״אפקט רוזי״, גרהם סימסיון, מאנגלית: סיון בסקין, אחוזת בית, 395 עמ'
קריאה רצופה בשני ספרי ״רוזי״ מספקת הפוגה אסקפיסטית כזו שמעניקה קומדיה רומנטית אינטליגנטית בקולנוע. בתוך הבדיון המשעשע, שיצר האוסטרלי גרהם סימסיון, שתולה אמת אנושית שמעוררת הרהור לא נוגה בכלל. קרוב לוודאי שסימסיון סימן את הנשים כקהל היעד שלו, אך אין ספק כי קיווה שגברים אחדים יצטרפו למעגל קוראותיו. בחירתו בגבר שיספר על זוגיות, אינה מקרית. כל החלטות הסופר שלו מצביעות על שאיפה להיטיב עם בני האדם המתאמצים לחיות בזוגיות. לפי עלילות רוזי, סימסיון ערך תצפיות רבות על תא הלחץ הזוגי. הוא עצמו נשוי לסופרת אוסטרלית בעלת תואר פרופסור בפסיכיאטריה (אן ביוסט), והוא מרבה להודות לה גם כאן וגם באתר שלו.
התקווה שגם קוראים זכרים ימצאו עניין ב״פרויקט רוזי״ ואחריו ב״אפקט רוזי״, הוסיפה תבלין פלפלי לשהות בספרים עשירים במצבים קומיים. לקריאת תולדות רוזי דרושים גברים חובבי מודעות עצמית, או כאלה שרוצים להתחיל עם זה דווקא עכשיו. כי דונאלד טילמן, דון בשבילנו, המספר את עלילות יחסיו עם אשתו, מגלם בהגזמה את הגבר שעושה את כל השגיאות המזיקות לזוגיות בעודו מלא רצון טוב.
דון הוא הגבר התם, החף מכל זדון, שנקלע לזוגיות בלי שקרא את הוראות ההפעלה. ספרי רוזי משעשעים בזכות המספר הלא־מהימן הזה, מדען מומחה בגנטיקה מאוניברסיטת מלבורן, שחושב שאפשר להגיד לאישה מה אסור לה לאכול כשהיא בהריון. גרסתו של דון להתרחשויות מוגבלת לתפיסתו המסוימת את העולם. פסיכולוגים יטענו שהוא לוקה בתסמונת אספרגר, גם עטיפת הספר מגדירה אותו כך, אך זוהי פרשנות פשטנית ומתחמקת. ״בני אדם נוטים להגזים בזיהוי דפוסים ומבססים על סמך זה מסקנות שגויות״, קובע דון ומעיד: ״בתקופות שונות זכיתי גם לתוויות של סכיזופרן, של אדם הסובל מהפרעה דו־קוטבית ומהפרעה טורדנית־כפייתית, ושל בן מזל תאומים אופייני״.
אך דון הוא, בעצם, תמצית מרוכזת־יתר־על־המידה של התנהגות גברית, כפי שנשים נתקלות בה. האופן שבו הוא רואה את העולם ואוכלוסייתו אינו כה חריג. הוא איש ישר להחריד, כן עד כדי היעדר טקט, מתוכנן על הדקה, נוקשה, אובססיבי. הוא גאון בחישובים שונים ועל כן הינו מדען מצטיין ומבוקש, אך נראה כחסר תנועה רגשית, נעדר הבנה בהומור, אינו מסוגל לפענח הבעות פנים, אבוד במצבים חברתיים שונים.
בספר השני (התלוי לחלוטין בתשתית הספר הראשון) לומד דון בדרך הקשה איך נשארים עם אישה שאינה עונה על אף אחד מהקריטריונים בשאלון ״הרעיה״ שחיבר. איך מאזינים לרצונותיה ולצרכיה ולא מנחשים אותם או קוראים עליהם בספרי מחקר. לאיש הזה אין גינוני כבוד עצמי מיותרים. אף כי הוא מעריך את כישוריו המדעיים, לצד רוזי הוא נכון להיות תלמיד של החיים, של עולם הרגש, של ההפתעות והמצבים הלא צפויים. הוא רוכש לו חברים חדשים, מלבד המרצה לפסיכיאטריה שדפק לעצמו את הזוגיות שהייתה לו עם הפסיכולוגית.
