בסיום משפטו של טום רובינסון, גבר אפרו־אמריקני חף מפשע שנמצא אשם, כצפוי, באונס לבנה, אמר הנער ג'ם לאביו, הסנגור: “זה לא בסדר, אטיקוס".

“נכון, בן, זה לא בסדר", השיב האב. 
 
הסיפור מתרחש בסוף שנות ה־30 באלבמה, אבל זה עדיין לא בסדר, כאן והיום. אך היש ברחובנו הצר גבר מסוגו של אטיקוס הישר באדם, איש מוסר, הומני ואמיץ, שיישב מחוץ לתאו של נאשם כדי לגונן עליו מפני לינץ'? הרי הגזענות עדיין מרימה ראש ברחובות המערב ובמוסדות הציבוריים, אף כי סיגלה לעצמה הסוואות מתוחכמות. ואותה חברה מערבית מפותחת עדיין לא יודעת להכיל את האדם השונה. ארתור רדלי, האיש המתכנס בביתו מחשש למפגש עם בני אדם, עדיין אינו יכול לצפות להבנה של מצד הרכלנים שברחוב. 
 

ספרה העדין של הרפר לי, סופרת של ספר שובה לב אחד ויחיד, הזמין את הקוראים להתבונן במראה המעוטרת שבביתם. ספק אם כל מי שנהנו מהקריאה באמת הסתכלו לעצמם בעיניים. השנה הייתה 1961, והספר, שאך זה יצא לאור עם מסר הומני מהדהד, זכה להצלחה גדולה גם במדינות שבהן עדיין שלטה הפרדה גזעית במקומות ציבוריים כגון מסעדות ובתי קולנוע. רק שנה לאחר מכן דרש הנשיא קנדי שתוענק זכות הצבעה לכל אזרחי ארה"ב, ומרטין לותר קינג נאם בוושינגטון את “יש לי חלום" בקיץ 1963. והנה, שוטרים אמריקאים עדיין יורים בקלות בשחורים, ובישראל אין דין אחד ליהודים וערבים. בירושלים מודרות נשים למושבים אחוריים באוטובוס, כפי ששחורים נדחקו לירכתי האוטובוס באלבמה, שבה גדלה הרפר לי. 
 
אין ספק שעדיף לרכוש ערכים באמצעות יצירה שיְפי כתיבתה מעניק הנאה כשלעצמו. פשטות ההגשה, הדיוק התיאורי, רוך בגישה אל המסופר וטיימינג מעולה, כל אלה יצרו סיפור שעטיפתו רוגעת ותוכו סוער. אותה אווירת רחוב דחוסה של מקום דרומי קטן קיימת גם ב"צייד בודד הוא הלב" של קארסון מק'קאלרס מג'ורג'יה, בת דורה של הרפר לי. אך באוויר הרחוב של מק'קאלרס רובץ עצב קיומי בעוד אצל לי מרחפת מתיקות.  
 

 
הרפר לי ידעה ליצור את הקסם הנדיר שבאיחוי מבט הכותבת הבוגרת עם תודעת הילדה המספרת. לי היטיבה לדלג מעל מלכודת ההתיילדות, כשהניחה לתום, לסקרנות ולתבונה של סקאוט לשלוט בסיפור. קול לבה ההומה של בתו הצעירה של עורך הדין אטיקוס פינץ' נותן את הטון למסופר ב"אל תיגע בזמיר". והזמיר הוא החלש בחברה, זה שמועיל חרישית, נותן בסתר. אדם כמו טום רובינסון השחור העוזר לנערה הלבנה שמפלילה אותו, וכמו ארתור (בּוּ) רדלי המסתגר מעבר לתריסים מוגפים ומגיח רק כדי להציל ילדים.          
 
“רוב בני האדם נחמדים", אומר אטיקוס לבתו בסוף הספר, “כשסוף סוף רואים אותם". ובתרגום הישן, של צבי ארד (עם עובד, 1964): “רוב האנשים נחמדים, סקאוט, כשאנו מכירים אותם לבסוף". 
 
אמירה יפה, שנועדה לסגור את הספר ברוח טובה, אבל ספק אם הרפר לי, ילידת 1926, הייתה מסכימה עם האמירה גם היום, אילו היו חושיה עמה. היא עדיין מתגוררת במונרוויל, עיר קטנה במרכז אלבמה, וסובלת מחרשות ומעיוורון. בגב התרגום החדש נכתב כי ב־2015 נחשף רומן גנוז שלה, “ניצב כל הלילות" (טרם תורגם). המבקרים העידו שאין מדובר אלא בגרסה מוקדמת של “אל תיגע בזמיר". כל עוד חייתה אליס, אחותה של הרפר שניהלה את ענייניה, לא הותר פרסומו. הסופרת אסרה על כך. אחרי מות אליס “נתגלה" לפתע האוצר בידי עורכת דין שהייתה מופקדת על הטקסט. אולי רק היא אינה שייכת לרוב הנחמד. 

שירת הפקיד

משפחתו של דודו גבע מוסיפה לדלות מעיזבונו פריטים שטרם פורסמו. דמות הפקיד הבלתי נחשב מככבת גם בספר “הברווז בעובי הקורה" (עריכה: עופרה רודנר, עם עובד, 97 עמ'). ברווז גבירצמן, הממונה על ארכיון התיקים במוסד כלשהו, כותב מכתבים לפונקציונרים שונים במפעלו. בהתאם לז'אנר משל עצמו, שנוצר במוח קודח מתסכולים מעמדיים, הפקידון חסר המודעות העצמית ממלא את העמודים במילים גבוהות ומופרכות, שואף לשנות סדרי עולם ובעצם רק מקבע אותם, היפראקטיבי בלי לקדם או ליצור דבר.



גבע כמו גבע, אבל קצת אחרת: הרבה טקסט בפונט כמו־סטנסילי, בפורמט חריג על נייר עבה, עם וינייטות קומיקסיות. במכתב לשותפו השותק, גד קורן, מצרף ברווז הצעות ל"הד מפעלנו", עיתון הקיר שגבירצמן שוקד על הפקתו.

“סעיף 4: פה כדאי לעצור מעט, ולהשיב את הרוח הרעננה של קוראינו בעזרת מדור ספרות ושירה, שייקרא ‘מקולמוסה של המוזה'. (...). (ברשותי, אגב, מלאי גדול של שירים ותרגומים, מהם טובים בהחלט לעניות דעתי)". מוקיריו של דודו ימצאו אזכורים לעברם העלוב, כולל שמות כמה מהדמויות ב"מעריב" הקדמוני.
 
שירת החייל
 
הלגיטימציה שהעניק רוביק רוזנטל לסלנג “העברי" התקבלה מוקדם בחיי שפה מתהווה. המומחה סימן תופעה לא פרופורציונלית, שהעידה על תנועתיות יתר בעברית. בספרו החדש “שירת הפזמניק, המילון הצבאי הלא רשמי" (כתר, 199 עמ') מכוון רוזנטל למתחם שכולו שפה אחרת, מתבדלת ובה בעת חתרנית.



הצבא צועד, מדבר, צוחק, מדווח ופוקד בשפה משלו. למשל: “המחנה קיים והעולם שותק. כתובת מחאה בבסיסים שונים, בדרך כלל כאלה הידועים באי סדרים או באווירה קשה".