הוא נולד למשפחה אמידה, למד באוניברסיטה, נחשב לעיתונאי כוכב עוד בטרם מלאו לו 30. אבל אז התמכר לקוקאין ולקראק, נעצר כמה פעמים, ובנותיו התאומות שנולדו מקשר עם ספקית הסם שלו נמסרו למשפחה אומנת.

הוא עבר תהליך של גמילה, חלה בסרטן, גידל את בנותיו לבדו עד שנישא בשנית, כתב על זה ספר, היה מרצה לתקשורת מוערך וכתב התקשורת של הניו יורק טיימס - עד שהתמוטט ביום חמישי במשרדו במערכת העיתון ונפטר. 
 
מאות עיתונאים בכל רחבי העולם הספידו בימים האחרונים את דיוויד קאר, הגורו של הכתיבה החדה והמושחזת, העיתונאי שכמעט תמיד אמר וכתב את האמת ישר בפנים, בלי פילטרים.

הוא גם היה רחום כלפי מכריו, סייע לכישרונות צעירים, נחשב למי שדחף את לנה דנהאם לכתיבה, והיה האב הרוחני של הסדרה המצליחה "בנות". הוא חילק בהרצאות שלו באוניברסיטה חטיפים לסטודנטים והבטיח להם שתור הזהב של העיתונות, בניגוד למה שמקובל לחשוב, נמצא בפתח.
ראש זבל

את מה שקאר הספיק לעשות ב-58 שנותיו, עיתונאים אחרים לא יספיקו במספר כפול של שנות חיים. הוא נולד בפרבר של מיניאפוליס, ילד אמצעי במשפחה של שבעה. לאביו הייתה רשת של חנויות בגדים, אמו הייתה מורה. "היה לי בית  טוב״, הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו, ״ליל האקדח״, שיצאה לאור לפני שש שנים.
כשסיים את לימודיו בתיכון, למד בשתי אוניברסיטאות. ״היו לי הרבה חברים״, הוא כתב בספרו, ״היה לי מעט כסף וחייתי על אל.אס.די, חשיש, פטריות הזיה, אמפטמינים, ווליום, אופיום וליקר מכל הסוגים. ראש זבל מוחלט״.
הוא סיים לימודי פסיכולוגיה ועיתו נאות באוניברסיטת מינסוטה וביום הולדתו ה־21 קיבל מתנה גרועה במיוחד, אבקת קוקאין. ״זה היה רגע מכונן״, קאר כתב בספרו, ״אלוהים, סוף־סוף אני יכול לראות״.

משם הוא עבר הלאה, להתמכרות ל״קרוב משפחתו הפרוזאי יותר של הקוקאין, הקראק. ראש קראק זו שורה מביכה בקורות החיים״. אצלו זו לא הייתה שורה אלא כמה שנים של התמכרות קשה. ״בתחילה קוקאין ממלא אותך בתהייה ילדותית, בתחושה שהקרנבל הגיע לעיר ובוחר בך להצגה הבאה״, קאר כתב.
רק כשנגמל וערך את התחקיר לספר האוטוביוגרפי, הבין שקרנבל קטן ביותר זה היה. אחד מחבריו אמר לו במהלך התחקיר שהוא אהב אותו, ״אבל היי, דיוויד, כשהיית מכור לא היית אתה, הרגשתי שאני לא מדבר עם חברי דיוויד, דיברתי עם אדם פרוע. היית יצור. פחדתי״.
הוא היה פרוע עד כדי סכנה לבנותיו. באפריל 1988 נולדו לקאר ולחברתו, שמכונה בספר אנה, התאומות מיגן וארין. הם הכירו במסיבה של סוחר סמים שעמד להיכנס לכלא. אנה הייתה סוחרת סמים בעצמה והיא זו שסיפקה לקאר את הקוקאין. הם עברו לגור ביחד.
בספרו קאר כותב שהכינוי של אנה היה ״באם באם״. היא טרקה לו דלתות בפרצוף והוא ניסה לפתוח אותן ולחנוק אותה.
הקשרים שלו עם נשים התאפיינו באלימות, וגם על כך הוא כתב בכנות. ״בדרכים מניפולטיביות הכנסתי את עצמי למיטות של נשים ואחר כך התייחסתי אליהן כאל תכשיט אנושי ולא כמו אל בני אדם״, הוא כתב. ״נשים שלא התלהבו מהמצב קיבלו בתגובה מכות״.


