הנוירולוג והסופר אוליבר סאקס הלך לעולמו היום (א') בגיל 82 ממחלת סרטן. סאקס ידוע במחקריו על המוח, והתפרסם בעיקר בזכות רב המכר הספרותי שכתב, "האיש שחשב שאשתו היא כובע", שאותו חיבר בהשראת מטופליו. ספריו הנוספים, "התעוררות", ומוזיקופיליה" מכרו מיליוני עותקים. בינואר 2014 ראיינה אותו טל בשן בראיון בלעדי למגזין סופהשבוע של מעריב:

***

מה קורה בתוך המוח שלנו? בואו לשמוע את התשובות/ כתבתה של טל בשן מה-21/1/14

"ידיד הציע לי ג'וינט. שאפתי שתי שאיפות והייתי מרותק למה שהתרחש לאחר מכן. נעצתי מבט בידי, ונראה היה שהיא ממלאת את שדה הראייה, גדלה והולכת ובאותו זמן מתרחקת ממני. לבסוף יכולתי לראות יד פרושה על פני היקום כולו... היא עדיין נראתה כיד אנושית חיה, ועם זאת גם כמו יד אלוהים. ההתנסות הראשונה שלי בחשיש התאפיינה, אפוא, בתערובת של הנוירולוגי והשמיימי".

הטקסט הזה, הכולל תיאור חי ומפורט של התנסויות אישיות בסמים (בהמשך יגיעו גם אל-אס-די, זרעי לפופית, מסקלין וסם בשם אראטאן) נכתב על ידי פרופסור יהודי מכובד בן 80 - לא סתם יהודי, אלא בן דוד של אבא אבן מצד אחד ופרופסור אומן מהצד השני - וכנראה הנוירולוג המפורסם ביותר בעולם, שכונה בין השאר "המשורר של הרפואה".

נא להכיר: פרופ' אוליבר סאקס, חוקר מוח בעל שם עולמי, מחברם של 12 רבי מכר על הפרעות נוירולוגיות יוצאות דופן (ביניהם "האיש שחשב שאשתו היא כובע", "על רגל אחת", ו"אנתרופולוג על המאדים"). ספרו "התעוררות", על טיפולו בקבוצת חולים במחלת השינה, הפך לסרט בכיכובם של רוברט דה נירו ורובין וויליאמס, שגילם את סאקס כרופא צעיר. אה כן, והאיש שצרך בתקופה מסוימת בחייו יותר סמים מטימותי לירי ומונה זילברשטיין גם יחד, כדי לחוות באופן אישי את מה שקורה למוח בהשפעת סמי הזיה. לצורכי מחקר כמובן.

הזיות זה חיוני

הראיון הסקייפי עם סאקס ("רק דברי לאט, השמיעה שלי לא משהו") נערך לכבוד צאת ספרו האחרון, "הזיות" (הוצ' מחברות לספרות), המוקדש לכל מה שנע בין התגלויות, תפיסות חושיות שגויות וחזיונות שווא. בדרכו הצבעונית מתאר סאקס מקרים שבהם פגש כנוירולוג, אנשים נורמליים שראו ושמעו באופן חי לחלוטין חזיונות וקולות ש"אחרים לא רואים" (וזה, הוא מסביר, מה שתמיד מבהיל אותנו כל כך) - אם כתוצאה ממחלה או קדחת חום, מהתעוורות ("תסמונת שארל בונה"), מהתחרשות, משימוש או הפסקת השימוש בסמים או באלכוהול ועוד ועוד.

הזיות, טוען סאקס, בניגוד לסטיגמה המערבית לגביהן, אינן בהכרח דבר שלילי המעיד על שיגעון. בתרבויות רבות הן נחשבות למצב תודעה של התעלות רוחנית, אמנותית או דתית, ומי יודע כמה יצירות אמנות וטקסטים דתיים נכתבו בהשפעתן (אופס...התנ"ך?). "שדונים, פיות, גמדים, מלאכים, חייזרים - אלה דימויים שחוזרים שוב ושוב במצבים מנטאליים קיצוניים, וייתכן שכך נולדו הדימויים האלה בתרבויות העתיקות, שבכולן, ידוע לנו כיום, צרכו צמחים מעוררי הזיה. כך או כך, אין ספק שחוויית ההזיות היא חלק חיוני של המצב האנושי".

כיוון ששום דבר אנושי אינו זר לו, סאקס משתף גם בחוויות ההזיה הפרטיות שלו בפרק משעשע במיוחד, כשהיה מתמחה צעיר במחלקה לנוירולוגיה של אוניברסיטת UCLA בקליפורניה, בתחילת שנות ה-60: "רציתי לחקור כיצד המוח מגלם את התודעה, את האני, להבין את יכולותיו המדהימות בתפיסה, בדימויים, בזיכרון ובהזיות", הוא מספר, "התמזל מזלי ובאותו זמן החל כיוון ‘חם' וחדש להסתמן בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה - העידן הנוירו-כימי, עם הצצה ראשונה אל טווח השליחים הכימיים, הנוירוטרנסמיטרים. זה היה ה-דבר, וכך היו גם, באופן מסוכן ביותר ומפתה, בפרט בקליפורניה, הסמים עצמם".

