור. נוכחים נפקדים מהתודעה. הירושלמים, ולא רק הם, מכירים היטב את המפגשים עם ילדים קטנים לבושי סחבות, שמוכרים מציתים ועטים בצמתים של צפון העיר, או פשוט מבקשים שקל לעזרה. אנחנו מכירים את המפגשים עם אמהות שעומדות באמצע הלילה עם תינוק בעגלה ומבקשות נדבות.

בשנה האחרונה אוכלוסיית פושטי היד הולכת וגדלה. ולזה, עם כל הכבוד לקולטנים, אסור להתרגל בשום פנים ואופן. הכי קל להשפיל מבט כדי לא לראות אותם. קל, אבל אסור. בשביל זה, צריך להכניס לסיפור את הלב ולא רק את המוח.


השוק הוא המקום לגלות בו את הדופק האמיתי. סיסמוגרף של המציאות. התנאי היחידי ליחסים המבוססים על האמת הוא להגיע אליו בצניעות, להיטמע בהמון ולראות את הקולות. השיטה הזו, להגיע אינקוגניטו, הייתה חביבה על האנושות מאז ומעולם. בספר בראשית היו אלה הנפילים שירדו לארץ והתחזו לבני אדם.

בפרשת פיקודי בספר הזוהר, אלו דמויות המתחפשות לבני אנוש ומתעתעות בהם. בימי הביניים מלכים נהגו להסתובב בשוק כשהם מחופשים לאנשים מן היישוב, כדי לחוש את המציאות. לשמוע מה באמת העם אומר עליהם ומה המצב בשטח. אשכרה, בלי יועצים פוליטיים שיספרו להם סיפורים שקריים וישלחו אליהם צילומים ססגוניים.

בחלק המרוצף של השוק ישבו השבוע הרבה יותר נגנים מהרגיל. היה שם אפילו נגן נבל. במרחק כמה מטרים ממנו, צמד זייפניות חמודות להפליא שהניחו כובע על הרצפה ושרו בשמחה, בין קריאות ה"תותים תותים ב־20 שקל". מישהו עמד וצילם אותן כדי להעלות לאינסטגרם. הדוכנים נראו כמו תמיד. מסביב ייהום הסער, אבל עם מצלמה חולפת נראה שהשוק בשלו: שמח, צבעוני ושופע טעמים.  

בקלוז־אפ, התמונה שונה לגמרי. בחור לבוש בגדים מסודרים, הכי רחוק ממה שאנחנו תופסים בתודעה כהומלס, ביקש מהעוברים והשבים שקל. הקול שלו נבלע בין הצעקות של הסוחרים. ילד קטן עמד בכניסה לשוק ליד המחסומים שהציבו שם מאז הגעת הווירוס התוקפני, וכיוון את התנועה. הוא סיפר שלאבא שלו אין עבודה ושהוא מנגן מאוד יפה, וכדאי לשמוע אותו. "הופעה שלמה בקצת שקלים!", אמר לי הקטנצ'יק החמוד. 

מאחורי הדוכנים עם דובוני הגומי והנחשים הצבעוניים ישבה על מחצלת אישה כבת 60. היא הוציאה חפצים מביתה כדי למכור. אפשר היה לעשות זום אין על אחד מפריטי הווינטג' היפים, אבל אני בחרתי להתמקד בפנים שלה. "אין לי עבודה", היא אמרה חצי מתנצלת. "חייבת לצאת החוצה ולהביא קצת כסף הביתה. הנה, צלחת יפה שהייתה של סבתא שלי, תמורת אוכל שאפשר יהיה לשים באחת אחרת".

בתוך סמטאות השוק, מתחת לדוכנים, רכנו אנשים שאספו תוצרת שנפלה, שיהיה מה לקחת לילדים. הסוחרים העלימו עין. הם יודעים בדיוק כמו הפוליטיקאים שמגיעים לשוק כדי להצטלם לפני כל מערכת בחירות, שבלי פילטר, המציאות מספרת סיפור אחר לגמרי. כל מה שצריך זה להקשיב לה. בכיינים אנחנו לא. 

נגני רחוב בירושלים (צילום: מרק ישראל סלם)נגני רחוב בירושלים (צילום: מרק ישראל סלם)

קריאה ראשונה

בשלהי שנות ה־90 החל ג'ף קיני בכתיבת רעיונות לסדרת הספרים "יומנו של חנון", שיועדה במקור, עד כמה שקשה להאמין, למבוגרים. במשך שלוש שנים פורסמה הסדרה באתר האינטרנט FunBrain.com. רק כאשר קיני, שהתפרנס עד אז מעיצוב משחקי ילדים מקוונים, חשד שמדובר בהבטחה גדולה, הוא ניסה את מזלו בתערוכת הקומיקס השנתית ניו יורק. 

נציג הוצאת הספרים אברמס בוקס לקח את ההימור, והשאר היסטוריה. מאז צאת הספר הראשון "יומנו של חנון", שראה אור ב־2007, הסדרה הפכה לאחת המוכרות בעולם. ספרי הסדרה תורגמו ל־65 שפות ונמכרו ביותר מ־250 מיליון עותקים.

עולמו של גרג הפלי הוא כמו סיטקום. הכל צריך להיות מאותחל בסוף כל כרך. כך קורה גם בספר החדש וה־15 במספר, "במים עמוקים". הפעם, אמא של גרג מתעקשת על יציאה לחופשת קיץ משפחתית בקרוון הישן והמסריח של דוד גארי כדי להתחבר אל הטבע. בטבע כמו בטבע: דובים רעבים וחקלאים עצבניים רודפים אחרי משפחת הפלי, ורגע לפני שגרג מכריז על הקיץ הזה כעל גיהינום, המשפחה נכנסת לשערי מחנה ״גן עדן״. כרגיל, מסרים חינוכיים קשה למצוא כאן. מה כן? הרבה הומור וכיף טהור.
יומנו של חנון (צילום: ג'ף קיני)יומנו של חנון (צילום: ג'ף קיני)

"יומנו של חנון – במים עמוקים" מאת ג'ף קיני, הוצאת כנרת. מאנגלית: ארז אשרוב. מחיר: 84 שקלים

המלצתרבות

"קומיקס כחול־לבן" היא סדנת קומיקס מעשית וחווייתית לילדים בהנחיית המאייר ויוצר הקומיקס נדב נחמני (יוצר הקליפ "ילדים" של אביתר בנאי ועוד). בנות ובני 8 ומעלה מוזמנים ליצור בסדנת לייב - שאורכה שעה - דמות, סיפור וקומיקס, בשלבים פשוטים וברורים. כל מה שצריך זה דפים לבנים, עיפרון, מחק ועט שחור. ב־18 בינואר המפגש יתרכז בסיפור שמאחורי הפתגם "אין דבר העומד בפני הרצון", וב־25 בינואר, בספיישל ט"ו בשבט, סביב הפסוק "כי האדם עץ השדה".
אל תסתכל בקנקן. איור: נדב רחמני (צילום: ללא)אל תסתכל בקנקן. איור: נדב רחמני (צילום: ללא)

"קומיקס כחול־לבן", בית אבי חי. 18.1, 25.1 ב־18:00, בהרשמה מראש