הימנעות לא רציונלית מקריאת ספרים שעטיפתם הסוכרית מכריזה על הכוונה למשוך קהל קונות, הרחיקה ממני את רב-המכר הקודם של סו מונק קיד, "החיים הסודיים של הדבורים". אני שמחה שפסחתי על עטיפת "המצאת הכנפיים", הזהה בתבניתה לבונבוניירת הספר הקודם, וצללתי אל הטקסט. 



מונק קיד (ילידת 1948) בנתה סיפור שמקורותיו היסטוריים, ושתי גיבורותיו, שרה ואנג'לינה גרימקה, אכן חיו ונאבקו במחצית הראשונה של המאה ה-19, כפי שהיא מתארת. ניכר שהסופרת מחויבת לאג'נדה פמיניסטית ובחירתה המצוינת בנושא אינה מקרית.

ב"הערת המחברת" היא כותבת כי נתקלה בשמות האחיות במיצג במוזיאון ברוקלין. על רצפת אריחי חרסינה נחרתו שמות 999 נשים שתרמו תרומה חשובה להיסטוריה. מונק קיד, בת הדרום בעצמה, התגוררה באותה עת בצ'רלסטון, עירן של האחיות גרימקה.

שמותיהן הופיעו על רצפת המיצג, והסופרת נדהמה להיווכח שמעולם לא שמעה עליהן. שרה ואנג'לינה, בנות לאצולה הדרומית, מרדו במסורת אבות קשוחה ודכאנית, כשיצאו למאבקיהן. ב-1839, אחרי שעברו לצפון, פרסמו קונטרס בשם "העבדות האמריקנית כמות שהיא". 
 

מונק קיד היטיבה לבנות את הסיפור על יסודות מוצקים של תחקיר מעמיק ורחב. דומה שלא חסכה מאמצים כדי שתוכל להקים את מציאות הדרום האפל לתחיה. לעובדות הביוגרפיות ולרקע ההיסטורי הוסיפה דמויות והתרחשויות, דוגמת הטי הילדה השחורה, הנמסרת כשפחה לשרה במלאת לה 11 שנים.

שתיהן יצמחו במקביל כמנתצות של מוסכמות, כל אחת בתחום הצר שהוקצה לה, עם הסיכונים שנטלה על עצמה. מונק קיד מילאה בבדיון יצירתי את הפערים במציאות ההיסטורית, והיא ראויה לשבח על התפרים הנסתרים. היכולת לבנות סיפור היסטורי אמין אינה תלויה רק בכישרון כתיבה. דרושה כאן עבודת נמלים.   
 
הרומן מתפתח בקולות של שרה, בתם של בעלי האחוזה, והטי, בתה של שרלוט, השפחה שהתפירה הייתה לה לשדה של ביטוי עצמי.

שרה והטי משלימות בתיאוריהן תמונה קודרת אך אופטימית של חיים באחוזה עירונית בדרום קרוליינה בתקופת העבדות. הספר מסתיים ביוני 1838, פחות משלושים שנה לפני מלחמת האזרחים. מסיפור חייהן של האחיות גרימקה עולה כי התסיסה החברתית נגד העבדות הקבילה וחברה לתסיסה הפמיניסטית, למגינת ליבם של הגברים כולם, כולל הצפוניים שלחמו לחיסול העבדות.
 
אפשר למשש את הריהוט בבית האחוזה המתואר כאן. פרטי ביגוד, סדר יום של האדונים וסדר יום של השפחות והעבדים, הכול מוטמע בתמונת הממשות הנבראת. גם סדרי הממשל, בית הכלא ובית העינויים, הרחוב הצ'רלסטוני והשוק, הנמל ותנועת הספינות, הריטואלים הדתיים הדומיננטיים, כל אלה זזים ומופעלים כך שהמציאות משמיעה קולות רמים.
 
 מתחת לסדרי החיים הנוקשים רחשה אש המרד. שרה ואחותה הצעירה לא הסכינו עם התכתיבים הלא-הומניים כלפי נשות המשפחה וכלפי עבדיה ושפחותיה. שרלוט השחורה ובתה הטי דמו להן. עונשים אכזריים נגזרו על השחורות, ייסורים פיזיים ונפשיים הומצאו למענן. הנשים הלבנות שילמו מחירים רגשיים של בידוד והתנכרות.



