בתחילת יוני תגיע להופעות בישראל להקת האורקסטרה, שמתיימרת להיות גלגול עכשווי של הלהקה המיתולוגית elo ומבצעת את שיריה הגדולים. באורקסטרה יש רק חבר אחד מההרכב המקורי - הכנר מייק קמינסקי, והיא לא כוללת את הפנים, הקול והיוצר המרכזי שמאחורי elo - הלוא הוא ג'ף לין. לין גם התנגד לעצם קיומה, ולכן - מטעמים משפטיים - שמה שונה.
עצם הקיום של ההרכב הזה לגיטימי לגמרי. והעובדה ששרד עד היום ולא מפסיק להופיע ברחבי העולם מעידה על כך שהוא מורכב כנראה ממוזיקאים מוכשרים, שנותנים אחלה שואו. בקיצור - מאוד יכול להיות שעבור מעריצי elo (ואני ביניהם) מדובר בחוויה מהנה בהחלט. מהנה, אבל לא הדבר האמיתי (בייחוד כשג'ף לין עצמו חזר להופיע תחת השם elo).
וזו רחוקה מלהיות הדוגמה היחידה לתופעה הזו, שרק הולכת ומתפשטת. באוקטובר האחרון הופיעה כאן דייר סטרייטס אקספיריינס, שמבצעת משירי הלהקה המיתולוגית ההיא, ורק הסקסופוניסט שלה כריס ווייט זכה לנגן עם מארק נופלר וחברי הלהקה המקורית. נופלר, כשלעצמו, עדיין איתנו ומנהל קריירת סולו ארוכת שנים. אבל אין לו שום עניין לאחד את ההרכב המקורי, או להופיע רק עם שירי דייר סטרייטס.
ופה בדיוק קבור הכלב. עידן הזהב של להקות הרוק הגדולות היה בשנות ה־70 וה־80. והקהל שגדל עליהן עדיין צמא לראות אותן, ובהכללה - גם יש לו האמצעים לשלם על כך. רק שהלהקות עצמן כבר לא קיימות, ברובן, מטעמי מוות של חלק מהנוגעים בדבר, או חוסר רצון של האחרים להמשיך יחד. טבעו של עולם. וכאן נכנס למשוואה עוד משתנה - הקונספט הזה של להקת רוק הולך ונעלם, כך שגם אין הרבה תחליפים עכשוויים הולמים. התוצאה היא שיש צורך אדיר, נוסטלגי בעיקרו, אבל אין מספיק סחורה. לפחות לא סחורה מקורית. וזה מה שמייצר שוק שלם של תחליפים, שהם כאמור לגיטימיים לגמרי, אבל עדיין תחליפים.
הקונספט הזה מייצר עבור הצופה בלבול רגשי גדול. אני זוכר את התחושה שלי בפארק הירקון, בהופעה של קווין עם אדם למברט. זאת הייתה הופעה מצוינת, ולמברט התגלה כתחליף מוצלח מאוד. אבל בכל פעם שצלילי הפתיחה של שיר מוכר נשמעו, העיניים חיפשו באופן אוטומטי את פרדי מרקורי - אללה ירחמו. ומשלא מצאו אותו, התפשטה בלב חמיצות לא נעימה, מהסוג של נוכחות בערב קאברים. תחושה דומה, רק בממדים קטנים בהרבה, הייתה לי בשנת 2008 כשלהקת הסטרנגלרס האהובה עליי הגיעה לאמפי רעננה (כחימום לבלונדי) ללא מחצית מחברי ההרכב המקורי - ובייחוד ללא הסולן, יו קורנוול. ההופעה עצמה הייתה טובה מאוד, אבל מי בעצם הופיע?
מצד שני, אפשר לטעון שיש משהו מופרך בצורך הזה לראות את גיבורי העבר שלך, גם כשהם רחוקים מכושרם. ואולי תחליפים דווקא ייצרו הופעה טובה יותר - לפחות מוזיקלית. ע"ע סיבוב ההופעות הנוכחי של ג'נסיס, שבו פיל קולינס שמתקשה אפילו לזוז מוצב על הבמה רק כדי שהאיחוד ייראה אמיתי, והתוצאה מכמירת לב. ולחלופין, איאן אנדרסון מג'תרו טאל, אליל נעוריי, שכבר קרוב ל־20 שנה לא מסוגל לשיר כמו שצריך. אם היה מוותר על תפקידי השירה, לטובת זמר אחר, וניצב על הבמה רק כחלילן, אין ספק שאובייקטיבית לפחות התוצאה הייתה נשמעת טוב בהרבה. יכול להיות שזה נכון גם במקרים של האורקסטרה, או דייר סטרייטס אקספיריינס.
אז למה בכל זאת כל כך חשוב לנו לראות את האורגינל? כי כשאתה הולך לראות הופעה של מישהו שגדלת עליו, אתה הולך לפגוש גם את עצמך. עצמך הצעיר, והדרך שעשה עד הלום. וכמה שלפעמים עצוב לראות את אליל נעוריך זקן, או מזייף, לדרך הזו יצאתם - מבחינתך - יחד. מהרגע שבו התאהבת במוזיקה שלו. ולכן לראות אותו על הבמה זו סגירת המעגל האולטימטיבית. בסוף הרי כולנו נמות, גם הגיבורים שלנו. אז תנו לנו לפחות את ההזדמנות להזדקן יחד איתם, ולא עם תחליפים מפלסטיק בוהק.