הילדה באטס סוגרת את הטלפון כשהיא מבינה שעיתונאית ישראלית רוצה לשוחח איתה על חברתה הטובה, הסופרת נל הרפר לי. עשרות שנים הן חברות קרובות. בשנים האחרונות, אחרי שעברה שבץ מוחי, התעוורה כמעט לחלוטין, שמיעתה נפגעה וכושר התנועה שלה הפך מוגבל, מתגוררת הרפר לי 88, בדיור מוגן בפאתי העיירה הקטנו מונרוויל שבאלבמה, ורק מעטים פוגשים אותה. באטס, אשתו של הכומר תומאס באטס מהכנסייה המתודיסטית היא אחת מהן. נאמנה לקוד השתיקה האופף את הסופרת הידועה, באטס אינה מוכנה להפר אותו. קרובי משפחה נוספים של הרפר לי במונרוויל כמו בעלה של בת דודתה, מרי ג'ונסון שומרים על שתיקה דומה. גם אחיינה של הרפר לי, הרשל קונור, אינו מוכן לומר דבר. ״אני לא מדבר על דודתי״ הוא אומר בשיחת טלפון מגיינסוויל, פלורידה.
בשבוע שעבר עלתה הרפר לי לכותרות כשהוצאת הספרים שלה ״הרפר-קולינס״ הודיעה שספר נוסף של הסופרת שכתבה את רב המכר ״אל תיגע בזמיר״ ואף זכתה עליו בפרס פוליצר ב־1961, יצא לאור בחודש יולי הקרוב. על פי הפרסום עורכת הדין של הרפר לי, טונג׳ה קרטו ממונרוויל, מצאה עותק של ספר לא ידוע של לי. העותק הוסתר בתוך העותק המקורי של ״אל תיגע בזמיר״, הוא נכתב לפני ״אל תיגע בזמיר״ ומעולם לא פורסם. לפי הדיווחים, הרפר לי קיבלה בהתרגשות אדירה את הידיעה על מציאת העותק העלום, שיצא לאור בדיוק 55 שנים אחרי פרסומו של ספרה היחיד.
הספר ״אל תיגע בזמיר״, שיצא לאור ב־1960, נכתב מנקודת מבטה של סקאוט פינץ', בתו של אטיקוס פינץ', עורך דין לבן שמגן בבית משפט על שחור שמואשם באונס של לבנה. פינץ' אינו מצליח להגן על לקוחו, שמורשע ותולה את עצמו לפני הערעור. הספר מתרחש במייקומב, עיירה דרומית קטנה, דומה למונרוויל, מקום הולדתה של לי עצמה, ומבוסס במידה מסוימת על חייה. כך, כמו גיבורת ספרה, לי היא בתו הצעירה של אמאסה קולמן לי, עורך דין מקומי שנכשל בהגנה על שני שחורים ועזב את המקצוע.
מאז יציאתו לאור תורגם ״אל תיגע בזמיר״ ל־40 שפות ונמכר ב־50 מיליון עותקים. כמיליון עותקים שלו נמכרים מדי שנה בכל רחבי העולם, מהם כמה אלפי עותקים נמכרים בישראל. בשנת 1999 נבחר ״אל תיגע בזמיר״ לספר הטוב של המאה על ידי ״לייבררי ז׳ורנל״, ו״טיים מגזין״ הכתיר אותו ב־2005 כ״ספר הטוב ביותו בכל הזמנים״.
מיליון עותקים כל שניה. עטיפת "אל תיגע בזמיר". צילום: הוצאת עם עובד
ספר ההמשך של ״אל תיגע בזמיר״ שצפוי להיקרא ״Go Set a Watchman״ מתאר את סקאוט כאישה בוגרת השבה למייקומב מניו יורק כדי לבקר את אביה. בהודעה כתובה הסבירה הרפר לי שכתבה את ספר ההמשך לפני שכתבה את ״אל תיגע בזמיר״, אבל הסוכן הספרותי שלה, שהתלהב דווקא מהפלאשבקים של סקאוט לילדותה, הציע לה לכתוב את הספר מנקודת מבטה של סקאוט הילדה, ולא זו של האישה הבוגרת השבה אל עיירת הולדתה.
״הייתי סופרת בראשית דרכי ועשיתי מה שאמרו לי. לא היה לי מושג שהספר המקורי שרד, אני נרגשת מכך שהרומן הזה יפורסם עכשיו״, הודיעה הרפר לי אחרי שבמשך שנים שב ואמרה למכריה שאינה מתכוונת לכתוב ספר נוסף. ״אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד בספר 'אל תיגע בזמיר', אני לא רוצה להיכנס שוב לקלחת הפרסום של הספר״, אמרה בעבר.