כך או כך, הנשים הן שצעדו בעוז קדימה אל החופש והשוויון, בעוד הגברים לוחמי החופש השחורים אוספים נשק והגברים לוחמי החופש הלבנים מחשבים צעדים דיפלומטיים. האומץ של הנשים נבע מכך שלא היה להן מה להפסיד. שרה דוכאה והודרה מעולם המעשה והדעת בשל היותה אישה. הטי עונתה באכזריות מפני שבליבה סירבה להיות שפחה. 
 
הסוף טוב, בנות, אבל יש הנמקות מן ההווה לעובדה שהספר נכתב בשנה שעברה. הגזענות עדיין מפעפעת במערב ובארה"ב במיוחד. בארצות נחשלות השוויון בין המינים כלל לא קיים, וגם במערב הוא רחוק מלהיות מובן מאליו. דרוש עוד הרבה אומץ של המון עושות-צרות. 

דמיון דרום-אמריקני
"נקודת המוצא של הכול לא הייתה הנוף, אלא הברק שהיכה בבית הוריה" של ז'וליה מלקיאס. ברומן הפיוטי שלה יצרה אנדראה דל פואגו מארג בלתי ניתן לפרימה מחוטי מציאות וחוטי אגדה.

הערפל הפנטסטי העוטה את הסיפור, מעורב ב"בית מלקיאס" (מפורטוגלית: רמי סערי, מחברות לספרות, 266 עמ') בחומרים כמו-מוצקים, שדי בהם כדי לכשף הקורא. ספרה של דל פואגו הברזילאית (ילידת סאו פאולו 1975) זיכה אותה בפרס ז'וזה סאראמאגו (2011), ואין ספק שהיא שותה מבורות עמוקים של מסורת כתיבה דרום אמריקאית.

גורלם של בני משפחת מלקיאס נחרץ באיבחת ברק לילי שהרגה את האם והאב במיטתם. שלושת ילדיהם מתפזרים בעולם שיש בו מעט רחמים כלפי ילדים, ותינוקות במיוחד. אחד מהם יתבגר כגמד. הילדה הקטנה תינטש פעם אחר פעם בידי מי שאמור לגונן עליה, עד כי תסגל לעצמה חיים של מי שאינה מצפה לדבר.

בכור הבנים יישא על כתפיו את עול התמימות. זה האיש שהעולם מנצל והוא אינו מתמרד. סביב אלה יופיעו וייעלמו, וישובו להופיע, דמויות של מתים שעברו לממדי צבירה בלתי נתפסים, ותבוא הקידמה המוארת בזכות עמק שהוצף במים ושינה את חיי תושביו.  
 
הפרקים העוסקים בישותם השורדת של המתים נראים כחותמות תו שייכות לאסכולה בורחסית. רבדי המציאות עטופים ברבדים מרחפים מעולם שממדיו גמישים. מי שאהב את גדולי ספרות דרום-אמריקה יאהב גם את ספרה של דל פואגו.
 
בשורת הנאורות

תרגום ראשון של "שלושים ואחת הקושיות מתוך אופטיקה" מאת אייזק ניוטון (מאנגלית: ד"ר דוד גלעד שכתב גם מבוא והערות, רסלינג, 180 עמ', כולל ביבליוגרפיה). "כוונתי בספר זה ("אופטיקה") איננה להסביר את תכונות האור באמצעות השערות אלא באמצעות תבונה וניסויים," כתב ניוטון (1643-1727), מאבות המדע המודרני, שהרחיק בתובנותיו אל העתיד שבתוכו אנו מצויים.

הקושיות שהותיר הן שאלות רטוריות המנוסחות ביופי מעורר השראה, ובו-בזמן מעידות על ענוות החוקר-הוגה: "אסיים בהצגתן של מספר קושיות המיועדות למחקר נוסף שייעשה בידי אחרים".