קאר דחף אותה לכתיבה, לנה דנהאם

במשך כשנה היו לו שתי זהויות. בבקרים היה עיתונאי נמרץ. ״כשזה הגיע לסיפורים עיתונאיים, הייתי כלב שמחפש בשר על עצם״, הוא כתב בספרו. ״הדפסתי מהר והיה לי רצון לדעת יותר. התחילו לשים לב לעבודתי וקיבלתי ג׳ובים. אבל כשהזמן עבר, גיליתי שאני משלב חיים של הבטחה ככותב צעיר לצד לילות אפלים מלאים בגנגסטרים אפויים למחצה והתמכרות עזה״.
קאר לא הסתפק בהתמכרות, רעה ככל שתהיה, הוא גם סחר בסמים. ״הייתי סוחר הסמים של הקהילה היוצרת במיניאפוליס״, הוא כתב, ״מכרתי קוק לקולגות שלי, לבדרנים ולילדי מועדונים״. בשל כך שהה כמה פעמים בבתי כלא מחוזיים.
לעתים שתי הישויות, זו של העיתונאי המצליח בראשית דרכו וזו של הג׳אנקי הלהוט לסמים, התמזגו לישות אחת. פעם קאר ערך תחקיר על חשוד שנורה למוות בטעות כשנלקח למעצר. במהלך העבודה התקשר אליו שוטר מהמחלקה שממנה הגיעו השוטרים שירו בחשוד. ״החיים שלך אינם ללא רבב״, הוא אמר לעיתונאי הנמרץ, ״היזהר״.
 
התאומות היו אות אזהרה חמור הרבה יותר. חברים ובני משפחה ניסו לשכנע את קאר ואת חברתו לבצע הפלה. הם סירבו. כשהבנות נולדו, התברר שהשניים אינם כשירים לטפל בהן.
 
פעם קאר נשאר לבדו בערב עם שתי בנותיו. הוא היה נואש לסם, ואנה לא הייתה בסביבה. בלי לחשוב על תוצאות מעשיו, קאר הכניס את התאומות למכונית ונסע לחפש קראק. הבנות נשארו לבדן בכלי הרכב במשך כמה שעות בלילה קפוא.
 
לעתים בעלה לשעבר של אנה הגיע כדי לשמור על הבנות. פעם אחרת התקשר לחבר וביקש ממנו חיתולים: ״אנחנו בבית עם הבנות, אבל לא יכולים לצאת לקנות חיתולים מפני שהמשטרה משקיפה עלינו״.

החבר הביא חיתולים, אבל היה ברור שדרוש טיפול מעמיק יותר. ״מכור הוא אקרובט קוגניטיבי״, כתב קאר בספרו, ״אתה מפיץ את הגרסאות שלך סביבך ונותן לכל אדם את האמת שהוא זקוק לה״. קאר וחברתו היו זקוקים לגמילה.

לא רק שהבנות היו בסכנה, הוא איבד את עבודתו והיא את העסק שלה. הבנות הועברו בינתיים למשפחה אומנת. בספרו כותב קאר שהוא זוכר איך נפרד מבנותיו שעברו לידיו של פקיד ביורוקרט, אבל בתחקיר לספר סיפרה לו האם האומנת שהיא זו שקיבלה את בנותיו. הוא היה כה מסומם ונואש שלא הצליח
לזכור למי מסר את בנותיו.
 
הגמילה של קאר הייתה מוצלחת יותר מזו של אנה. היא נגמלה אבל חזרה לסם. הוא נגמל, קיבל את בנותיו בחזרה וגידל אותן לבדו. ״היינו כוח משולש״, הוא כתב, עד שנישא בשנית, לג׳ין רוני, המנהלת הבינלאומית של חברת ״שייק שאק״ שהתחילה כדוכן למכירת נקניקיות במדיסון פארק בניו יורק והתפתחה לחברת מזון גדולה.
 
לשניים יש בת משותפת, מאדי. בספר הוא כתב: ״זה מה שהגיע לי: צהבת מסוג הפטיטיס סי, מאסר בבית כלא פדרלי, איידס, ספסל קר בפארק, מוות מוקדם מדי. וזה מה שקיבלתי: אישה מבריקה ונאה, שלוש בנות מקסימות, ג׳וב מרשים״.