מרץ רב מדי
עם פרסום ההודעה על יציאתו לאור של הספר החדש, עיתונאים רבים הגעו למונרוויל וגילו תושבים ספקנים. העיירה קטנה, רק 6,500 תושבים, נמצאת בדרום העמוק, בין מונטגומרי למובייל, היכן שמאבק השחורים התחיל. במונטגומרי סירבה רוזה פארקס לתת את מקומה לנוסע לבן. מרטין לותר קינג צעד את צעדת המחאה הידועה שלו מסלמה למונטגומרי.
הכומר תומאס באטס, שמאושפז במרכז שיקום, ראה את הרפר לי, שבעיירה מכנים אותה ״מיס נל״, בנובמבר האחרון בהלוויה של אחותה, אליס לי. ״היא לא זוכרת הרבה, היא מרותקת לכיסא גלגלים, עיוורת וחירשת, תסיקו את המסקנות שלכם בעצמכם״, הוא אמר ל״גרדיאן״ הבריטי. ״אני ספקן לגבי הספר החדש״, אמר גם סאם ת׳רל, חבר קרוב של הרפר לי ושל אחותה אליס לי. ת׳רל, בעלים של מסעדה מקומית, הביא להרפר לי ולאחותה מדי שבוע מרק מהמסעדה שלו עד שלאחרונה התבקש, במכתב מעורכת הדין של לי, טונג׳ה קרטר, לחדול לבקר את הרפר לי. ״אני בטוח שהרפר לי לא ידעה על המכתב״, הוא אמר ל״גרדיאן״.
חבר נוסף של הרפר לי, ההיסטוריון ווין פלינט, ביקר את הרפר לי יום לפני שהוכרז על היציאה לאור של הספר החדש. היא לא אמרה לו אף מילה על הספר. הם שוחחו על היצירות של ק״ס לואיס, והרפר לי התבדחה כשסיפר לה על נכדתו הקטנה. ״היא שומעת אותך רק אם אתה צועק אל תוך האוזן הימנית שלה״, הוא אמר לתקשורת האמריקאית, ״והיא יכולה לקרוא רק בעזרת זכוכית מגדלת שמגדילה את האותיות. רק הרפר לי וקרטר יכולות לדעת מדוע לי החליטה להוציא את הספר״, הוא אמר, ״אנחנו לעולם לא נדע אם קרטר אמרה לה: ׳את עושה את זה עכשיו׳ או ׳מה את אומרת, האם כדאי לך לעשות את זה עכשיו?׳״ ״האם מישהו עושה שימוש באוצר הלאומי שלנו?״ תהתה גם השחקנית מיה פארו בציוץ בטוויטר.
העיניים נשואות כעת אל קרטר, עורכת הדין של הרפר לי, שלפי הפרסומים הייתה זו שמצאה את העותק של הספר החדש, ועד עתה סירבה להגיב. ז׳נט סוויר, הבעלים של בית קפה מקומי במונרוויל, אמרה לאתר ״אל.קום״ שקרטר מבודדת את הרפר לי מהעולם כדי שתוכל לעשות בה כרצונה.
קרטר סיימה את לימודי המשפטים לפני שמונה שנים באוניברסיטת אלבמה והצטרפה למשרד עורכי הדין של אליס לי, אחותה של הרפר לי. אליס לי טיפלה בענייניה המשפטיים של אחותה, הן אף גרו ביחד בבית שהאחות רכשה בעיירה, לא רחוק מבית ילדותן, שם פועלת עכשיו מסעדה ידועה. בשנים האחרונות הלכה אליס לי ונחלשה, עד למותה לאחרונה, כאמור, בגיל 103.
את מקומה של אליס לי בחייה של הרפר לי תפסה עורכת הדין קרטר, אשתו של פטריק קרטר, טייס פרטי ובעלים של מסעדה שנסגרה לאחרונה לצורך שיפוצים. קרטר הוא קרוב משפחה של הסופר טרומן קפוטה, חבר ילדות של הרפר לי. יש מי שטוענים שקפוטה הוא זה שכתב את הספר ״אל תיגע בזמיר״, ואילו אחרים בטוחים שדווקא הרפר לי היא הכישרון האמיתי מבין השניים וכי היא זו שכתבה את הספר הידוע של קפוטה ״בדם קר״.
