הרומן הראשון שלה זכה בפרס הזהב של נסטלה לשנת 2005. הרומן הבא פרי עטה, "השרשרת האדומה", היה ברשימת המועמדים הסופיים לפרס הגרדיאן ב-2007. סאלי גרדנר, איך שלא מסובבים את זה, היא סוג של נס, בעולם שמפנה עורף לכל מי שנדמה שמקלקל את השורה.



כילדה בבית הספר במרכז לונדון, שם היא חיה עד היום, סבלה מאוד מהצקות על רקע חריגותה. היא התקשתה לשרוך את הנעליים ולהתאים בגדים, ולא היה לה מושג איך מאייתים את המילה חתול. המוח שלה, היא אומרת, היה מסננת ולא ספוג – היא איבדה מידע במקום לשמור אותו. כשהייתה בת 11 נאמר לה שהיא "עיוורת מילים", וזה היה לפני שמישהו הכיר את המונח דיסלקציה – מילה שעד היום אינה יכולה לאיית.
 
בסופו של דבר, התגלגלה לבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים ובעיות התנהגות שמעולם לא היו לה, משום שאף בית ספר אחר לא הסכים לקבל אותה. התייחסו אליה כאל "חסרת יכולת ללמוד", הממסד התעלם לחלוטין מהבגרות הרגשית שלה, מרצונה ללמוד ומחוכמתה, מעבר למה שקשור לקריאה וכתיבה. התופעה הזאת, היא אומרת, קיימת גם היום, וילדים דיסלקטיים סובלים מאטימות של הממסד. 

"למרות שלא יכולתי לקרוא"

היא החלה לקרוא רק כשהייתה בת 14. חוויית הקריאה שלה, אם תשאלו,  הייתה רעב עצום לסיפורים. "כמעט גוועתי ברעב", היא אומרת עם צאתו של
הספר "ירח שבור" בעברית (הוצאת כנרת).

הפנטזיה האולטימטיבית שלה הייתה שיהיה לה, בארון הפרטי, שחקן שיצא ממנו לקרוא בפניה, ואחר כך ישוב למקומו בארון. "לא ממש חשבתי מה נעשה בזמן שהוא לא מקריא לי סיפורים. זה היה לפני תקופת הקלטות. המצאתי הרבה סיפורים והייתי משתמשת בקטלוגים כדי להמציא את הסיפורים שלי. רוב הזמן חייתי בעצם בתוך הראש שלי. אהבתי את הצורה והצליל של מילים. אספתי מילים".
 
גם כזאטוטה, באופן אירוני, עולמה היה מלא בספרים. "למרות שלא יכולתי לקרוא, מאוד אהבתי את התמונות והמילים. נהגתי לספר לעצמי סיפורים מהם. אמי החורגת הייתה מספרת נפלאה ושחקנית חובבנית. היא הקריאה לנו את 'הרוח בערבי הנחל' של קנת גרהם ו-'5 ילדים והזהו' של אדית נסביט כשהיינו קטנים, ומאוד אהבתי את זה. לסיפורי אגדות האחים גרים היה חלק גדול בסיפורים שסופרו לי".
 

כריכת סיפרה של גרדנר בתרגומו העברי. צילום: יח"צ
 
בבית הספר לאמנות פרחה וסיימה בהצטיינות. במשך 15 שנים עבדה בתיאטרון והתמקצעה בתלבושות, משום שהדיסלקציה הפריעה לה לכתוב תכניות טכניות לסטים. את השינוי חוללה העורכת הצמודה שלה, ג'ודית אליוט. "להיות סופרת זה לא כתיב נכון, או מבנה משפט מדויק, אלא קול, ולך יש קול'", אמרה לה. גרדנר פרסמה את ספרה הראשון ב-1993, והחלה את הקריירה כסופרת-מאיירת ספרי ילדים. יום אחד אליוט אמרה לה: "'תכתבי רומן". כך היה.
עולם של נעלמים

גיבור "ירח שבור" הוא דיסלקט בעולם דיסטופי, שבו דיסלקטים נעלמים כי הם טיפשים מדי ולא כדאי להשקיע בחינוך שלהם. נעלמים, לא ברור לאן, כמו ההורים שלו, כמו השכנים שלו במשכנות העוני, וכמו החבר הכי טוב שלו ומשפחתו. אבל יום אחד מישהו מופיע והוא מגלה לסְטַנְדיש טְרֶדְוֶול את האמת על הממשל שמוליך שולל את כולם. סטנדיש יוצא כדי לחשוף את האמת, כך שכולם ידעו אותה ואולי גם למצוא את החבר שלו.
 