בימי שני עד חמישי עבד בבית החולים כנוירולוג רציני ואחראי. סופי השבוע הוקדשו לניסיונות עם סמים, קלים וקשים, מתערובות צמחיות ועד סמים סינתטיים, תוך ניסיון (לא פעם כושל) לתעד את מה שעבר עליו ועל מוחו, עד שבאחת הפעמים, סיפר, כשלקח 20 כדורי אראטאן (סם סינתטי ששימש, במינונים נמוכים, לטיפול בחולי פרקינסון), אירח את ידידיו ג'ים וקייטי שקפצו לבקר, הכין להם חביתה והגיש להם בסלון - רק כדי לגלות שהוא ריק לחלוטין.

"הייתי מזועזע כל כך עד שכמעט הפלתי את המגש. לא היה שום רמז שכל השיחה, לפחות הצד שלהם בה, הייתה פרי המצאה מוחלטת של המוח שלי. שקוע במחשבות, אכלתי את המנה שלי וגם את אלה של ג'ים וקייטי.

"זו הייתה תערובת של סקרנות לגיטימית ותאווה להתנסויות חדשות", אומר סאקס כיום, "אבל נכון שלעתים הגזמתי". הספר, כמו ספריו הקודמים של סאקס, הפך לרב מכר בארצות הברית, ואני תוהה באוזני הפרופסור מה מושך אותנו כל כך לסיפורים על המוח האנושי, גם במצביו הקיצוניים. "אלה מצבים הרבה יותר נפוצים ממה שאת חושבת", הוא משיב, "אם תבדקי בדיסקרטיות בין חברייך, תראי שרבים מהם חוו מצבים כאלה. מדברים כיום על 10% מהאוכלוסייה שחוו או חווים הזיות. די להיזכר ברגעים שבהם ראית או שמעת דברים רגע לפני שנרדמת, או כשהתעוררת, או כשהיה לך חום גבוה כילדה.

"המוח האנושי הוא הדבר הכי מורכב על פני כוכב הלכת שלנו. אנשים תמיד היו סקרנים לגביו, עוד מימי הרנסאנס. כיום אנחנו בעידן קסום שהייתה לי הזכות להיות חלק ממנו, שבו יש לנו גישה לתפקודי המוח הגבוהים שלא הייתה לנו בשנות ה-50, כשהתחלתי ללמוד. היום אפשר לתעד תאי עצב בפעולה, אפשר לעשות הדמיה ולראות מה קורה במוח כשמזהים פנים, או כששומעים מוזיקה למשל".

הקדשת הרבה ממחקריך להשפעת המוזיקה על המוח.

"נכון, המוזיקה משפיעה על חלקים רבים במוח, יותר מאשר השפה, ולעתים גם יכולה לשנות בו תפקודים. התברר לנו, למשל, שגם אנשים שאיבדו את יכולת הדיבור, יכולים פתאום לבטא מילים בשירה, כלומר בשפה שמוטבעת במוזיקה, במיוחד כשעוסקים במוזיקה באופן פעיל. אני ניגנתי בילדותי, ולפני כמה שנים חזרתי לנגן עם מורה לפסנתר. אני מקפיד לנגן קצת באך בכל בוקר, יש במוזיקה שלו חופש ומבנה גם יחד, וזה מצוין למוח".

עד כמה באמת יש לנו שליטה על מוחנו, במיוחד במקרה שנגרם לו נזק?

"רוב הזמן אנחנו מניחים ובצדק, שאנחנו שולטים במוח שלנו והוא המשרת שלנו, שעומד לרשותנו. מה שמעניין הוא שכשיש נזק במוח, הוא יכול לתקן את עצמו, עד לרמה מסוימת. אנחנו מפתחים מעין ‘מעקפים' לפצות על הנזק. באחד מספרי אני מתאר סופר קנדי שאיבד את היכולת לקרוא, שמפתח מכניזם של העתקת מה שעיניו רואות, על ידי ציור האותיות בעזרת הלשון על הצד האחורי של השיניים, ומתוך זה הוא קולט מה הוא קורא. בניגוד למחשב, שכשהוא נופל הוא נופל לגמרי, המוח מגלה גמישות, ומפעיל כל מיני אזורים שעד כה היו ‘מושבתים'. כך למשל, אצל אנשים שאיבדו את יכולת הדיבור, לעתים קרובות הצד הימני של המוח, שלא משמש בדרך כלל לדיבור, נכנס לפעולה".

