איתמר אורלב מתגלה ברומן הראשון שלו כסופר בוטח היודע היטב את חומריו ושולט בעיצובם האמנותי ללא ייסורי בוסר. דומה כי סיפורו מבקש להיכתב, כאילו המבנה המפתיע תבע רק את החופש לנהוג במנופי המילים, כדי שיעלו אותו אל פני האדמה, שלם כפי שהיה מלפני בראשית.

בחיפושי המתסכלים אחר ספר מקור שלא ישעמם אותי בגרסתו לחיים כאן ועכשיו, זימן לי "בנדיט" שמחת קריאה פתאומית. החיפושים אחר יצירה עברית, שלא אצטרך למחול על פגמיה, נפסקו ברגע שהתחלתי לקרוא את הסיפור של טאדק, הבן שנסע לפולין כדי לפגוש את אביו. אף כי מסע הגיבור הנדכא טעון בהתמודדות רגשית מורכבת, הקריאה עצמה חפזה בנחת, מתוך עניין לא מתכלה. נדיר הוא מצב קריאה כזה, שאין בו דריכות עצבנית לקראת תיאור של המובן מאליו, שיש הסוברים כי נחוץ הוא למילוי פערים ספרותיים.

בספרו של אורלב אין מובן מאליו. הוא בלתי צפוי, ועל כן הוא מאפשר התבוננות חדשה וחודרת ביהודיות, בישראליות, בגבריות, בדמות אם, בדמות אב. מבט מזווית מקורית במשפחה הישראלית השבורה, שמעטפת הקדושה שנטווית סביבה במקומותינו אינה אלא כיסוי נפיץ לגוף שאינו מתפקד, וכל יחיד בתוכו נלחם לבדו על הישרדות.
אורלב, יליד 1975, בנו של הסופר אורי אורלב, מגיש סיפור ייחודי מלא תנופה, שמבהיר כי אפשר לכתוב גם אחרת. אפשר להפיק מן המציאות סיפור משכנע שטרם סופר כאן. אפשר לבטא את קשיי הדור השני בעוצמה מסוג לא מוכר. זהו הדור השני לגאולה, לחורבן, להקמה, להתחלה, לסוף. הדור השני חסר האונים. הדור השני המבקש אחר דמות אב ומוכן להסתפק במה שיש.
הבן הנוסע לפולין נקי מכל נכסי החומר והרגש. הוא כלי ריק באמצע שנות ה-30 לחייו. אשתו נטשה ולקחה עמה את ילדם. אחיו נפוצו בעולם, כל אחד מהם משתוקק לשלווה אחרי הילדות המחורבנת בפולין הכפרית, הנבערת. אמו, יהודייה קשוחה, אינה מעניקה לו את האמפתיה שלה הוא זקוק. אין לו בסיס לבנות ממנו הערכה עצמית. הוא סופר כושל, אב ובעל שנכנע לתחושת אפסות, גבר שבוהה בחייו החולפים. האנרגיה היחידה שנמצאת לו מספיקה להטיס אותו לוורשה כדי למצוא את אביו הפולני. ״טאדז׳ו שלי, בני היקר, חשבתי שאני כבר לא אזכה לפגוש אותך. תראה אותי עכשיו, אני חתיכת כולרה זקן״.
הבן יצא מביתו שבירושלים, בית מבודד שרק דרך עפר שבורה עולה אליו, ונהגי מוניות מסרבים להגיע לפתחו.
מסעו ממשיך בחברת אביו לעבר כפר הולדת האב, שגם אליו אין דרך סלולה ונהג המונית מסרב לעבור בה.
הספר עשוי מבשר ההתרחשות. באמצעות אירועים מרתקים ודיאלוגים מצוינים, ולאו דווקא בתיאורים ובהרהורים, נחשפים מפגשים אנושיים בארץ שלא ניתנת לה הפוגה של נורמליות. הרכבות רעועות, החנויות ריקות, הסיגריות נדירות, והגפרורים נעלמו. ״בני זונות״, חוזרים ואומרים הפולנים. ״בני זונות הרוסים, את כל העץ לקחו״. הוודקה מצויה בכל בית, ובמזוודתו של האב יש תמיד בקבוק. טאדק, שסלד בעבר מריח הוודקה שאפף את האב, חובר בהדרגה להנפת הכוסות ולעתים המסע הופך לטלטלת שיכורים.
עם זאת, הבן נאחז בתפקיד המפוכח שלקח על עצמו. הוא מטפל באביו. סולד ממנהגיו ומכסה אותו. שונא אותו על הילדות האלימה שגזר עליו ורוחץ אותו. הבן יודע לדאוג לאב טוב מכפי שהאב דאג לבנו. הפרטיזן שרצח משתפי פעולה, שעונה במרתפי הגסטאפו והצליח להימלט ממיידאנק, לא צלח לאבהות. והבן שחווה היעדר אב ואלימות של אב, גם הוא מפחד מהאבהות. הקשר היחיד שיעניק רמז לתיקון יהיה בין הבן הבוגר, עצוב וחדל אישים, לאב מר הנפש, שרגליו אינן נושאות אותו עוד.
מהפכנית
בפתח דבר לספר ״רוזה לוקסמבורג, שאלות עתים בוערות, מבחר כתבים״ (הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום כהה, 207 עמ') כותב משה צוקרמן: צדק חברתי ״אינו יכול להתחולל במסגרת שיטה שמהותה היא יצירת אי-צדק חברתי״. מי שייכנס לטקסטים הלוחמניים של לוקסמבורג, יוכל להפנים כמה מעיקרי מהפכת המונים אמיתית, בתוספת ההרצאה הבהירה של צוקרמן: ״אין זה מקרה שבמהלך מחאת 2011 לא רק שנמנעו מלדבר על השטחים הכבושים ועל מפעל ההתנחלויות (ולו כעל גורמים כלכליים הקשורים לתכלית המחאה), אלא גם לא העלו על הדעת שיש צורך לדבר על הקפיטליזם״. אי אפשר היה לצפות, קובע צוקרמן, שמעמד הביניים ייצא נגד שיטה שהיא שיטתו.
רוזה לוקסמבורג, מהפכנית קומוניסטית שדגלה באי-אלימות, נורתה בברלין ב-15 בינואר 1919 בידי יחידת מתנדבים קיצונית שפעלה בחסות הצבא הגרמני. בנובמבר שלפני כן שוחררה ממאסר בגין פעילותה, ושבה לקרוא למהפכת המונים בגרמניה. יום לפני מותה כתבה: ״׳סדר שורר בברלין!׳ מכריזה בתרועת ניצחון העיתונות הבורגנית (...) תהילתו וכבודו של הנשק הגרמני ניצלו מפני משפט ההיסטוריה של העולם. מי שהובסו עד עפר בפלנדריה וביער ארגון, שיקמו את המוניטין שלהם בניצחון מזהיר - על שלוש מאות ׳ספרטקיסטים׳״. ״ליגת ספרטקוס״ הייתה הגרעין שהקים את המפלגה הקומוניסטית בברלין.
מתעדת
ספר נוסף המתעד את חייה המטופשים של בריג׳ט ג׳ונס (״משוגעת על הבחור״, הלן פילדינג, מאנגלית: ארז אשרוב, זמורה ביתן, 430 עמ'). בשוק ניצבים גם יומניה הקודמים של הגברת (״אוי, אלוהים, אני כל כך בודדה״), וכולם נראים כסוכריות שעשויות להוות תחליף מרענן לשיממון הקנדי-קראש.