קופים מעופפים

ל״ניו יורק טיימס״ הוא הגיע לפני 12 שנים. מדורי ברנז׳ה בתקשורת האמריקאית תהו איך יצליח העיתונאי הפרוע להשתלב בעיתון הממוסד. הוא הצליח הרבה מעל למשוער והפך לאחד העיתונאים הפופולריים ביותר והפוריים ביותר. לעתים כתב בתוך יממה כמה אלפי מלים. ההתמכרות לסמים ולשתייה הפכה לגרפומניה. ״מאניה מחליפה מאניה״, הוא אמר.
 
הוא היה מודע לכפייתיות שניהלה את חייו. כשכתב טור ביקורת על ״פוקס ניוז״, קיבל 450 מיילים וענה לכל אחד מהם. ״למה אני עושה את זה״, הוא תהה. ״זה מוזר, כאילו אם לא אעשה זאת קופים מעופפים יתקפו״.
 
בטור האחרון שלו ב״ניו יורק טיימס״, שפורסם יום אחד לפני שמת, קאר השווה בין ג׳ון סטיוארט לבין בריאן וויליאמס, מגיש NBC שהושעה לאחר שהתברר ששיקר. שניהם כוכבים שעלו בצורה 
 
מטאורית ושהו בפסגה שנים בטרם נפרדו מהמסך - סטיוארט כאיש החדשות האמין ביותר, וויליאמס שיוכל לשוב ולעבוד רק אם ישכיל לזכות מחדש באמון הציבור.
 
בטור שלפניו הוא לעג לוויליאמס. ״אם אתה מספר סיפור על המלחמה שקופץ מעבר לאמת״, הוא כתב, ״עדיף שזה לא יהיה על המלחמה. אלה מאיתנו שסיקרו את הוריקן קתרינה גלגלו עיניים כששמעו את הסיפורים של וויליאמס על מה שקרה שם. אבל זה היה מקום אפל ומבלבל, קרו שם הרבה דברים רעים, אז מי אנחנו שנשפוט? אבל הצבא וסכנותיו נחשבים לקדושים ואיתם אי אפשר לשקר״.
 
בטור נוסף, שנכתב החודש, הוא תיאר את מייקל בלומברג ורופרט מרדוק כאנשי עסקים שמבזבזים שעות ארוכות על החלקים הלא עסקיים של עסקיהם, ״מפני שהם יכולים ומפני שזה משעשע״.

שחצנות אינטלקטואלית

בטוויטר היו לו 469 אלף עוקבים. את ג׳ון סטיוארט הוא כינה בטוויטר ״האדם ששינה את העיתונות לפני שהעיתונות הייתה מוכנה להשתנות״. יום לפני שנפטר, כתב על מותו של בוב סימון: ״מספר סיפורים טלוויזיוני ללא מתחרים״.
 
בניגוד לרבים בתקשורת, קאר האמין שהפרינט לא מת. ״העיתונות עדיין רצינית אבל שונה״, הוא אמר. הוא שב והכריז שההמצאות הטכנולוגיות מרשימות, אבל אינן שוות ללא אנשי תוכן שימלאו אותן בתוכן. הוא עודד סטודנטים להצטיין, לחפש אנשים מעניינים יותר מהם לכתוב עליהם כדי להיכנס לתחום הקשה הזה, שבו ״אתה אוכל הרבה זבל כדי שיהיה לך מקום משלך״.
 
ביום חמישי הספיק להופיע בדיון שעסק בסרט דוקומנטרי על המדליף אדוארד סנודן. כשחזר למשרדו במערכת העיתון ״ניו יורק טיימס״, התמוטט ומת בשל מחלת הסרטן.
 
עיתונאים בעולם מתאבלים בימים האחרונים על מותו. ״השחצנות האינטלקטואלית שלו וחוסר הרצון שלו לשאת טיפשים מצאו את מקומם בפרוזה שלו״, נכתב עליו בעיתונו.
 
״לבי נשבר״, כתבה בטוויטר אריאנה הפינגטון, מייסדת האתר ״הפינגטון פוסט״. ״הוא היה עיתונאי גדול, אבל חשוב יותר, הוא היה אדם גדול. אתגעגע אליו״.