לא על הקוטג' לבדו: ד"ר ברש לא מבינה מדוע התרבות נמחקה ממצעי המפלגות

לרגל צאת ספר ביכורים פרי עטה, "מזל של כלב", ד"ר ליאורה ברש - אושיית תרבות פעילה בתחום השירה בארץ - עומדת מהצד ומתבוננת בפליאה. "אלמלא פרשת פרס ישראל, הנושא לא היה עולה בכלל בבחירות הנוכחיות על ידי שום מפלגה בשום הקשר, אפילו לא בעקיפין", היא אומרת. "נושא התרבות נמחה מעל פני מצעי המפלגות, למעט אולי מרצ. ואנחנו, ציבור המצביעים, מחריש. המצוקה אמיתית, ואני מקווה שאחרי הבחירות תהיה אוזן קשבת למצוקות התרבות והיערכות מחודשת איך מחלקים את העוגה ואיך מג¬דילים אותה".
 

דוד בן גוריון התייחס לתרבות כאל מצרך יסוד. כיום אנו רואים שעמותות רבות נאבקות על חייהן. "מה שהנחה את בן גוריון היה צו השעה: מדיניות של כור היתוך. הוא ראה בתרבות מצרך יסוד כחלק בלתי נפרד מהגשמת יעדי הציונות. מושג התרבות שעמד לנגד עיניו פחות נהיר לי. כיום קוטג', לדוגמה, הוא מצרך יסוד, ומחאת הקוטג' ממשיכה להדהד בציבוריות. אבל לא על הקוטג' לבדו יחיה האדם, אם להיות לרגע פופוליסטית. החברה האזרחית אינה צועדת רק על קיבתה, אלא זקוקה גם לתרבות. התרבות היא מותר האדם, בלי מרכאות".

במרכז פעילותה הציבורית של ברש עומדת אהבתה לשירה ולמוזיקה. היא מכהנת 22 שנה כיו"ר "הליקון" - עמותה לקידום השירה בישראל, וכחברת הנהלת "עמותת הנבל והזמיר". "תרבות היא בשבילי צורך קיומי ומקדש", היא אומרת. "אני משוכנעת שאם יש שלמות, או במידה שניתן למצוא שלמות בחיים, היא נמצאת באמנות. אחרי שהשלמתי את הדוקטורט, קינן בי צורך לגמול לחברה. האפיק שחיפשתי נמצא לי בפעילות לקידום התרבות".

בשעתו, כשהתרבות הייתה חלק ממצע המפלגות בבחירות, שולמית אלוני יזמה מהלך על מנת שהתרבות תחדל להיות בת חורגת לחינוך. מכאן ואילך מעורבותה של ברש התעצמה. היא הייתה יו"ר העמותה הישראלית לתרבות ואמנות, הזרוע הביצועית של משרד התרבות, וכש׳׳הליקון" הייתה בת שלוש, מונתה ליו"ר. השנה תציין "הליקון" חצי יובל.
 

"התרבות, למיטב הבנתי, היא מקשה אחת", היא אומרת. "כמו שהשלם שווה יותר מסך כל חלקיו, חולשת אחד מחלקיו תפגום בשלם. בעיני, זו שליחות לפעול לטיפוח התרבות ולקידומה. תרבות היא מה שנשאיר אחרינו לדורות הבאים. פשו¬טו כמשמעו".

טלוויזיה בדפוס

"מזל של כלב" (הוצאת "עולם חדש". עורכת: אורנה קזין), ספר ביכוריה של ברש, מגולל סיפור משפחתי תמים למראית עין, המסופר מנקודת מבטה של אישה צעירה, המתבוננת במהלך לילה אחד על ילדותה ועל נעוריה בחיק משפחתה המורחבת, כשהכלבים מהווים חלק בלתי נפרד ממנה: רון המכונה הצ׳מפיון; סוזן הידועה כסו; שביעיית הגורים מההמלטה הראשונה; וג׳ושואה - גור הזקונים ג׳וש.
 