הרומן החביב רוחש במומחים לנפש האדם, כולל עובדת סוציאלית מעצבנת, אבל סימסיון אוהב את כולם. הוא מקבץ אותם יחדיו בהילולת סיום, שבה כולם חברים וכולם אוהבים את דון, ורק דון יודע איך מיילדים אישה שלידתה החלה בצניחת חבל הטבור.
הסוף באמת ממושך מדי ונורא במתיקותו, אך אין לשכוח בגינו את כל הדרך המבדרת ממלבורן לניו יורק. בסוף הדרך מצליף סימסיון בקורבן התורן של האנושות: התקשורת. עיתונאית מפרסמת עליו ידיעה שכל העובדות בה שגויות או בדויות. דון, שאינו יודע להתרגז ברגעים הנכונים, שולח את גזיר העיתון לאמו הגאה, שתדביק באלבום.
ספרי הפוגה
לפני שהחגים מסתערים, להלן ציטטות מספרים מפיגי מתח. ביניהם ספרי מתח מסוג אחר, שאין בהם כל אזכור לאישים שיתרווחו בכורסאות הממשלה הבאה.
״חצר עצי התפוח״, לואיז דוהטי (מאנגלית: רנה ורבין, פן־ספרי חמד־ידיעות אחרונות, 380 עמ').
רומן מתח פסיכולוגי: "X. מוצא חן בעיני שזה בעצם היפוך גנטי - כרומוזום X, כפי שאתה ודאי יודע, מגדיר את הנקבה. Y הוא זה שיגרום לך צמיחת שיער מוגברת סביב האוזניים ככל שתזדקן, ובגללו אולי יש לך נטייה לעיוורון של הצבעים אדום־ירוק, כמו להרבה גברים אחרים".
צילום: יח"צ
״לתפוס את הדג הגדול״, דיוויד לינץ' (מאנגלית: נועה ברמן־הרצברג, הוצאת אסיה, 121 עמ'). הרהורים של במאי: "אני שומע סיפורים על במאים שצורחים על השחקנים שלהם או מתמרנים אותם בכל מיני דרכים כדי להשיג את מה שהם רוצים. ויש במאים שכל שיטת העבודה שלהם מבוססת על הפחדה. אבל אני חושב שזה מגוחך, פתטי וטיפשי בעת ובעונה אחת".
״מועדון הקריאה של ג׳יין אוסטן״, קארן ג׳רי פאולר (מאנגלית: אביגיל בורשטיין, כנרת זמורה־ביתן, 284 עמ'). רומן. ראינו את הסרט, עכשיו הספר: "כל האירוע הזה מזכיר לי את בעלי הראשון, (...) ג׳ון היה פוליטיקאי, אז אני מכירה אירועי התרמה! הסתרקי יקירתי, שטפי פנים, והנה רשימת הדברים שאת יכולה להגיד אם מישהו ינסה לדבר איתך: אחת: איזה אירוע נחמד. שתיים: נכון שהאוכל נהדר? שלוש: נכון שהפרחים יפהפיים? ארבע: נכון שבעלי הוא האדם הטוב ביותר לתפקיד? (...) אני עצמי אחייך כמו מטומטמת כל זמן שהוא ידבר".
צילום: יח"צ
״צוות חשאי״, בראד תור (מאנגלית: שרה ריפין, דני ספרים, 445 עמ'). מותחן. לפי גב הספר מחברו הוא חתיך גבוה, מבטו חושף פגיעות ומאמץ לשמור על שלווה. להגנתו הוא לבוש במעיל עור, וידו הימנית, כביכול רפויה, מאוגרפת: "החיים בעיר לימדו אותו לישון מוקף הפרעות רבות. מסוקים, רכבי חירום, מוזיקת ראפ הבוקעת ממכוניות חולפות - כל אלה לא הטרידו אותו (...) לא כן צליל בקבוק שנשבר בחוץ, קרוב".