"הנה ימים באים", אברהם בורג, דביר, 285 עמודים 

ספר יצא לאור בעיתוי מושלם. צירוף של תנאי מזג אוויר גרועים ואירועים רעים הבשיל את האוויר הישראלי, כך שיכיל את דבריו של אברהם בורג, אקס פוליטיקאי, בלי לחולל מהומות רחוב. בקיץ הזה האדישים היו לאדישים יותר, הזועמים כבר שחררו לחצים בדקירות למוות ובשריפת משפחה, והמשוכנעים אולי יקראו ביתר תשומת לב.

ייתכן שהקיץ המר הזה הוסיף למצבת כוח האדם השפוי עוד קומץ בני אדם שעייפו משׂנוא. יתרה מזאת: קריאת הספר עשויה לעודד את המשוכנעים שהתייאשו. מעל לכל הדברים שבורג כותב כאן מתנוססת תקווה. הוא מבסס אותה על רעיון מעשי, שאותו הוא פורש בקצרה. וכל הדפים שמוליכים אל התקווה בונים השקפת עולם הומנית, רחבת אופקים ותרבותית. 

“האם אני יכול להגיד את הדברים האלה כאן?", שאל עצמו בורג ביושבו בוועדת החוקה בכנסת, ביום שבו דנה בתנאי השחרור של מרדכי וענונו. בורג כותב כאן כי בשורשי הדברים הסכים עם וענונו, אם כי הסתייג מדרכו (“אני חושב על זה כאינטלקטואל פוליטי די פטריוטי, והוא עסק בבגידה של ממש"): על ישראל להתפרק מנשק אטומי כדי להפסיק את מרוץ החימוש המסוכן. “שלא תעז, הזהרתי את עצמי בדממה (...) הצעקות וההתלהמות יקטעו אותי בטרם אצליח להביע את כל מהלך ההיגיון של עמדתי. אז שתקתי".

בורג אינו שותק כבר שנים, והספר אף מכיל אי אילו הלקאות עצמיות על שתיקות עבר. לעתים הטקסט נוטה לרגשנות יפה מדי (רצונו לחבק את הדלאי למה, או מכתבו העודף לסטפן צווייג המת), אך ראוי לקרוא את הטקסט מתוך נטרול הביקורתיות כלפי צל הצדקנות הנוטה על הדמות המצטיירת. לא אברום בורג הוא העיקר כאן. רעיונותיו, עמדתו, השקפת עולמו, כל אלה העיקר. והלוואי שכל אזרחי המדינה המסוכסכת היו מאמצים את רעיונותיו כאן ועכשיו ולהבא.  
 

יש להרחיק גם את הציניות ואת חוסר הפרגון שבהם ישראלים מורגלים. אין צורך לגרור לתוך הדפים האקטואליים האלה את כל מה ששמעתם על אברום. שימו בצד את העסקים שלו ואת הקריירה הציבורית שטבלה במנעמים. כדאי ללמוד את הסיפור האישי שלו כאילו לא ידעתם עליו דבר. קריאה תמה בסיפורו האישי של הכותב עשויה לשפר את הרגשתכם כישראלים שלא רוצים ו/או אינם יכולים ללכת מכאן.
 

אין זאת אוטוביוגרפיה מלאה ומפורטת, אלא סיפור מסע נפשי־רעיוני. עובדות החיים הפרטיים הן רק חצים המכוונים לעבר תחנות דרך שגיבשו את השקפת החיים של בורג. היום האיש בן 60, ומסלול שהחל במסירוּת של חייל בצנחנים, סופו בהצעה להקמת קונפדרציה של ישראל־פלסטין כדי להציל את האזור מתאוות המלחמה ומקידוש המוות. 
 

בורג פרש מהפוליטיקה לפני יותר מעשר שנים, והוא אינו נכנס לתיאור ימי העבודה ההם, אלא בהקשרים אידיאולוגיים. הוא מכוון מטרה. יהא אשר יהא הנימוק שגירש אותו לתחום העסקים, שאליהם אין הוא מתייחס כלל בספר, הוא לא נטש את הפעילות הפוליטית הבלתי רשמית. בנפשו היא. מן הספר עולה תחושת שליחות שיונקת מגדולי ההוגים שעליהם בורג נסמך. ישעיהו ליבוביץ תחילה ואחריו חנה ארנדט. 
 

ועוד עולה מן הספר אהבה עצומה, מלאת הערכה למשפחתו. לדבריו, היה יכול להתפתח בדרכו האינדיבידואלית בזכות הבית היציב שבו גדל, גם אם בצעירותו התנסה בחילוקי דעות עם יוסף בורג, הפוליטיקאי המייסד. בבגרותו יכול בורג הבן לפנות לדרכים לא שגורות בזכות המשפחה המגבּה שבנה בחברת אשתו. תחושה חמה במיוחד עולה מן התיאורים של בני משפחת בורג המתמודדים עם מציאות לא הומנית. כשהם חוזרים הביתה יש להם עם מי לדבר. 


התמודדות 



“כשאדם מקבל במקרה סיפור ואת הכלים לספר אותו, לא ראוי שישמור אותו לעצמו", כותב מסימו גרמליני בנספח המסיים את ספרו. בעמודים האחרונים הוא מספר מה קרה ליחסיו עם העולם לאחר ש"חלומות יפים" (מאיטלקית: עתליה זילבר, ידיעות ספרים, 207 עמ') יצא לאור באיטליה.

הסופר, עיתונאי בעל מדור אישי העוסק בענייני רגש בעיתון “לה סטאמפה", קיבל “במקרה" את סיפור חייו העגום, ובחר לכתוב אותו כרומן קליל, נוח ביותר לקריאת חוף. גרמליני, יליד טורינו (1960), מספר איך איבד את אמו בהיותו בן 8. ככל שידע, אמו, שהייתה חולת סרטן, מתה מהתקף לב בליל חג המולד לאחר שהיטיבה את השמיכה סביב מסימו הישן.

מאז אותו חג־אסון חש הילד שהעולם גזל ממנו את האהבה. געגועיו לאמו, שהצטיירה לו כמלאך בלונדי שכולו מסירות ורוך, חוררו את נפשו, ועד סף גיל 50 התמסר לגלי דיכאון. כך עד שנודע לו סוד מותה של אמו. התהליך הפסיכולוגי מוגש בהומור גברי חביב, בפשטות שמחליקה את הטרגדיה דרך הגרון, כאילו הייתה שוקו של ארוחת בוקר סימפטית. 

עוד התמודדות 



הפעם סיפור בדיוני על גיבור נוסף המתפרנס מכתיבה בעיתון. מבקר סרטים אוסטרלי נפגע בתאונת דרכים בעת ריצת הבוקר. מארק למפרל, תסריטאי ובמאי קולנוע אוסטרלי בחר לכתוב את ספרו הראשון על מי שקוטל בקלות את הקולנוענים, וכבר בפרק הראשון הוא שולח אותו לבית חולים.

בהמשך יתברר שמלבד אישה נהדרת אין למייקל פיסה אחת מתפקדת בחייו. ההומור העצמי תורם לתיאור מצבי חיים שגרתיים לכאורה, ובעצם דרמטיים ותובעניים. (“מגוחך להפליא", מאנגלית: נילי לוי, כתר, 221 עמ')