זה לא ספר מראה מקום, בוודאי לא ספר גיאוגרפי״, מבהירה הצלמת עליזה אורבך בהתייחסה לספר צילומיה החדש, "שיר על הארץ", שראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". ׳׳ממש לא חשוב אם השביל המסוים, או העץ המסוים, צולמו בעמק הירדן או בנגב. לכן אין בספר מבוא או הסברים. היה לי חשוב שהצילומים ידברו בעד עצמם ויעבירו את התחושה שאני חשה, לדאבוני, בארץ בשנים האחרונות".

כלומר.
"תחושה של ניכור, עצב, קושי. זה לא ספר שמח, אבל העובדה שיכולתי עדיין למצוא נופים מנופי הארץ האהובה של פעם, אולי יש בה נחמה. גם אם לא אכנס לפוליטיקה, כולנו רואים שיש כל כך הרבה אלימות וכל כך מעט אהבה. זה לא תמיד היה כך. זכיתי לגדול במדינה עם המון ערכים, אכפתיות וצניעות. 'שיר על הארץ' הוא ספר זיכרון במשמעות כפולה. זהו זיכרון ממה שפעם היינו וזהו ספר שצריך להזכיר לנו מי היינו".

כרוב ספריה הקודמים, בהם ״ראשונים", "עולים", "אמהות" ר׳השיר על הים", גם בספר הנוכחי אורבך מעדיפה להתבטא בשחור־לבן, "אם כי במרוצת השנים מדי פעם אני עושה גיחה אל הצבע". והיא מסבירה: "בשחור־לבן אני מרגישה מדויק יותר. איתו אפשר לרדת יותר לעומק ולמהות".

בספרה החדש, אורבך, בדרך כלל צלמת של דיוקנאות, מתרכזת בצילומי טבע. "היצירות שהטבע יצר והן אינן מעשי אדם עולות על כל יצירה אנושית", היא סבורה. "בורכתי ביכולת להבחין בהן, כולל צורות של עננים, שיש בהן תנועה יותר מאשר על פני האדמה. פרט לאחד הצילומים, אין בספר בני אדם".

בני האדם מפריעים לטבע?

"ברוב המקרים בן אדם מהווה פגע רע לטבע. חוץ מזה, יש לי כעס כל כך גדול על בני אדם שקלקלו את הארץ הזאת, שלא רציתי להכניס אותם לספר".

אורבך רואה במבט מפוכח את המהפכה בעולם הצילום. "כיום, כל אחד מצלם ובטח לרבים יוצאים דברים מאוד יפים באייפון", היא מעירה. "אני לא פוסלת את זה. אחד הצילומים ה׳מעוננים' בספר יצא כך. הבחנתי בענן מדהים, עזבתי הכל ורצתי לטלפון כדי להנציח את המראה במצלמה".

יש המצביעים על רדידות בהתמכרות לצילום בניידים. "צריך להבדיל בין צילום כאובססיה מטורפת של אנשים. הראו בטלוויזיה אישה שצילמה בלי סוף באייפון את ילדיה בלי להסתכל בהם בכלל. מה היא עושה עם כל מה שהיא מצלמת?".

נסחפת בגל הדיגיטלי.

"חשבתי שכל חיי אמשיך לצלם במצלמה אנלוגית, עד שקרה מה שקרה. לבית באבו־טור עברנו לפני כעשור. מתחתיו היה בור מים. לאחר שהקבלן טען שייבש את הבור, הצבתי בקומת המרתף מעבדת צילום. כעבור שבוע, כשנכנסתי לשם, חשכו עיני, הכל הלך לאיבוד. ביום שבו התברר לי שאין לי עוד מעבדה קניתי מצלמה דיגיטלית".

חמושה באגפא

 

עד גיל 25 לא נגעה אורבך במצלמה. היא נולדה בחיפה. בתום שירותה הצבאי עברה לירושלים ולמדה פילוסופיה ומקרא. כמורה צעירה בתיכון היא יצאה לטיול של אחרי הצבא באירופה, חמושה במצלמת אגפא מרובעת קטנה שקיבלה מסבתה. "בסך הכל צילמתי כדי להראות להורי ולאחיותי היכן הייתי - ויצאו לי צילומים עם קומפוזיציות מעניינות", היא נזכרת. "אחרי זה קיבלתי מהורי מצלמת פנטקס משוכללת יותר".