בכל אופן, מאז שקרטר נכנסה לתמונה היא פועלת במרץ רב להבטחת זכויותיה של הרפר לי, יש הטוענים במרץ רב מדי. בשמה של הרפר לי היא תבעה לפני כשנתיים את הסוכן הספרותי שלה, סמואל פינקוס, בטענה שהעביר את תשלומי התמלוגים לחברה שונה מזו שאליה הועברו התמלוגים עד כה. פינקוס היה מקורב להרפר לי. הוא זה שהסיע אותה מדירתה בניו יורק למונרוויל אחרי שלקתה בשבץ ב־2008. את מדליית החירות הנשיאותית שקיבלה מהנשיא ג׳ורג׳ בוש העניקה הרפר לי לפינקוס, ״בגלל שהוא יהודי ויש לו מכרים שנספו בשואה וזה מגיע לו יותר מאשר לי״. התביעה אומנם הוסדרה בפשרה, אבל הקשרים בין הרפר לי לבין פינקוס נותקו.
הרפר לי אף תבעה את המוזיאון המקומי על שימוש בסמל המסחרי ״אל תיגע בזמיר״, שעל פי כתב התביעה שייך לה. המוזיאון מושך כ־20 אלף מבקרים בשנה למונרוויל, ואחת לשנה עולה במוזיאון הצגה על פי הספר. כמו כן, במוזיאון יש תצוגה של פריטים הקשורים לספר, ביניהם אולם בית המשפט ששוחזר לסרט על פי הספר בכיכובו של גרגורי פק. גם התביעה הזו הוסדרה לבסוף מחוץ לבית המשפט. במוזיאון כבר הודיעו שירכשו 50 עותקים מהספר החדש, מחווה למס־ פר העותקים מהספר ״אל תיגע בזמיר״ שרכשה חנות הספרים היחידה במונרוויל כשהספר הראשון יצא לאור.
הרפר לי אף הסתכסכה עם מרג׳ה מילס שכתבה ספר עליה ועל אחותה. מילס טענה שהספר נכתב בברכתן, אך הן הכחישו ואמרו שלא שיתפו פעולה עם מילס, עיתונאית לשעבר של ׳׳השיקגו טריביון״, ששכרה בית בסמוך לבית של האחיות לי, התיידדה איתן וכתבה ספר על חייהן בעיירה הדרומית הקטנה.
רק מיטה וספרים
למרות עושרה הרב - על פי הערכות הרפר לי מרוויחה כמיליון דולר בשנה מתמלוגים - האחיות לי חיו חיים צנועים. להרפר לי לא היה מחשב ואפילו לא מכונת כתיבה חשמלית. היא למדה משפטים, כמו אביה ואחותה, אבל לא סיימה את לימודיה. אחרי שנת לימודים אחת עברה לניו יורק, עבדה כפקידת הזמנות בחברת תעופה וכתבה את ״אל תיגע בזמיר״ בסיוע קומץ חברים שהעניקו לה סכום כסף המספיק לשנת מחיה כדי שתוכל לכתוב. מאז היא חיה בניו יורק ובמונרוויל, נסעה באוטובוסים וברכבות, טיילה ברגל בניו יורק, צפתה במשחקי בייסבול וביקרה במוזיאונים לבושה בבגדים פשוטים, נושאת תיק גדול. זרים שלא הכירו אותה היו בטוחים שהיא קבצנית.
בחורפים בילתה במונרוויל בחברת אחותה. הן אכלו במסעדות מקומיות. לי הייתה ידועה באהבתה לדג השפמנון שהוכן עבורה באחת המסעדות המקומיות. הן גם דגו דגים והאכילו ברווזים באגם המקומי. כמו ג׳יי.די סלינג׳ר, אמילי דיקנסון ותומאס פינצ׳ון, גם הרפר לי שמרה על מרחק מהעולם. היא לא התראיינה מאז 1964. ״אתה נדיב מאוד״, אמרה לכתב בריטי שהתלווה אליה כשהאכילה ברווזים באגם מקומי לפני ארבע שנים, אבל סירבה להתראיין, והייתה המומה כשתיירים נקשו על דלת ביתה.
״כל מה שהיא צריכה זה רק מיטה טובה, חדר אמבטיה, מכונת כתיבה וספרים״, אמרה עליה אחותה לפני שנים אחדות. ״היא אוהבת לקרוא את מארק טוויין, ג׳יין אוסטין וולט ויטמן ובזה לסופרים שכותבים רק כדי להתפרסם״.
כמה אירוניים נשמעים היום דבריה של הרפר לי, כשלא ברור מדוע נדחפה להוציא לאור טיוטה ישנה של ״אל תיגע בזמיר״. ״אנשים שכותבים שונים מאנשים שחייבים לכתוב״, היא אמרה בעבר. ״מי שכותב למען תגמול של הכרה או תגמול כלכלי - לא יודע מה הוא עושה ואינו יכול לקרוא לעצמו סופר. כתיבה היא משהו בתוככם. אם אין לכם את זה, שום דבר לא יכול לייצר לכם את זה״.