אני ודה נירו

סאקס, יליד לונדון, בן להורים רופאים ממשפחה יהודית מסורתית (אחיינו, יונתן סאקס, הוא הרב הראשי של הממלכה המאוחדת), היה ילד ביישן (וכנראה גם חכם מאוד), שהעדיף מבחנות על פני משחק עם חברים. בספרו האוטוביוגרפי "הדוד טונגסטן" תיאר כיצד ההורים והדוד, שהיה בעל מפעל לנורות ליבון, טיפחו את סקרנותו המדעית מגיל צעיר ודאגו לבניית מעבדה קטנה לכימיה בבית, שיהיה לילד במה לשחק.

הוא למד רפואה באוקספורד, היגר לארצות הברית ב-1965, עבד במגוון בתי חולים בניו יורק וכיהן כפרופסור לנוירולוגיה בבתי הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת ניו יורק. בסוף שנות ה-60, כרופא צעיר בבית החולים "בית אהרהם" בניו יורק, נתקל בקבוצה של מטופלים שהיו במעין תרדמת, כתוצאה ממגיפה של דלקת קרום המוח. הוא החל לטפל בהם בתרופה ניסיונית בשם אל דופה, (l-dopa) ש"עוררה" אותם לחיים, והשאר היסטוריה. ספרו "התעוררות", שתיעד את הסיפור, עובד לסרט שהיה מועמד לאוסקר (וגם למחזה של המחזאי הנודע הרולד פינטר).

נהנית מהפקת הסרט? היית מעורב?

"הייתי מין יועץ מקצועי - הראיתי לרוברט דה נירו איך נופלים ארצה במחלה הזו, לקחתי את השחקנים לראות חולים. היו בסרט שתי סצינות אלימות שלא אהבתי, ובמחאה אפילו עזבתי את הסט, אבל באופן כללי משמח אותי שעבודתי משמשת השראה ליצירות אחרות. כל דבר שמפיץ את הבשורה למאות אלפי חולים שיכולים לשאוב ממנה עידוד מבורך מבחינתי".

כמי שהיה איש הבשורה של הנוירו-כימיה של המוח, מה דעתך על הפופולריות של תרופות נוגדות דיכאון וחרדה?

"בנסיבות הנכונות הן יכולות להציל חיים, אבל אני חושב שנעשה בהן כיום שימוש יתר, וזה מסוכן, במיוחד בילדים. ממהרים מדי לעתים לאבחן התנהגות נורמלית של ילדים כפתולוגית, ממהרים לפרש עצב נורמאלי כדיכאון. רצפט לתרופה אינו יכול להיות תחליף לשיח אמיתי בין רופא לחולה. אם הרופא הופך רק לספק תרופות, זוהי דה-הומניזציה של הרופא והחולה כאחד".

זיכרונות מעין השופט

סאקס מעולם לא הקים משפחה, ולעומת זאת רשימת היצירות והמחקרים שלו ארוכה כאורך הגלות. "אני כותב יומן מגיל 14, כך אני חוקר ומבהיר את מחשבותי, קודם כל לעצמי. מעבר לזה, כיוון שהייתה לי הזכות ללמוד על אנשים בנסיבות בלתי רגילות, חשוב לי לספר את סיפורם. אני מאמין שרופא הוא גם חוקר, וככזה הוא צריך לשתף בתגליותיו".

בגיל 80 ("עדיין ביישן, אבל שמח שאני עוד בסביבה") עם שמיעה חלקית ונגינה מדי בוקר, הוא ממשיך להרצות בעולם, לעבוד על מחקרים חדשים ועסוק בכתיבת ספר אוטוביוגרפי נוסף (בכתב יד - את ההעברה למחשב עושה מזכירתו). "אני חושש שאני מה שמכנים ‘וורקוהוליק'", הוא אומר בביישנות, "אם כי אני ממליץ לחולים שלי לא להיות כאלה. הפוגות הן דבר חשוב בחיים".

מה עוד, מניסיונך, חשוב לאיכות החיים?

"פרויד כבר אמר - ‘עבודה ואהבה'. אני הייתי מוסיף גם שעשוע (play). כולנו חייבים את זה מדי פעם".

מה הדבר הכי חשוב שכדאי שנדע על המוח שלנו?

(חושב לרגע) "שכל אחד מאיתנו ניחן במוח עם כוחות ומגבלות ייחודיים משלו, לכל אחד יש הדרך הייחודית שלו ללכת בה. אל תשאף להיות מישהו אחר, אל תקנא באחרים. מה שיש לך הוא טוב מספיק".

יש משהו שאתה עדיין חולם לעשות? אולי להגיע לישראל?

"הייתי בישראל פעם אחת, ב-1955, כמתנדב בקיבוץ עין השופט ומאוד נהניתי. אני תוהה למה לא חזרתי לשם מאז. אבל יש שני מקומות שאני באמת רוצה להגיע אליהם - החלל ומעמקי האוקיינוס. לחלל כנראה לא אגיע, אבל אולי אארגן לעצמי בקרוב הפלגה בצוללת".