בריאיון ל"מעריב" מספרת גרדנר איך נולדה עלילת הספר. "זה קרה מתוך מחקר מעמיק על מלחמת העולם השנייה וההיסטוריה של מה היה קורה אם? והאם שינוי אחד היה יכול בעצם לשנות את העולם כמו שאנו מכירים אותו.

שלושת השאלות שהעסיקו אותי ושיחקתי איתן היו: מה היה קורה אם צ'רצ'יל היה נהרג בשדרה השישית כשהוא נפגע ממונית; מה היה קורה אילו בוגר אוקספורד שביקר בברלין, היה הורג את היטלר, במקום סתם להפיל אותו; ומה אם הנחיתה על הירח הייתה המתיחה הגדולה ביותר שעשו אי פעם על העולם. במקור, כשהתחלתי לכתוב את הספר, ציינתי בשם את כולם. ציינתי את שם האויב, והייתי יותר מוטרדת איך הפכנו למולדת. 
 
"מעולם לא באמת חשבתי שהספר זה יפורסם, בגלל שעשיתי משהו שאתה לא אמור לעשות, כמו ילד שנהרג במגרש משחקים על ידי מורה, קללות, או שני בנים מתנשקים. לא עלה בדעתי שזה יפורסם. שמתי את זה במגירה למשך שנה, וכשכתבתי מחדש, לא ציינתי מי האויב, או מה היא המולדת, ופתאום העלילה שוב קיבלה כוח".
בזמן קריאת הספר עלתה בי תחושה שאין לך כוונה לחסוך מהקוראים הצעירים דבר. לא את הדברים היפים, ולא את הדברים הקשים והמכוערים. מה הרציונל מאחורי ההחלטה הזו?
"תמיד חשבתי שהדבר הכי קשה בילדות היה המראה הברברי של ישו צלוב. אני זוכרת שחשבתי שאסור שיראו את זה לילדים. זה מפחיד מדי, והרעיון שאנחנו כבני אדם כל כך אכזריים - היה מפחיד. כשהתבגרתי הייתי בטראומה מוחלטת מההבנה של מה שקרה במחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה".
"ילדים של היום, שמרשים להם לראות טלוויזיה, רואים כל יום יותר גופות והרג ממה שהם צריכים, עוד לפני שסיימו את הקורנפלקס שלהם. בניגוד לטלוויזיה, ספר הוא התיאטרון הפרטי שלך, ואם אנשים צעירים מוצאים את זה מרגיז מדי, אני מציעה לא לקרוא את זה".
 
איזה תפקיד יש לפנטזיה כז'אנר כשהוא פונה לבני נוער? האם זה באמת פנטזיה, או שאת באמת מרגישה שיש עולם בתוך עולם בתוך עולם?
"אני מספרת סיפורי אגדה. אני חושבת שהדבר הגדול בפנטזיה הוא שזה מאפשר לך להיכנס עמוק עמוק, כמה שתרצה, לתוך היער האפל, או לא להיכנס בכלל ולהישאר בקצה. סיפורי אגדות הם, בדרך מסוימת, הנשמה של העולם. יש להם את המקצב הנכון של הלב האנושי, והם נותנים המון תקווה. אני חושבת ש'ירח שבור' נותן תקווה".
 
את מקדישה את ספרך ל"חולמים שהתעלמו מהם בבית הספר ומעולם לא זכו בפרסים, אתם שהמחר שלכם". האם את מגדירה את עצמך, גם היום, כשכבר זכית בפרסים ובהכרה, כחולמת? 
"בהחלט, אני חושבת שחלומות הם מה שמצית את הדמיון. חלומות הם המקור לדמיון. חלומות וחלומות בהקיץ שומרים עלינו, ומוציאים אותנו מצרות. חלומות הם מנועים. כמו שאלברט איינשטיין אמר: 'הדמיון יותר חשוב מידע. ידע הוא מוגבל. הדמיון מקיף את העולם'".