״אמנות הבישול הסובייטי״, אנה פון ברמזן, מאנגלית: מיכל קירצנר-אפלבויס, הכורסא, ידיעות ספרים, 426 עמי

הספר הזה אינו מה שאתם חושבים. הכותרת שלו אומנם אינה מטעה, כי הממואר עוסק גם במזון וכמו נתלה במנותיו. בעמודים האחרונים אף מובאים מתכונים, אך הסיפור האוטוביוגרפי של אניה פון ברמזן הוא מסמך ססגוני, אינטליגנטי ומעמיק, המכיל הרבה יותר משיחה על תבשילים. וממילא, דיון במזון הרי לעולם אינו רק דיון במזון.

מבחינת פרופורציות של עיסוק בנושא, המחברת דנה יותר במנהיגי ברה״מ ובתקופות העגומות שגזרו על כל מדינותיה, האומללות כל אחת בדרכה. היא מספרת הרבה גם על ילדות טעונה בזיכרונות סובייטיים שמתמקדים בחפצים כגון סל קניות, או מעיל, או המדליות של סבא, איש המודיעין של הצי במלחמת העולם השנייה. היא מתעכבת גם באותה מלחמה פטריוטית גדולה, ומזכירה את המיליונים שמתו בגין היטלר ואת המיליונים שמתו בגין סטאלין.

פון ברמזן אינה חוסכת בפרטים הטראגיים של ההיסטוריה הסובייטית, אך עמדת התצפית שלה מרוצפת בהומור. אירוניה בריאה מדפנת תיאורים שהיו עלולים לנטוף רחמים עצמיים. הסופרת מתבוננת בילדותה בגעגועים ובביקורתיות משועשעת. כשהשתתפה בתוכנית בישול טלוויזיונית רוסית בת ימינו, תמהה על הבחירה בה. המפיקה הסבירה: דווקא את, שבאה עכשיו מבחוץ, המתאימה לכך. ואכן המבט המרוחק של תיירת שהנוסטלגיה רוחשת בבטנה (תשוקתה הגדולה - לראות את גופתו המשומרת של לנין), יצר סיפור מריר-מחויך ומדיף אלכוהול.

השיקוי החם והמנחם הזורם בעורקי הספר הוא הקשר של המחברת לאמה. הכתוב נושם הערכה לאם הדיסידנטית, לריסה, שאחרי שנות מרורים תחת שלטון שתיעבה, ארזה שני תיקים קטנים, עלתה על מטוס והנחיתה את ילדת הסובייט שלה בדירה עלובה בפילדלפיה. במוסקבה נשארו האבא הלא שגרתי והסבים האוהבים.

הברית בין המחברת לאמה טוענת את הספר בכוח מעורר קנאה. השתיים נכנסות למטבח קטן בקווינס ומעלות באוב ארוחות סובייטיות מתקופות שונות, שהעושר והראווה קלועים בהן בדלות ובהסתפקות במועט. הפערים החברתיים לא באו לעולם במאה ה-21. הם היו קיימים גם ברוסיה הצארית, בברה״מ של סטאלין, ואף בימי חרושצ'וב, ברז'נייב, גורבצ'וב, ילצין ופוטין, הטרזן הגמדי העכשווי. פון ברמזן פורשת את ימיהם של כל הנהנתנים הנ״ל, ומונה את ימי האימה, את המשגים הכלכליים ואת מפגני האטימות של הקרמלין. היא מתארת את החזרזירים, הסרטנים והקוויאר שעלו על שולחנות הנומנקלטורה בעוד אזרחי הדירות הקומונליות אכלו דייסת כוסמת וכרוב, אם נמצא כזה בצרכנייה, שמדפיה היו ריקים בדרך כלל.