לאחר צילומי הצבע באירופה, צילמה בשחור־לבן את אחיותיה. כשהביאה את הצילומים לפיתוח בפוטו "פריזמה" בירושלים, התקשה בעליו, אפרים דגני, מהצלמים הידועים בעיר, להאמין שזה היה הסרט הראשון שלה בשחור־לבן. "הייתי מאוד גאה אם אני הייתי מצלם את הצילומים האלה", אמר לצלמת החובבת, ובהתנדבות מלאה לימד אותה את רזי הצילום.

בכך מסתכמת ההשכלה הצילומית של אורבך. והמסקנה? "המכשירים חשובים, אבל קודם כל חשובים העין ומי שנמצא מאחורי המצלמה. לא מוכרחים בשביל זה אקדמיה".

העין ולא היד שמפעילה את המצלמה? 

"עין ונשמה. צילום זה לא דבר אוטומטי. נפשו של המצלם עוברת דרך הדבר הטכני הזה של לחיצת הכפתור. ולא תזיק שתהיה אמפתיה למצולמים. גם כשהייתי צלמת עיתונות, אף פעם לא צילמתי את מי שפותח את הפה לאכול ונראה מגעיל".

היא הייתה מורה מתוסכלת בגימנסיה, "שם לא אהבתי את משטר הבחינות". אורבך פרשה מההוראה ובגיל 32 ניגשה עם מבחר מצילומיה לזאב בירגר, אז מנהל מרכז הסרט הישראלי. כך התגלגלה לאילת, שם ביים טד קוצ׳ף את הסרט "בילי שני כובעים". "עוד תשמעי ממני", הבטיח לה כוכב הסרט גרגורי פק, ג׳נטלמן ידוע. פק נסע ואורבך יצאה לצילומי סטילס בפרברי תל אביב ב"אור מן ההפקר", סרטו דל התקציב של נסים דיין, חושדת שהבטחתו של פק הייתה על הקרח.

אבל הוא לא אכזב. פק התקשר לאורבך והציע לה להיות צלמת הסטילס ב"היונה", סרט סובב עולם שיצר. הסרט היה מתחת לכל ביקורת, אבל במחיצת פק החלה אורבך את מסעותיה סביב כדור הארץ באתרים אקזוטיים כמו איי פיג׳י וגלאפגוס. כשפק הציע לה להמשיך בעקבותיו להוליווד, החליטה שזה הזמן לחזור למולדת.

אז הייתה לצלמת עיתונות מוערכת, שבין השאר צילמה ל"ניו יורק טיימס". ב-89' פרשה מצילומי העיתונות, "לאחר שזה מיצה את עצמו". היא החליטה לעבור לצילום אמנותי. לצד ספרי צילום מכוננים כמו "ראשונים", שבו הנציחה את אחרוני החלוצים, נענתה להזמנת הוצאת "ס.פישר" הגרמנית לצלם בשבילה. כדי לצלם את ספריה הבינלאומיים "אמהות" ו"נשים בעבודה", קיבלה כרטיס פתוח ויצאה לצלם בלא פחות מ-40 מדינות, מאל-סקה עד בורקינה פאסו.

בשטח היא זאב בודד. יוצאת בגפה למסעות הצילום. די לאורבך במצלמה ובציוד תאורה מזערי כדי להפיק את צילומיה. "אני לא אישה טכנית", היא מעידה על עצמה. "מה שאני רואה, אני מצלמת. שום חצובות, מטריות וזרקורים. לרוב אני מסתדרת ללא תאורה".

אורבך עטורת הפרסים, שעבודותיה מוצגות ברחבי העולם, חיה ונושמת אמנות. הבית הציורי שהיא מטפחת על גבול ירושלים המזרחית עם בעלה, חוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת, נראה כמוזיאון, עם ציורים רבים.

הספר הבא בדרך?

"כל הזמן יש משהו בדרך".