"הכלבים כולם רועים בלגים שבעלי ואני גידלנו", היא מספרת. "הם וצאצאיהם כבר אינם בין החיים. סיפורם, פחות או יותר, נאמן למציאות. המארג הסיפורי מאפשר להתוודע למעגלי חיים ולמערכות יחסים ולהתמודדות איתם. ניתן לקרוא אותו כפשוטו, או להתעכב על רבדי רבדיו. השקעתי עשר שנים מחיי עד שהגעתי הכי קרוב למקום שהתכווננתי מלכתחילה".

איך נולד הספר?

"כהרף עין, ובאופן שהפתיע גם אותי. לפני למעלה מ-18 שנים אחותי נפטרה באופן פתאומי. היא הייתה הנפש הקרובה אלי. בגלל נסיבות חיינו, היא הייתה לי אחות, בת, החברה הטובה, אשת אמוני, ולימים, אחרי שאמנו נפטרה, גם אם בשעת הצורך. אחרי פטירתה המשכתי לתפקד, ואפילו ביתר אינטנסיביות מזו שאני מורגלת בה. חייכתי. צחקתי. בפנים, כלום לא צחק בי. הכל היה מן הפה ולחוץ. הזהרורים נמחו כאילו לא היו. הייתי מודעת לזה. עם הזמן, הסכמתי לזה והשלמתי שרגעי האושר ממני והלאה.

"כעבור שלוש שנים נולדה נכדתי הבכורה, ובבת אחת התחברתי מחדש לאושר. אני, שעד אז כתיבתי הייתה בעיקר אקדמית, מצאתי את עצמי כותבת ספר ילדים. כשהשלמתי את כתב היד, התחלתי בבחירת מאיירת וניגשתי לראות מה קורה בתחום בחנויות, שהדרתי מהן את רגלי מיום שבגרו ילדי ועד הולדת נכדתי. לתדהמתי, נוכחתי שהתחרות על שטח מדף חריפה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר בתחומים אחרים. בשנים שלא עקבתי מה קורה, הטקסט הצטמצם למינימום והאיור הפך עיקר. מעין טלוויזיה בדפוס. חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים. עיינתי שוב בכתב היד. שני סיפורים קצרים על כלבים, שכל שנות בגרותי מלווים אותי, כמו פרשו כנפיים והתבדלו ממנו. בו ברגע ספר שלם ניצב לנגד עיני רוחי, כולל ראשי הפרקים ומספר העמודים. זו הייתה חוויה טוטאלית, וכך גם החלטתי לכתוב אותה".

מה תוכלי לספר על תהליך הכתיבה?

"טוטאלית. אני חווה טוטאליות בשלושה תחומים: סקס - ולא עליו הספר; כתיבה - גם בזה לא עסק; ומוזיקה קלאסית. בחרתי במטאפורה של עט כשרביט ניצוח לארוג שתי וערב של שתיקות בערב של קולות, באופן שיאפשר לטון, לעוצמה ולמקצב ללוות את הספר מהצליל הבודד הראשון עד גוויעת האקורד האחרון; לאחות שברי הדהודים, עד שלא ייוותר ולו בדל זנבון שלא ישתלב במרקם. אם המוזיקה תקלח מאליה, כשהדהוד הצליל האחרון יגווע, היא תחדל להתקיים.

"בגילי, עם דוקטורט בפילוסופיה על המטאפורה, דרשתי מעצמי שהכל יהיה כתוב בטון הנכון, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי. שהכל יהיה כתוב בקצב הנכון, לא מהיר מדי ולא אטי מדי. וכמובן גם שהכל יהיה כתוב בסולם הנכון למצב הקיומי האותנטי של כל אחת מהדמויות, כלבים כבני אדם. שהכל יהיה כתוב במדויק, ללא עודף מלל. כמאזין מיומן וקשוב הייתי דרוכה להבחין בכל זיוף דק שבדקים בהתנהלות של כל אחת מן הדמויות, ובאופן התפתחות המארג הסיפורי. גיבורי הספר חיו בי. בוקר שהשכמתי בלי שהמחשבה הראשונה שלי הייתה על מה קורה איתם, מבחינתי, לא היה ראוי להימנות במניין הימים. רציתי לשמוע את המוזיקה של חיי כל אחד מהם. ללוש ולמצות אותה, עד שתהפוך למרקם אחד".