על השולחן עולים כל הנושאים המרכיבים חיי אדם, חברה, תרבות, מדינה. המחברת, שנולדה והעבירה ילדות במוסקבה של שנות ה-60, החלה את דרכה בעולם כתלמידה בגיוליארד ופסנתרנית ניו יורקית. המעבר לארה״ב אפשר את המבט הרטרוספקטיבי בתהליך ההתפוררות של ברה״מ. בעיה בכף היד ונטייה תורשתית להתעניינות בבישול, הפכו אותה לקונסרית שכותבת ספרי בישול ומגישה תוכניות טלוויזיה קולינריות. טבעי היה שתשעין את הסיפור שלה על המזון הסובייטי בעידניו השונים, החל מתקופת הצאר האחרון לבית רומנוב.

הנקודה היהודית מוזכרת כאן במנהגי חג מסוימים, אבל בעיקר במתכון הגפילטע פיש בנוסח אודסה. לתדהמתי, הגרסה המובאת כאן נאפית בתנור (ולא מבושלת!), בתוך עור של דג שלם, שזנבו עדיין מתנוסס בקצהו.

הנקודה היהודית מתרחבת כשסממנים מילדותה של אניה נראים זהים לילדות בקיבוץ הישראלי. השפעות הקומוניזם היו תקיפות בקיבוצי שנות ה-50. גם לפיה של אניה נדחפה כף עם חומר דוחה. אותה שורת ילדים עמדה ממושמעת בפיות פעורים בבית הילדים של הקיבוץ, כמו בגן הילדים של האליטה המוסקבאית.

אירוע הספר

במוצאי חמישי שעבר נערך ערב לכבוד הוצאת ״נהר״ וכותר ה־100 שלה. המקום: חנות הספרים העצמאית ״המגדלור״, שבתוכה נושב אוויר תרבותי וידידותי. התרחש חיבור נדיר בין הוצאה קטנה ואיכותית לבין קהל מתעניין באמת, בין חלל סימפתי לדוברים רהוטים, משעשעים ובלתי נפוחים. הרעב לרכישת ספר גבר. חזרתי הביתה עם ״מסעות עם אתון בחבל סוון״ מאת רוברט לואיס סטיבנסון (מאנגלית: יוסי מילוא, נהר, 163 עמ'). פסקה מתוכו: ״חום יוקד שרר בעמק, רוח לא נשבה שם והשמש קפחה על כתפי, וכל כך התמדתי במלאכה במקלי עד שהזיעה נטפה אל תוך עיני. כל חמש דקות היו המטען, הסל ומעיל הספנים נוטים נטייה מכוערת לצד זה או אחר, ואני הייתי נאלץ לעצור את מודסטין בדיוק ברגע שהצלחתי להאיץ מעט את הליכתה למהירות סבירה של שניים־שלושה קילומטרים לשעה, למשוך, לדחוף, לתמוך ולשוב ולסדר את המטען. ולבסוף, בכפר אוהל, התהפך האוכף וכל מה שעליו, כל המטען כולו, היפוך שלם ונשאר תלוי מתחת לבטנה של האתון והת-בוסס בעפר. היא שמחה שמחה גדולה, פרקה כל עול ונעצרה במקומה, ונדמה היה שהיא מחייכת״.

"מסעות עם אתון בחבל סוון". צילום: יח"צ

נגד התקינות

״ראשיתו של הספר בסקרנות שעוררו בי סיפוריהן האישיים של נשים שעסקו במוזיקה כמקצוע, אך אינן מופיעות בספרי ההיסטוריה (...).״

אדית זק אספה תולדות נשים שיצרו בתקופות שבהן אישה נוערה לגדל ילדים, לתחזק בית, ולכל היותר לנגן מעט. העיצוב הטיפוגרפי מתחנחן שלא לצורך, שכן הטקסט מעיד על מחקר רציני ועמדה מגובשת, שעדיין אינה מובנת מאליה. ״אהבת הסירנות״ (הוצאת אשתר, 283 עמ').

"שירת הסירנות". צילום: יח"צ